ממלחמת העולם למלחמות ישראל / צביקה דרור

ממלחמת העולם למלחמות ישראל

צביקה דרור – לוחמי הגטאות

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

"קומי נינה, יש מלחמה," תחת כותרת זו הופיעה "בכותרת ראשית" כתבה שקידמה בשנת 1984 את הופעת הספר "דפי עדות – 96 חברים מלוחמי הגטאות מספרים".

איור מאת יעקב גוטרמן
הסיפור הפותח את ארבעת הכרכים נרשם מפיה של נינה: "זה קרה בבוקר. אחי העיר אותי. אף פעם לא העירו אותי כך, אותי צריך היה להעיר בעדינות. ברגע שהעיר אותי דווקא חלמתי חלום ואני זוכרת אותו בבהירות: היו שמיים בהירים, יפיפיים, ומלאכים, שמים מלאים במלאכים והם יצרו צורות, צרו מעגל ורקדו-עפו ורציתי שזה יימשך ויימשך – והנה אחי גוחן עליי וצועק: 'נינה קומי, יש מלחמה! קומי, מלחמה!

ובאמת הייתה מלחמה. היו אווירונים והפצצה."

 

הם קראו לעצמם אנשי "שארית הפליטה", ביטוי שמקורו בתנ"ך. שנות השואה במלחמת העולם השנייה ממשיכות להתלוות אל כל מי שחווה אותן. חלקם הגיעו ארצה עוד בימי המנדט, אחרים בימי מלחמת העצמאות. מהם שלקחו חלק בהגנת היישובים בהם קיבלו את הכשרתם, מהם גח"לניקים בפלמ"ח ובצה"ל ומהם, עדיין חניכי עליית הנוער, משמשים כקשרים ומכיני סנדוויצ'ים לחברים שבעמדות ביישובי ספר מופגזים (וזכרו מאז גם כיצד ילדי המשק, אף אלו שהיו בני גילם, פונו לעורף ואותם הותירו תחת ההפגזות).

 

"מדי פעם 'מתיישבת' לה בראשי מחשבה החותכת במוחי, קודחת בפנים," ביקשה פולה שיירשם בעדותה והמשיכה, "הנה קורה בארץ משהו כמו המלחמה ההיא. ואני שואלת את עצמי, מתייסרת ושואלת, האם הייתי אני מסוגלת להסתיר בביתי ילד ערבי, נניח של ערבי מכר, שאנו עובדים אתו, שבטוח לא עשה רע ליהודים, האם אני, שהייתי מוסתרת כל המלחמה אצל פולנים, הייתי מוכנה לסכן את שלושת ילדיי בשביל להציל ערבי? השאלה נשארת אצלי פתוחה, תמיד פתוחה... מצד שני אני פוחדת מהערבים. בימים של מלחמה, אומנם בגבול הרי נמצא צה"ל... אך אני כל הזמן מפנה ראשי לעבר הכפרים הערביים, שמהם מגיעים אלינו יום יום פועלים, להם אנחנו חשופים, משם תבוא הסכנה, וזה מפחיד אותי."

 

בשמונה במאי 1995 צויין בקיבוץ תאריך היסטורי, שספק אם התקיים כמותו גם בקיבוצים אחרים. לקראת ההתכנסות הופיע גיליון מיוחד של "דפים", עלון הקיבוץ, לציון חמישים שנים לסיום "שנות האכזריות והאומץ" – שנות מלחמת העולם השנייה. בעמוד הפותח הובאו כמה אמירות, כמו זו של צ'רצ'יל, "אני לא יכול להבטיח לכם, אלא – דם, עמל, דמעות ויזע" ושל ההיסטוריון א. קאר "הסבל הוא בן בית בהיסטוריה האנושית". ועוד נאמר שם: "מעדויות החברים עולה כי יום השחרור (האישי) חתום בלבם יותר מיום הניצחון, מכיוון שבזה הראשון, עדיין קיוו, וביום הניצחון כבר ידעו."

 

למחרת פרוץ מבצע "קדש", חדר האוכל היה דליל בחברים - מרבית הגברים גויסו. כנוהג אז, עובר בין האוכלים התורן הדוחף עגלה ושואל: "ביצה קשה או ביצה רכה?" ולפתע מתפרצת חברה מדור המייסדים כלפי התורן: "הסתלק מכאן. כולכם רוצחים!" העלם, יפה הבלורית והתואר, התכווץ מפחד, באחת נקרע ממקומו וחיש נעלם. כך הגיע לקצו ניסיון חינוכי יפה שנעשה בלוחמי הגטאות – הכשרה של קבוצת צעירים ערבים מהמשולש ומהגליל; הם ביקשו ללמוד ולהביא לכפריהם קואופרציה ומודרניזציה של החקלאות ואילו אנחנו ביקשנו להעמיק את אחוות העמים. וכך, ברגע אחד של עצבים מרוטים ירד כול המפעל הזה לטמיון.

 

חברה אחת, שמשפחתה הייתה מאלו המעטות שיכלו להרשות זאת לעצמם, לא הייתה אותו בוקר בחדר האוכל. במתיחות שלפני המבצע, נסעה העירה לקנות מיני מזונות. לא האמינה באקונומיה, "אם אין אני לי - מי לי," ידעה מניסיון חייה.

"כשמתקרבת מלחמה, כך למדתי מאמי, יש לאגור מזון," שמעו מפיה. תחת מיטתה החזיקה "אקונומיה" משלה.

 

שלושה ילדים מבית הספר היסודי, מצאו לעצמם זמן למעשי משובה דווקא בימי המתיחות בימי ההמתנה, שלפני מלחמת ששת הימים. "שיחקו" כמחבלים מתחת לאחד המבנים. חברים שעברו, נרעדו ומייד הלכו וסיפרו את הדבר ב"מפקדה". בא המא"ז ואתו חברים, אשר גערו בהם בקולי קולות. לימים, שלושתם היו מלוחמי סיירת "גולני" בקרבות על החרמון.

 

אם במלחמת ששת הימים גויסו בעיקר חברים ואתם רק בנים מהמחזורים הראשונים, הרי במלחמת יום הכיפורים כל המגויסים היו בני משק וחברים מגרעיני ההשלמה. צביקה בורנשטיין-בשן, טייס קרב נפל בקרב על התעלה (סואץ). צביקה אחר, גם הוא טייס, הופל ונפל בשבי הסורים. הרבה סיפר על חווית השבי אצל הסורים, ותמיד חזר והדגיש כי בשעותיו הקשות בשבי שאב כוח ממחשבות על הוריו, אשר עמד להם, ולחבריהם, הכוח להחזיק מעמד בימי השואה. חבר נוסף שנפל בשבי, לוזי מחברי ההשלמה, שתקן מטבעו, המעיט לספר על שביו אצל המצרים, הוא שאב את כוחו ממקורות אחרים. ועוד צביקה בעל עיטור הגבורה, "כוח צביקה": "גם אימא שלי וגם אבא שלי הם סיפורי גבורה. אילו הדבר היה תלוי בי הייתי מעניק לשניהם את עיטור הגבורה, כל אחד בדרכו שרד מפני שהיה גיבור... אני יודע בדיוק מניין באה לי, מה שנוהגים לומר 'גבורה' – מהגנים שהועברו אליי משני הוריי"

 

בהמתנה שלפני מלחמת ששת הימים פגש יצחק צוקרמן, ממפקדי הארגון היהודי הלוחם בגטו וארשה, בבית לוחמי הגטאות קבוצות חיילים שהגיעו לביקור. לימים נהגו לקרוא בעצרות הזיכרון המתקיימות מדי שנה אצלנו, קטע ממכתב שכתב אחרי הביקור, עפר פניגר, בן גבעת-חיים: "אני מרגיש כי מתוך הזוועה וחוסר האונים צומח ועולה בי כוח עצום להיות חזק, חזק עד כדי דמעות; חד כמו סכין; שקט ואיום; כזה אני רוצה להיות!" עפר נפל במלחמת ששת הימים.

 

כאשר גברה פעילותם של המחבלים (אז, הפת"חים), הציע המפקד הצבאי האזורי לגדר את היישובים, אף סיפק לשם כך תיל. עמלו החברים למתוח את הגדר מסביב לקיבוץ. כאשר הגיעו לאחד הקטעים, התפרצה מולם חברה ותיקה: "אני לא מסכימה להיסגר שוב בגדר תיל!" והיא לא הייתה היחידה.

 

במלחמת של"ג (מלחמת לבנון הראשונה) כבר לא לקחו חלק הוותיקים, לקחו חלק רק בנים ובני הגרעינים, כשהם כבר אנשים של"ג בוגרים, בעלי משפחות וילדים. בחופשה הראשונה כשהגיעו הביתה נערך עמם ראיון. מעניין לקרוא בזה בצאת השנים, כיצד הם ידעו כבר אז לקרוא את מפת המערכה – כמה מהם העריכו כי צה"ל ישקע בבוץ הלבנוני (שנמשך 18 שנים). מאשר סיפרו, עולה, כי בצאתם לקרב הם נושאים בלבם ערכים הומניסטיים. גזי, סיפר כי ביום ד' 9 ביוני, ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה, "מוטלת עלינו המשימה הלא נעימה לעסוק במיון הנמלטים מצידון. עלינו לאתר ביניהם מחבלים. אתה פוגש באלפי תושבים צמאים, מבוהלים, חלקם פגועים. כחובש קרבי אתה מנסה להגיש סיוע לילדה שנפגעה מכדור; לאישה שבעלה נהרג בבית שנהרס בהפגזה. אנו מטפלים ככל האפשר. ראיתי את המלחמה מצדה המכוער".

 

אורי סיפר על מחנה הפליטים עין-חילווה, "קראנו לתושבים לעזוב את בתיהם ולהתרכז על שפת הים. ואז פעלו הכוחות בתוך המחנה. אצלי בנגמ"ש ההרגשה הייתה קשה, התמונות שראינו בשטח נעו בראשי: זרם פליטים, נשים וילדים הולכים בהמוניהם, והם מזכירים לך פליטים יהודים." קלמן, היודע כי מלחמה היא תמיד "ברדק" מוסיף: "אני כבר 17 שנים חייל, אבל 22 שנים חקלאי, עברנו בשטחים חקלאיים... רק אחרי הפסקת האש, כשהיינו צריכים להקים מאהל התחלנו להסתכל סביבנו וראינו את שדות החיטה הגבוהה מזו שלנו, את הבוסתנים עמוסי הפרי, שבהם מחבלים יכלו למצוא מסתור. היו לנו פקודות מפורשות להימנע מפגיעה ברכוש. קראנו לכפריים לבוא ולקצור את שדותיהם, אבל הם לא באו. לא בכוונת זדון, נאלצנו, לשרוף את השדות."

מאוחר יותר, בשנת 1995, שירת בלבנון ערן, מ"פ שריון, שכתב כך: "לפני שבוע עברתי את הגיל שבו נהרג אבי הטייס צביקה בשן. אני נזכר שאימא סיפרה לי, איך באזכרה הראשונה לאבא השמיעו את השיר 'המלחמה האחרונה' ועכשיו במוצב 'ריחן' בתוך לבנון אני תוהה מתי כבר נוכל לומר: 'הכול נגמר – והארץ תשקוט'"

 

בהתכנסות שנערכה לציין עשר שנים להופעת "דפי עדות" אמר אברהם מדור המייסדים: "הלא הספרים הללו הם עמוק בתוכנו, הם מושרשים בנו העדויות האלה שלנו"

יונת בת המשק אמרה: "הרגש החזק ביותר שפעם בי כשקראתי את סיפורי ההורים שלנו ב'דפי עדות', היה של משהו שבין גאווה ושמחה, לכאורה סתירה כשמדובר בנושא כה כאוב [אבל רק לכאורה]... אם בקיבוץ יש שותפות והתחלקות בדברים, הרי כרכי הספר היו לדידי סוג ההתחלקות הכי משמעותית שלכם, של אנשי הדור הראשון, עם דור הבנים. מעתה לא רק התחלקות בהווה, לא רק אחריות משותפת לגבי העתיד, אלא גם שותפות לגבי העבר – הרי אתם עברתם זאת על בשרכם, ואילו אנו רק שומעים על כך."

 

הנה כי כן, משקעי "שבע השנים ההן", (כשם ספר זיכרונותיו של יצחק צוקרמן), העיקו על חברי הקיבוץ ועל ובניו וכן גם על בני ההשלמות התנועתיות שהצטרפו אלינו. בינתיים השתנו הזמנים, כבר לא שואלים את בני הקיבוץ: "תגידו כבר חוגגים אצלכם "פורים"? ולא מעירים להם: "אסור להדליק סיגריה במצית עם גז" היום כבר מדברים אתם אחרת, אפילו באיזושהי נימה של יראת כבוד.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: