כבדה הייתה שתיקת הקברנים / צביקה דרור

 

כבדה הייתה שתיקת הקברנים

צביקה דרור - לוחמי הגטאות

איור מאת יעקב גוטרמן

 

ביום הפסקת האש גויסתי לשרות מילואים כדי לשמש אחראי על בית העלמין הצבאי בלוחמי הגטאות. 290 ימים היה בתפקיד שבו נגלה לו עם ישראל לעדותיו, באבלו, בכאבו ובקולות המחאה.

איור מאת יעקב גוטרמן

עוד לפני אותו לילה בו יצאו הכוחות לכבוש מחדש את החרמון, כבר צר היה המקום בבית העלמין בנהריה. חללים, מזוהים ובלתי מזוהים, התעכבה קבורתם. אז יצאו נציגי משרד הביטחון לקיבוץ לוחמי הגטאות להפקיע כחוק את שטח בית העלמין של קיבוץ ולהופכו לבית עלמין צבאי. הקומנדרים החלו להעביר לכאן את הארונות של החללים שטוהרו בנהריה.

 

עם ההכרזה על הפסקת האש, כרה המחפרון לצד שורת המצבות של מתי הקיבוץ את המחפורת הראשונה. באישון הלילה, נשאו אנשי הרבנות הצבאית על כתפיהם בחסד של אמת, ארון אחר ארון. בחרדת קודש הם הולכים וממלמלים תפילות ומניחים ארון אצל ארון בשורה ארוכה. לפנות בבוקר כוסו הארונות בעפר, תלולית ליד תלולית. למראשות כל מת הציבו שלט; היו שלטים שנשאו מספר צבאי ושם והיו שלטים שצוינו בהם מספרי קוד בלבד, אשר פוענח אחד לאחד על ידי יחידת הזיהוי.

 

וכל אותו זמן גודרים חיילים את החלקה ועוטפים אותה ביריעות יוטה גדולות, להסתיר מעיני הציבור את בית העלמין, מעין חומה בין האמת לבין קרובי המשפחה בין האמת לבין העם בישראל. כבדה הייתה שתיקת הקברנים, שותק היה הלילה, ואולי שתק מהם היום שעלה על החלקה המקודשת הזאת של בית הקברות הארעי.

 

לאחר שבית העלמין נפתח לציבור הם החלו להגיע, משפחות שכולות, חברים לנשק, חברים וחברות.

 

הגיע אב משפלת הדרום. לבדו גידל את בנו היחיד. בהסכמתו שירת בסיירת. אבלו, שניכר בכל הליכותיו, נגע בלב כל מודעיו. ממקום עבודתו קיבל אחת לשבוע רכב לנסוע לבקר את קבר בנו בצפון. עם צאתו לדרך היה עובר בין החממות בשפלה ואוסף אינסוף פרחים, גלדיולות לרוב, ובבואו לבית הקברות כיסה את תלולית העפר בפרחים, וחילק מהם לאחרים גם. שעות ארוכות ביכה את בנו ובקולו החנוק קינה והתרסה. לא דיבר עם איש. איש שכולו אבלו. לאחר זמן, במר עליו לבו, סירב לחלוק עם זולתו מהפרחים שהביא.

 

והיה מי שהגיע בפמליה. איש שמוניטין לו, נשענה עליו צעירונת מצויצת, שמין הסתם אינה בת זוגו הראשונה, וחברותיה נלוות אליה בלבושן התל אביבי. הוא עלה אל קבר בנו. היה משיח בקול, כפי שנוהג בשיחה עם חבר מרעיו. אז הבחנתי שבצד עומדת אישה, שהשנים והצער נתנו את אותותיהם בפניה. זכרתי אותה, ממייסדי תנועת הנוער העובד הייתה. כמבוישת עמדה. נעלבת - כלום היא אינה אמו של החלל? דמעות חמות זרמו מעיניה בטפטוף אטי. עמדה ועמדה עד שהפמליה פינתה את המקום. סרה אל התלולית והניחה אבן ועוד אחת ונשארה עומדת זקופה ובוכייה. לביתה חזרה בתחבורה ציבורית.

 

והגיעה אישה צעירה כבת שלושים, תושבת עיר עולים במרכז הארץ, ימים ספורים לאחר שנישאה, וכל תאוותה עדיין בגופה, הלך הבעל ולא שב. היא באה אליו אל תלולית העפר ונשכבה פשוקת ידיים ורגליים רוקעת ברגליה וחובטת בידיה על ראשה. "אני רוצה אותך, אני רוצה אותך!" וכשירד הלילה וחלקת הקברות התפנתה, היא נשארה על תל העפר. ביקשה לישון על הקבר, לא תוכל לנסוע מדי יום הלוך ושוב לביתה החדש, גם לא רצתה לחזור אליו להיות לבדה. נמצא שם מישהו שעזר לה, שהרי התגורר בסמוך, להקל על מצוקותיה, מצוקות גוף ומצוקות נפש.

 

כעבור מספר חדשים חדלה מלבוא ואנו לא ידענו מדוע.

 

ובאו צעירי הסיירת. פעמיים עלו אל החרמון, ובין לבין פינו נפגעים בעמק הבכא. ירדו באיטיות מכלי הרכב. לבושם מרושל, מעילים בלויים. בין גשם לגשם יצאו בעקבות קצינת הסעד לשוט בין הקברים. מכולם אני זוכר את י'. בפניו מושתלות כפלא זוג עיניים גדולות, כולן תמיהה. כמו חבריו קפא על עומדו כשהתגלה לפניו שדה הקברות. הרי כמו חבריו ראה אותם ברגעי חייהם האחרונים, מדלגים בהר, יורים, מחפים זה על זה, נורים, זועקים "חובש", ועתה שלטים לבנים. הם עוברים משלט אל האחר. והנה קבר המפקד, מפקד הסיירת. עומדים ואינם משים ממקומם עד שמסתלקים אחד לאחד אל הרכב. ראשיהם שחוחים, מי מהם ניגב שם דמעות.

 

אני, שמעולם לא האמנתי בכלי הקודש והאלוהים שלהם, אחזתי בידו של אחד מהם, בני, והבאתיו אל הרב. ביקשתי ממנו שיעשה לו ברכה. עמדתי וראיתי כיצד הוא מניח את ידו על ראש בני וממלמל את תפילתו. הפעם רציתי להאמין שגם ברכה משמיים תוכל להועיל.

 

הלילות במלחמה אינם ככל הלילות. השחור יותר עכור. נצנוץ הכוכבים מעט יגע, הירח חיוור מתמיד. היות שנתבקשתי על ידי כמה משפחות שכולות לדאוג שנרות הזיכרון שהניחו ליד הקברים לא יכבו, עשיתי את דרכי הישר מחליבת הלילה אל בית הקברות. ככל שהתקדמתי אל בית העלמין, עלה באוזניי קול שירה, שירת יחיד של אישה, והצלילים ככל שהתארכו, כך נעשים גבוהים יותר, המנעדים נשמעו כשל קולות המתרוצצים בבקעות בין הרים. כשקרבתי, יכולתי להבחין בצלילי שירה שמקורה בהרי קווקז. בקצה חלקת הקבר ישבה אם לבושה שכבות של בגדים שחורים ולראשה כיסוי אתני והיא כפופה על ערוגת הקבר ושרה לבנה המת שירי ערש ענוגים וכך, מדי בוקר.

 

כאשר מחמת הגשמים נסחפה האדמה מהתלוליות, הקפדנו לסדר את הלבנים הלבנות התוחמות את הקברים. חיפשנו ומצאנו בעזרת איש משרד הביטחון צמח הנקלט ופורח לאחר זמן קצר כדי לאחוז באדמה ולתת לחלקת הקברות מראה אחר. שתלנו פרחי שמש.

 

הנה קרבה ובאה חבורה קטנה של תיכוניסטיות שלקחו יום חופשה ללוות את חברתן השכולה אל קבר אחיה. קטפו מפרחי השדה. ישבו הבנות מסביב לחברתן ודיברו אליה דברי ניחומים. כשסרתי אליהן שאלו שאלות שלא ידעתי להשיב עליהן. האם זה נכון שהמתים יכולים להריח ריח של פרחים, האם נכון שיש גלגול נשמות והאח יופיע שוב כחתיך, האם נכון שלחיילים הנופלים בקרב שמור בגן עדן מקום מיוחד. והן ישבו והחזיקו בפרחי השדה, לא רצו לשימם על האדמה לנבול. הלכו ומצאו צנצנות הניחו בתוכן את הפרחים, ישבו ושרו למת בלחש משירי ארץ ישראל.

 

בפרוש יום הזיכרון לשואה התכנס הקיבוץ ליד אבני המצבה עליהם חרוטות המילים: "לזכרם של אמהות ואבות אחיות ואחים, שנספו בשואה", המוצבים בשולי בית העלמין שגדל כל כך מאז המלחמה ההיא. סר אליי חבר להזכיר את מה שקרה פה לפני 35 שנים; רצה לומר שתחת המצבות של חברינו עדיין רוחשת רוחם של החיילים שנפלו במלחמה ההיא.

 

והגיעה משפחה גדולה לדורותיה. בהגיעם אל הקבר דממו, דברו בלחש. ובראשם הסב, מפ"איניק, אדם שכל שנותיו היה דבק בהגשמת חלום ארץ ישראל ואמונה שלמה הייתה לו במנהיגיו. ולפתע זעק זעקה גדולה, שכמותה לא נשמעה עדיין בארץ: "גולדה, גולדה מדוע את לא שוכבת כאן במקום נכדי!" והארץ רעדה.

 

פתע פרץ אל חלקת הקברות ג'יפ. ירד ממנו קצין בכיר, מדיו מגוהצים. החרו אחריו הזוטרים ממנו. ה"גנרלים" נוטים ללכת עם פמליות. הלך הקצין הבכיר מקבר אל קבר, מזהה את השם, זוקף קומתו ומצדיע. מלוויו, הקצינים הזוטרים, מתבלבלים ותוהים האם לפי חוקת הצבא גם עליהם להצדיע, היש לבצע הצדעת יחיד או הצדעה בציבור. ונהיה קצת בלגן. בהגיעו אל קצה חלקת הקברות, שלף סידור, קרא פרקי תהילים, ושוב הצדיע הצדעה ממושכת. ויצא.

 

וביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נערך טקס. קהל גדול. אינני זוכר אם היו נאומים, אך מאוד זוכר כי כאשר החזן החל לומר "קדיש", כל הקהל הגדול הזה כאילו התכווץ איש על עומדו וחלש נתמך על ידי יקיריו וכמה התעלפו, והמשפטים הנאמרים על ידי הציבור הופכים לבליל של עגות ולחישות רמות ואז, כאשר השמיע החזן את האות לתחילת "אל מלא רחמים", זעקת שבר ענקית פילחה את החלל, עם שלם זעק לאלוהיו: "למה?"

  

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: