כולם היו חלוצים / צביקה דרור

 

כולם היו חלוצים

צביקה דרור - לוחמי הגיטאות

איור מאת יעקב גוטרמן

 

[פורסם ב"ידיעות קיבוץ", מתוך ספרו "פרקי ילדות", בכתובים]

איור מאת יעקב גוטרמן

בשנות העשרים של המאה העשרים קיבוצים נטו את אוהליהם בעפולה, העיר שכונתה בירת העמק. הם המתינו עד שהמוסדות ירכשו שטח בו יוכלו להתיישב, להיות קיבוץ-משק. מחנות יפים היו להם, ל"מחנות החלוצים". למרבית חבריהם לא הייתה תעסוקה בחצרם, את פרנסתם מצאו אפוא ב"עבודות חוץ". שם באו במגע של עבודה, ויותר מזה, עם אלו שכונו ה"בודדים". הכינוי בא ללמד, שרוח התקופה – "גייסט צייט" - הייתה של הקולקטיביות; "חלוצי" היה זהה ל"התיישבות" ובראש וראשונה לקיבוצים. הקיבוצים רכשו לעצמם מעט ציוד חקלאי ועיבדו חלקות קטנות שהועמדו לרשותם לעונה או שתיים. גם משק בעלי חיים,  אורוות סוסים, לול קטן ומספר פרות. ה"בודדים", משפחות כרווקים, התגוררו בצריפים ובתים שהיו פזורים בשטחי הבור. אלו בצד אלו התגוררו ונאבקו על הלחם. אולם, בתנאים של אז אף בכוחו של היחד לא עלה אלא להשביע לחם ואילו הבודדים, עשו איש כיכולתו הדלה, לפעמים גם לזה לא הגיעו.

 

יום אחד  פשטה בין הבודדים השמועה כי אנשי הקיבוץ מאביסים את בהמותיהם, סוסים ופרידות, בשיירי הלחם היבש שנותר מתגלגל בחדר האוכל הקיבוצי. אבא נדבר עם כמה פועלים מהבודדים לעשות מעשה. באישון לילה התגנבו אל האורווה, חיטטו באבוסים וסחבו משם את שאריות הלחם היבש שמצאו. מיד חילקו ביניהם את שללם ומיהרו איש לביתו. ראו שמציאה בידם, ובלילה הבא חזרו על המעשה. לבני משפחותיהם  לא גילו מניין הובא, רק אמרו שיש למרוח אותו היטב בשכבת ריבה. כשאבא וחבריו התגנבו ביום הבא לאורווה, חיטטו באבוס ולא מצאו דבר, הבינו כי סודם ניגלה והחליטו לחדול מהמעשה. האחרים התאכזבו, אך לא אבא. לקח דף נייר ובאותיות גדולות רשם עליו: "חברים, דעו לכם שממה שאתם משליכים לסוסים ניזונים ששה ילדים. על החתום: קבוצת פועלים מחוסרי עבודה". את המכתב הניחו, כשבלבם תקווה, באבוס. אבל, כשחזרו כעבור מספר ימים באישון הלילה, נתקלו בחברי הקיבוץ. הם הניפו ידיים ואיימו "אם נתפוס אתכם עוד פעם,  נקרא למשטרה!" הפועלים לא חזרו לאורווה והסוציאליסטים המשיכו להאביס את סוסיהם בשאריות לחם.

 

גן הילדים של אחד הקיבוצים, אם לומר בלשון ימינו, קלט "ילדי חוץ". מצאתי עצמי בתוך חבורת ילדים שחייה סמוך לביתנו. אותו זמן אבא מצא עבודה בייבוש ביצות בסביבות הג'אלוד, הוא נחל חרוד. הגננות לקחו אותנו לטיול, רצו להראות לנו כיצד מייבשים ביצות בעמק יזרעאל. הייתה שם תעלה ופועלים אשר עמדו בתוכה כשחצי גופם העליון חשוף.   באתים ארוכי ידיות אספו בוץ מהתחתית, הניפו אותה והשליכו ממנה את תכולתה אל מחוץ לדופן התעלה. הפועלים היו מסודרים בשורה עורפית, מרווחים האחד מהאחר כמטחווי ידית האת. כל אחד מהם עבד בקצב משלו. ממקום עמידתי יכולתי לראות מראה של אנשים מתכופפים ומתרוממים, מניפים אתים ובתנופה מנערים מעל כף האת גוש בצבע חום מכוער. לפתע, השמיע אחד מהם קול גדול והפועלים כולם כאחד תקעו את האתים בתחתית התעלה ופתחו בשירה בקולות רמים. וכפות האתים הורמו והונפו והוסטו לעבר דופן התעלה. האדמה הבוצית הלכה ונערמה. אז הגננות החרו אחרי הגברים בקולותיהן הדקים. הן שרו את המנגינה הקצבית במעין קול שני. ואנחנו, הילדים, הצטרפנו כדי לתרום למקהלה המשונה הזאת קולות צווחניים. עבדו בקצב. עד שקול פעמון, מטיל ברזל חובט בצינור, בא אל אוזניהם. באחת הניחו את כליהם. צהריים. חבורה, שצעדה במלוכד פנתה לעבר האוהלים (בלימוד לאחור, מן הסתם, של גדוד העבודה) והבודדים ישבו על מקומותיהם ופתחו איש את צרורו. לעסו ושתקו. והיו ששתקו ולא לעסו. מדבריו של אבא למדתי כי הם העדיפו לקנות בשכר הדל אוכל לילדים. עד שאחת הגננות הכריזה: "ילדים, אנחנו הולכים". והלכנו.  אחרי עיקול, במקום המוסתר ממחנה האוהלים, התרחצה במי הנחל קבוצת נשים. ראינו אותן ונעצרנו. מחצית גופן התחתון היה במים וחלקו העליון מעורטל. עורן היה שזוף, ובמים הוא הבריק. הן זמרו וצחקקו, והתנועעו כמחוללות, והתיזו אחת על השנייה מים בשפריצים שיצרו בתנופות יד על פני המים, והסתבנו בחתיכות סבון כביסה. ובכלל לא התביישו מאתנו. אחת מהן הייתה חטובה ויפה מהאחרות. מראה הנשים הדשנות הללו גרר את דמיוני הביתה, אל מראה אמא כשהיא מתרחצת מעבר הסדין שנמתח כמסך כדי לחצוץ בינינו לבין הגיגית בדירת החדר בה גרנו. כשלפעמים זז הסדין, לא בכוונה ראינו לה. מראה הנשים הצעירות הללו נחקק בזיכרוני משל היו ציור של נשים מלאות מימי הרנסנס.

 

אנחנו, הילדים הבוגרים של הגן, עלינו על העגלה שהמתינה לנו והסוסים משכו אותה לעבר מסילת הברזל. שם המתינו כמה נוסעים עם כדי חלב, כלובים עם עופות וארגזים עם ירקות. הרכבת התקרבה והאטה, הקונדוקטור קפץ ממנה עוד קודם שעצרה. רץ על המסילה קדימה, עצר אותה ואחרי שכולם עלו, עשה לנהג סימן בדגלון ירוק. נסענו בדרך חזרה עד שהגענו אל רציף תחנת הרכבת בעפולה. ילדי הקיבוץ חזרו לחינוך המשותף ואנו איש לדירתו.

 

התגלגלה שמועה כי בבית שהקבלן בונה נמצא פועל מת. אנשים נעו במהירות לעבר הבית.  כשקרבו ראו את אשתו של הקבלן  עומדת וצורחת: "הוא לקח את חייו בידיו, בסכין גילוח". התנשפה והוסיפה בטון מריר: "לא נותנים פה אפילו לבנות בית". אנשים היסו אותה. אחד הפועלים, קרב אליה וצרח באוזנה: "אם היית לוקחת אותו לעבודה הוא לא היה מת!" הגברת חשבה שדעתה נטרפת והחלה לחבוט בפועל באגרופיה, אך זה לא נשאר חייב והפליק לה אחת בפרצוף עד שהתגלגלה על האדמה. בינתיים, יצרו הנוכחים אלונקה משקי יוטה ריקים, השכיבו עליה את המת וארבעה פועלים, אחד בכל "אוזן" שיצרו בקצה, נשאו אותו לקופת חולים. האחות אמרה שצריך לחכות לרופא, שרק הוא יכול לקבוע  את מותו של המת.

 

אבא הזדרז. הוא חשש שחברים מהקיבוץ יקדימו אותו במועצת הפועלים (שהייתה גם לשכת-עבודה). ליעקב קינמון מזכיר  המועצה הציע את עצמו לחפור את הקבר. "אני יכול לעשות את זה לבד, יעלה לכם פחות," מכר אבא את שירותו. המזכיר, שחייו לא היו קלים במצב של אבטלה  כבדה, נראה המום ממעשהו של המתאבד, פועל שאתמול יצא מעל פניו מבלי שקיבל עבודה. המזכיר שאל את אבא מדוע הוא חושב שדווקא לו מגיעה העבודה. אבא ענה בגמגום: "אבל, אני באתי ראשון", כדי לחזק את טיעון הוסיף: "יעקב, אתה מכיר אותי, אני עובד מהר, אני יכול לעשות את זה לבד, יעלה פחות". המזכיר פסק את רגליו לחזק את עמידתו, הרים את עיניו לעבר התקרה וכמו באין משים הפנה לאבא שאלה: "גם מהר עושה סקנדלים, נכון?" אבא הבין למה הוא מרמז. מדובר בהפגנה נגד מועצת הפועלים, שאבא וחברים מהקיבוץ ערכו. המובטלים פרצו אז פנימה, הפכו שולחנות, זרקו ניירות, המזכיר נדחף בכוח עד שנפל ארצה. דרישת הפועלים הייתה פשוטה: עבודה. באין למזכיר תשובה, נהג בהם בהבנה, אף לא הזעיק שוטר, דיבר אליהם בנועם. עד שהבינו כי קצרה ידו מלעזור, יצאו את בית המועצה כשהם מאוכזבים עוד יותר וזאת משום שלא ידעו איזה שולחנות נוספים עליהם להפוך על מנת שמבוקשם ייענה. המזכיר נתן את העבודה לאבא. אבל התנה תנאי - שיחפור בלילה, כדי שהפועלים האחרים לא יראו. למחרת הביא אבא הביתה מ"המשביר" שתי חבילות אורז. אמא הזדרזה לבשל דייסה וקראה לנו לאכול. היא כל כך מיהרה, עד שאפשר היה להרגיש כי גרגרי האורז לא התבשלו מספיק. כשניסיתי לירוק אותם, אבא קרב את פיו לאוזני ולאט: "אתה לא יודע כמה קשה עבדתי בשביל זה?!" לפעמים, כשאמא הרגישה צורך לרכך דברים כעוסים של אבא הסבירה: "תדע לך, הכעס בא מהזיעה".

 

ימים קשים היו אלה ליעקב קינמון מזכיר מועצת הפועלים. האבטלה הכבדה כרסמה באמונת הפועלים, הם באו לחיות ולהבנות פה, והנה עליהם להלחם מלחמת קיום יומיומית. הוא הבין לרוחם, אך קצרה הייתה ידו מלעזור. דיברו על עיר גדולה ובינתיים עפולה הייתה עיירה, בנייה מועטה, עבודות ציבוריות במשורה, מערכת השירותים דלה. מעטות היו המשרות והעזרה ההדדית האפסית - כולה כלולה במסגרת ההסתדרות. ודווקא הוא, המזכיר, המגלה אמפטיה למצוקות הפועלים, נהיה לשק חבטות.  בפעם הבאה שאבא בא אל המזכיר, זה הקדים אותו: "שמע אברום, יש לי הצעה טובה בשבילך. אתה חרוץ, אתה פיקח, אתה מבין את האבסורד שבהגירה לקצות סיביר, לכן השתדלתי בשבילך." וכבר שיטח בפניו את הדבר: "לפני האחד במאי, יעבור פה  החבר ברל ממועצת הפועלים בחיפה, המטפלת גם בפועלי המפעל בנהריים. הוא יהיה ברכבת, תפגוש אותו בקרון ותיסע איתו לנהריים. שם הוא ירשום אותך לעבודה"

 

וכך היה וגם לא היה. אבא חזר לעפולה כדי לקחת חפצים. בשנים הבאות הוא עבד במחצבות האבן בנהריים. אמא נשארה אתנו בעפולה. כשמצאה יום עבודה, לקחה אותנו עמה. שטפה כלים במסעדה, עשתה ימי כביסה אצל בעלות-בית אמידות או עצלות, גם ספונג'ה. לימים, כשנשאלה מהו המקצוע שלה הייתה משיבה: "ספונג'קה". אינני יכול לומר שהתביישה בתשובתה, אך בוודאות אומר שאני כן התביישתי. כשהייתה חוזרת הביתה רצוצה, יכולנו להבין מדבריה המרירים, עד כמה הן מנצלות, הבעלבוסטעס היהודיות הללו, הן כלל לא מתחשבות בזה ש"גם אני בת לאמא יהודיה" (ביידיש: "אז איך בין אויך הטוכטער פון א יידישע מאמע").

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: