מה מספרים העצים / צביקה דרור

מה מספרים העצים

צביקה דרור - לוחמי הגטאות

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בדגניה יש ברוש, גם אצלנו. כשבאו אנשי דגניה לאום ג'וני הם קיבלו כמה החלטות משמעותיות. בין השאר, אמרו שהבתים שיגורו בהם ייבנו במו ידיהם והם גם ישתלו עצים. כשנוטעים עץ, חשבו לא רק בדגניה, כשיהודים נוטעים עץ בארץ ישראל, הם תוקעים שורש באדמה.

איור מאת יעקב גוטרמן

לברוש יש רשת שורשים לא מסועפת, אמנם השורש העיקרי שלו איננו מי יודע מה - ברוש סוף סוף איננו אורן - אבל הוא פורס כפי מידת צורכו, כך יכול היה הברוש ליהפך לשובר-רוח מבוקש; שדרות הברושים סוככות על מטעים ופרדסים והן נותנות משלהן... חסות וביטחון בפני רוחות סערה, ואילו עצי המטע תורמים משלהם לפרנסה ולאפשרות לחיות בדו-קיום, בהדדיות..

 

כשאנשי דגניה נטעו את הברושים שלהם הם לא העלו כלל בדעתם שהוא ייהפך לסמל. לא כמו היום, כשהולכים למומחים ליחסי ציבור ואומרים: "אנחנו רוצים להיהפך לסמל... של השן המבהיקה, של המוכר האדיב, של ההתיישבות העובדת... משום שאנחנו משלמים עבור זה. אנשי דגניה לא חשבו שהם ייהפכו לסמל, או למאות קיבוצים. הם לא התעוררו כל בוקר לראות מה כותבים עליהם בעיתון. הם הסתפקו במה שהם כתבו על עצמם.

 

כשהחברים שלנו עלו על הקרקע פה, בגליל המערבי, גם הם נטעו עצים, והרבה. עצי פרי ועצי נוי, ברושים - צריפי ואופקי וכספי וברוש הביצות, למרות שלא היו אצלנו ביצות. איש הנוי נטע אותם, בחברת צמחיה המכונה חורש ארצישראלי, בין האלה הארצישראלית והחרוב מצאו להם הברושים שטח מחייה. ברושי הביצות, בתנאים הנתונים כשאין עודף מים, הם מראים מפעם לפעם סימני כמישה. בפרדס נטעו ברושים כשוברי רוח, כך גם בדרך הכניסה, להפריד בין איזור המגורים לביו בתי המלאכה.

 

ילד בשנת בר-המצווה שלו רצה פעם לכתוב חיבור על תולדות היישוב שלנו לפי העצים. מה מספרים העצים, התכוון הילד, אודות התולדות. החיבור לא יצא לו. הוא נתקל בבעיה: לא נמצא מי שיעזור לו להתמודד איתה. הילד ניתקל בשדרה, בעצם בשארית שדרה של ברושים, והלך לשאול מדוע העצים האלה גבוהים יותר מכל הברושים האחרים. כל אחד יכול לראות גם עכשיו את הברושים האלה. אחד מהם ניצב ליד מקלט, על הדשא בגבול שכונת הצריפים. שני גזעים וצמרת אחת, זקופה, גאה,ברוש-תאומים.

 

בסמוך לשם נמצא חדר שבו גובים עדויות מהחברים על מה שעבר עליהם בשואה. החברים מספרים, בתוך כל הסיפורים הקשים שלהם, כיצד חזרו מכל הפורענויות שעברו עליהם אל מה שהיה ביתם לפני המלחמה, ומצאו שהבתים מיושבים, שכבר נתפשו על ידי עם הארץ. היו ביניהם כאלה שרק התקרבו לבית ולא עמד להם כוחם להיכנס אליו, כי גם בהם גרו אחרים, והם החליטו לבנות את ביתם בארץ ישראל, וכאן פתאום בא ילד ושואל למה הברוש הזה גדול יותר מכל הברושים? הברושים הללו, עלינו להבין, היו כאן כשעלינו על הקרקע, הם ניטעו על ידי תושבי הכפר שקדם פה לזה שלנו. פעם ביקרתי בכפר שיח דנון. תושבים סיפרו לי שהם עובדים בחוץ, בנהריה, בקיבוצים, בבית ההבראה בשבי ציון. שאלתי מדוע אינכם חקלאים כמו בני כפרים שכנים. נטל אותי האיש בידו, העלה אותי אל נקודת תצפית, הצביע אל עבר הישובים שלמטה ואמר שהאדמות שלו מעובדות על ידי אנשי המושב השכן. הוא קרא בשמות המושבניקים אחד לאחד. באותם ימים גיליתי לתלמידיי את סוד הברושים ה"ותיקים", גם הבהרתי להם שאולי יש קשר ביניהם לבין המקלטים שבנינו.

 

שנינו [מלמדנו] כי עלינו להעביר לילדינו מורשת, כי מי שנוטע עצים, חזקה עליו שהוא תוקע שורש. אל לנו, חשבנו, לגדל ילדים רק על מלל או מישנות. הילדים צריכים לצמוח בנופים; הם צריכים להתחיות בארץ. מי שמתחיה ואיכפת לו מהעצים, שואל גם על הברושים הללו. אין מה לעשות, אם אנו לא נתמודד עם הבעייה, יהיה תמיד מישהו, עויין ונחרץ בדעתו להדביר - שיזכיר לנו כי הדרך אינה פשוטה: באנו-נטענו-גידלנו במו ידינו - התערינו - והיא שלנו. אני בטוח שתושבי מחנות הפליטים בלבנון אינם חושבים על הברושים, הם רוצים הרבה יותר. בימינו קורה ההיפך מאשר בחזון ישעיהו - מהברושים "מכתתים" חרבות.

 

"הלנצח תאכל חרב"? היא שאלה המתלווה לאורך כל חיינו.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: