להזדקן יחד / צביקה דרור

להזדקן יחד

צביקה דרור - לוחמי הגטאות

איור מאת יעקב גוטרמן

 

היה לי הכישרון להזדקן איתך ביחד - זאק בריל

 

מוישהלה פלינט, היה זקן השבט. הוא היה נגר משחר נעוריו ובקיבוץ עבד בנגריה.

איור מאת יעקב גוטרמן

בפולין שלפני מלחמת העולם השנייה היה מוישהלה חבר בתנועת "הבונד" ואחד הרעיונות הסוציאליסטים והאוטופיסטים שהביא משם היה - לבנות קיבוץ, בבית מידות אחד שיהיו בו כל הפונקציות שאנשים נזקקים להן.

 

בנגריה, חבש ברט שחור ובנה צריפים והתקין ארונות ומילא כל עבודה שנדרשה, לבד מאחת - ארון מתים סירב להתקין. היה אומר - אני מזדקן, אך המוות לא מוצא אותי, כי אני נשכב במיטה עם הרגליים במקום של הראש והראש במקום של הרגליים ואז כשמלאך המוות בא ורואה רגליים מסריחות הוא בורח... אבל לא לעולם חוסן.

 

יום אחד התיישב על השרפרף ליד מכונת הניסור שעליו נח. כדרכו, הסיר את כובעו ותלה אותו על וו מעל ראשו. ישב אמר מילה למילר נגר עמית ועצם את עיניו. מוות בנשיקה. מילר אמר שבאותו רגע עלה על שפתיו חיוך. מוישהלה היה ערירי.

 

אחרי מותו התאספה חבורה בדירתו והעלו אנקדוטות שמוישה נהג לספר.

 

מתי מזקין האדם?

 

אברם פתח שולחן. ישבו סביבו חברה בשנות השישים לחייהם. אכלו, דיברו הרימו כוסית. הליצן שבחבורה שירטט מן טופס האם אתה זקן. בשורה העליונה היו שאלות כגון: טחורים, בקע, תותבת לפה, טיטול לילה, מכשיר שמיעה בריחת שתן ועוד "הוסף כרצונך" העבירו את הטופס מיד ליד.

 

היו שגיחכו. היו שהשפילו את מבטם היו שהעבירו אותו הלאה מבלי להשיב דבר תוצאות הסקר. הרוב לא רצה להשיב אבל נהנה מהבדיחות. שניים כתבו בהערות - שכל הצעירים ישקו לי אני יכול לעשות את כל העבודות שהם עושים יותר טוב מהם.

 

האחד שמילא את הכול, מכיוון שהוא קיבוצניק ממושמע, סימן שיש לו את כל סימני הזקנה.

 

עשור או שניים לאחר מכן, נאוה זימנה אליה את החברה מדור המייסדים לקבוע תור לרפואה מונעת וניצלה את ההזדמנות לערוך סקר לפי שאלון מרמב"ם. לפני אחת השאלות, התנצלה ושאלה: "האם אתם מקיימים יחסי מין?" הנשאלים תקעו את מבטיהם מי לתקרה ומי לרצפה ונאוה מעודדת: "תגידו כן או לא?" רוב משיבי ה"כן" - שיקרו מי יותר ומי פחות.

 

סיפר אחד: התחלתי להתקשות בירידה מהמכונית. הרגליים נתפסו משהו בשולי הרכב. הרופא שלנו היה אורטופד. באתי אליו וסיפרתי שכמעט נפלתי והתביישתי בפני הנוסעים האחרים. הרופא, הביט בי ופסק: ידידי אתה מתחיל להזדקן.

 

אברשה... כבר בעשור התשיעי, השמיע: אוי נמאס לי, בלילה אני נוהג להדליק את הטלוויזיה ולצפות במיידעלך של ערוץ האופנה ולפנות בוקר פונה לעבודה. "נמאס לי", אומר בן התשעים ויותר, קורא וקורא בלי משקפיים, כאילו הוא ממשיך לצבור את אשכולות הדעת שבזיכרונו.

 

מישהי, התביישה ולחשה שבלילה ברח לה הפיפי. במרפאה אמרו לי שזה לא נורא... זה יכול לקרות לכל אחד, אבל דווקא לי זה קרה.

 

אחר, חלה בסוף ימיו במחלה הארורה, הוא צעק מכאבים ורצה רק דבר אחד: להקדים את זריקת המורפיום. מה כבר יש לו להתבייש.

 

אגב מצא חכם - בשניים מותר לו לאדם לא לדרוש אמת בכל תנאי: בזיוניים ובנכסים.

 

ככל שהקיבוץ התבגר התבגרו העצים והחברים. המדרכות שהיו צפופות מרוב רוכבי אופניים החלו לשאת כרכרות שהשם המסחרי שלהם - קלנוע. נאיף החל להזהיר רוכבי אופניים אם תיפול פעם נוספת אל תבוא למרפאה.ואמנם, ההתנגשויות האחרונות היו בין רוכבי אופניים לנהגות כרכרה. המילים פנסיה, גריאטריה, טיפול סיעודי בבית הדקל או עם טיפול צמוד של עובד\ת זרה, צינתור וגידולים למיניהם, שמות תרופות והלוויות נעשו שכיחות בשיח. בספר הקיבוץ כתוב שהאידיאולוגיה הפכה לפרמצבטיקה.

 

גילוי נאות:

 

פעמיים בחיים ידענו אהבה עזה, לראשונה בתחילת הדרך והאחרת החל מתחילת הסוף. בין שתי הנקודות הללו לא עבר קו ישר. החיים אינם גיאומטריים. בזמן הראשון היו ימים ולילות של שכרון. טיילנו יד ביד על הגבעות הירוקות של הגליל התחתון, רכבנו יחד על סוס, עשינו לילות שלמים תחת כוכבי השמיים על שקי תבואה או ערימת זיפזיף. היא הייתה במיטב עלומיה, צוואר ברבור, שיער שחור כעורב וגוף שכולו עסיס. מי שמכיר את הרקע שלה לא יאמין כאילו נמחקו כל השנים שעברו עליה עד הנשיקה הראשונה.

 

הזיכרון בא רק כעבור שנים ותוכן חיינו השתנה. מי שמכיר את הרקע שלי, יוכל להבין ששני האנשים הללו לא נועדו מן הכוכבים, אלא רק אחרי שנועדו.

 

בכל אופן יש הבדל בין שתי הנקודות בהן צעדנו יד ביד. בראשונה טעמנו גוף ונפש ובפעם האחרת אנו סועדים זה את זה. בין לבין עברו עשרות שנים של עליות ומורדות, חום וקור, רוגזה וחמלה, כנות אך לא כל הכנות, אם זאת היה בנו הכישרון להזדקן יחד.

 

סעדנו את הילדים בחוליים, לווינו אותם לחופות ומצרים עד דמעות על הבן הבכור. היינו מעורבים זה עם זו ביצירתנו, היא - בקרמיקה, בתפירה ובסריגה ואני - בכתיבה.

 

בכל השנים הללו היינו תמימי דעים בשניים: בגידול הילדים והיחס אליהם ובכל הקשור לנכסים.

 

כך חגגנו שישים וארבע לנישואים.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: