פרקי חדר האוכל / צביקה דרור

פרקי חדר האוכל

צביקה דרור – לוחמי הגטאות

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

 

לעת חגי תשרי בשנת תש"ט, יצא מיגור לוולדהיים, מושבת הטמפלרים לשעבר, קבוצת החלוץ מחברי הגרעינים שייסדו את הקיבוץ ע"ש לוחמי הגטאות. יצחק צוקרמן: "נסענו בנוף חוצלארצי עטוף ביער אלון התבור. נהגתי בטרקטור רתום לפלטפורמה, שעליה נערם מעט ציוד מזה שהצלחנו לנכס לעצמנו בזמן ששהינו בקיבוצים בהם קיבלנו את הכשרתנו (יגור, גנוסר ובית השיטה). נסעתי ובלבי היה ניגון."

איור מאת יעקב גוטרמן

בשלהי מלחמת העצמאות, ריכזו המוסדות המיישבים בוולדהים כמה גרעינים שהמתינו להתיישבות הקבע. מלכתחילה שררה שם צפיפות. לגרעין שלנו הוקצתה פינה בחדר האוכל של גרעין "הגושרים". יצאנו לעצמאות ומצאנו עצמנו סמוכים אל שולחנם של אחרים. כתוצאה, למדנו גם פרק באי-חברות, שנתגלתה בין הגופים שהצטופפו בוולדהיים. כאשר מספר חברינו הגיע לששים הודיעו אנשי הגושרים שאין בכוחם להאכיל, אלא את מחצית חברינו. ההודעה נמסרה לנו דווקא ביום שישי לפני ארוחת הערב החגיגית. כמובן שדחינו "טובה" כזאת.

 

הגרעין התכנס לאסיפת חירום. אומנם פגעו בנו, אך סירבנו להיעלב, חיש הפשלנו שרוולים. חסרים היינו כלי אוכל, לא היו מצרכים, לא כיריים, לא שולחנות ולא ספסלים. "אותו ערב", סיפרה נעמי יודקובסקי, "אכלנו לחם יבש, אולם למחרת בבוקר אכלנו כבר אצל עצמנו, את ארוחת הצוהריים המבושלת אכלנו באיחור קל, אבל בהרגשה שהיא שלנו. לאחר ימים ספורים, ולא לפני שנאבקנו על כך עם שכנינו, קיבלנו מבנה מאורך, לול שהותקן במהירות לשמש כחדר אוכל. מאי שם הובאו כיריים, הועלתה ארובה, הוצתה אש ותוך זמן קצר הוגש לחברים – שהסבו על ספסלים ליד שולחנות ארעיים – תה משלנו. את הכלים שטפנו בפיילות. הקיבוץ השכן, אלונים, הטיב עמנו, בחפץ לב העניק לנו מצרכים, בעיקר פירות וירקות. ממאפייה סמוכה הובא לחם טרי, שריחו מילא את חלל חדר האוכל, מה שהזכיר לרבים מאתנו את ניחוח הלחם מימי הילדות בבית, שאפו אימא וסבתא בבתים שלנו שכבר אינם. אכלנו מצלחות וספלים מפח, כמוהו גם הסכו"ם. החברים עשו כדי שחדר האוכל ייראה טוב. בליל שבת העמידו על השולחנות אגרטלים מאולתרים מפחיות שימורים ובהם ענפים ירוקים ופרחי בר וצרור שיבולים. סדינים לבנים שגוהצו במעגילה שימשו מפות. הודלקו שני הלוקסים, אך למרבה האכזבה אחד מהם התקלקל כבר ביום הראשון וזה שנותר פיזר אור חלשלוש רק על מחצית השטח.

 

אירוע מכונן היה סדר פסח הראשון שנחגג פה. אצלנו תמיד זכרו כי ליל הסדר קשור היה בזיכרונות מבית אבא-אימא ועם מרד גטו וארשה שפרץ בערב פסח תש"ג. ההכנות לסדר התנהלו במטבח, בחדרים, חברים ערכו ניקיון יסודי בחדריהם, הגיעו כל החברים שעבדו בעבודות-חוץ ונאספו לכאן אף רבים מחיילנו, גחל"ניקים, שקיבלו חופשה מיוחדת. חדר האוכל קושט. הוספנו ספסלים ושולחנות העשויים מלוחות ועליהם נפרשו מפות לבנות שעברו גיהוץ מיוחד. מ"המשביר" הוזמן ארגז עם בקבוקי יין; הפקיד התפלא:"איך זה קיבוץ כל כך קטן מרשה לעצמו לוקסוס כזה..." לכו וספר לו. ה"כלבוינקים" הוסרו מהשולחנות ועל מגשי הלחם הוספנו כמו לקישוט כמה מצות. נערכה ושוכפלה בסטנסיל הגדה משלנו. עד עתה היינו סמוכים לסדרי פסח בקיבוצים אחרים, אומנם חברים משלנו כובדו בקטעי קריאה שעוררו התרגשות אצל מארחינו הוותיקים, אך זאת הפעם פסח משלנו, שעליו באין רואה העיקו זיכרונות מהסדרים שעשינו בחיק משפחותינו בבתינו בפולין ובליטא. עתה עשינו הכול כדי שנרגיש כמשפחה אחת גדולה, אבל בצלמנו, מנופה מסמלי הדת ומלא בתכנים משלנו. על עטיפת ההגדה, שציירה נעמי, כל הסמלים הממלאים את חיינו: שולחן ונרות כשעליהם תלוי אדם הנשען על חומה ובידו מניף רובה ובצד – שיבולים. בתחתית העטיפה נרשם: "קיבוץ ע"ש לוחמי הגטאות – נווה יער-סמריה, פסח תש"ט". אל ההגדה צורף עמוד ובו רשימת השירים הנלווים לקריאת ההגדה.

מי שערך את ההגדה, יחזקאל רבן, סיפר:

 

 "ההגדה שלנו הייתה שילוב של יהדות, חלוציות, סוציאליזם, מרד גטו וארשה ואהבת ארץ-ישראל. ההגדה פותחת בשיר של רחל: "ניבים דוברים אליי: זרעינו/ במענית לבב/ ויום יבוא והיינו/ לשיבלי זהב", דומה שאף את שירי השיבולים שרנו כצקון לחש (בהשתפכות הנפש). הצטחקנו כאשר את הקושיות שאלו כמה מחברינו הצעירים, שעתה כבר לא היו ילדים עוד. קראו קטע: 'בליל פסח זה/ קמו ארבעים אלף גיבורי חיל/ ועלו גגות בווארשה העיר/ ומרתפים עמוקים ירדו/ עמוסים לעייפה ברובים/ אקדחים, סכינים ופגיונות/ איש לעמדתו וכו' וכו', סיפור כמו מהאגדות המסתיים ב:"כל מצרים שקעה בחושך/ רק בגושן-וארשה הנסים יאירו/ עד כלות הנפש ניגוני קודש. " תמימים היינו כל כך, שאפילו את המרד סיפרנו כסיפור דמיוני. ועוד קטעים היו בו מיצחק קצנלסון ו"לזכור את הכול..," של שלונסקי ושרנו ביידיש את "שקט שקט בני נחרישה/ פה צומחים קברים" וקטע מספרו של חברנו טוביה בוז'יקובסקי "בין קירות נופלים" על ליל הפסח בו התחיל המרד בווארשה ובהמשך שרנו שירי פלמ"ח וקראו את "מגש הכסף" של אלתרמן."

בלילה ההוא בוולדהיים נשמעו קולות רמים של שירה ורקיעות רגליים נמרצות, הורה וקרקוביאק וצ'רקסיה כפולה. חולצות לבנות נספגו בזיעה. דומה, שאחרי כל השנים ההן זכינו ללילה של התרוממות רוח כולו משלנו.

 

בשבת לפני הצוהריים, מין מנהג כזה, התכנס באותו חלל הציבור כולו לאסיפה כללית. הרוב דיבר עדיין ביידיש. בין השאר הובאו הצעות לחיסכון. אחת מהן "להפסיק להגיש מרגרינה, אפשר לאכול לחם יבש," אמר נציג המזכירות. אפרים קם וצעק מולו: "מספיק אכלתי בחיים לחם יבש!" האספה החליטה שממשיכים לאכול מרגרינה. ["איך אפשר אחרי אושוויץ להתווכח על חתיכת מרגרינה, התפלא העיתונאי-היסטוריון תום שגב, שמאז שהתפרסמו 'דפי עדות', לוחמי הגטאות, הייתה חלק מתשומת לבו].

 

הוסיפה חנקה ורבר:

 "בחדר האוכל הזה ידענו רגעים יפים. התכנסנו להאזנה להרצאות; שם הייתה מסיבת פורים הראשונה. כולם מחופשים, משתובבים, מסוחררים מיין ו'בן לוקח בת ובת לוקחת בן' ו'בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת ואני מכל הבחורים רק אותך אוהבת'. סמוך לחדר האוכל קרה ה'פנצ'ר' הראשון כאשר זוג שפרש להתבודד באוטובוס של אייזק (חברת "השחר") הופרע על ידי זוג אחר שחיפש גם הוא מקום מוצנע לאהוב".

**

שהינו בוולדהיים עד שהוחלט כי התיישבות הקבע שלנו תהיה בסמריה שבגליל המערבי, למעלה מ4,200 דונם מצפון לוואדי יאסיף.

**

בפברואר 1949, בעצומו של חורף, הגיעו ראשוני חברינו לסמריה (שמו של הכפר הערבי שקדם לנו פה). "ברגעים הראשונים שתקנו. הורדנו את הציוד ומיינו אותו. לבושים היינו במעילי עבודה, מישהו עטף את צווארו בשל ואחר לבש כסיות. הרוחות מהים נשבו בעוצמה. צריך היה להחזיק בחפצים הקלים שלא יעופו. את כלי העבודה סידרנו כך שיהיו מוכנים לעבודה", סיפר הנהג חיים ואילו יעקב, לקח בידו האחת טורייה ובשנייה החזיק שני שתילי אלון שהביא עמו מהמשתלה בנווה יער ונטע אותם באדמת הנחלה שעליה באנו לחיות.

בקבוצה שהצטרפה כעבור מספר ימים הייתה מרים ועמה כלי הבישול, היא באה לבשל עבור החברים. "טוב שבאת, כבר אין לנו מה לאכול," אמרו לה.

 

והיא מספרת:

"נכנסנו לבית .שלושה חדרים. באחד מהם גרו הראשונים. חושך מצרים. בחוץ רוח גדולה, סערה ממש. התחלתי להקים מטבח, החבריא התקבצה סביבי. הורדתי מהאוטו ציוד מטבח – פרימוסים, סירים, מחבת, צלחות, ספלים. נכנסתי למבנה הרוס למחצה, ששימש את הצבא הבריטי בתור קנטינה (שק"ם). בקיטון צמוד העמדתי את מיטתי. הדלקתי פרימוס, אבל הוא כבה מהרוח. העמדתי אותו בפינה מוגנת. אבל הרוחות המשיכו לנשוב ואז בא מנדל'ה לקח קרשים ושקים ואטם את הפרצות. הפרימוס דלק!

הלכתי לחפש מים. מי גשמים נאספו באקוודוקט. מטעמים הגיינים סיננתי אותם. אחר כך הלכו הבחורים למחנה הצבאי שמעבר לכביש והביאו משם מים בחבית.

 בפינת האולם סידרנו לנו חדר אוכל. שני ספסלים ולוקס. אור יחיד במחנה כולו. בין ההריסות שוטטו רוחות ותנים. כשנשאל הליצן שבחבורה עם מי הוא ישן, ענה חד וחלק "עם 'השקלים' (התנים). מרים, טירונית בענייני בישול, בישלה עם כל הלב. החברים העריכו זאת. גם כאשר האוכל יצא לה חרוך, שיבחו את מעשה ידיה. כבוגרת מחנה המוות שטוטהוף ומצעד המוות הייתה בעלת תושייה: הלכה לבוסתן שבפרדס הנטוש, קטפה תאנים והגישה אותם כלפתן; על פומפיה גירדה תפוחי אדמה וטיגנה לביבות. "שירגישו כמו בבית."

 

ניסן גושינסקי, מוותיקי יגור שהצטרף אל החברים כמדריך:

"כדרכי, יצאתי אחרי העבודה, לשוטט בנחלתם של העולים החדשים. מרבית השדות עדיין היו מלאים בקוצים וניכרה בהם ההזנחה מימי המלחמה. התנים ייללו עוד לפני שירדה החשכה. הייתי די מרוחק כאשר עלו באוזניי צליליו של הפעמון, חתיכת צינור ברזל שהיכו בה בצינור. בשקט ששרר מסביב הצלצול נשמע לי מסכן, אובד. אחרי הארוחה נשארנו במקום. הסתדרנו מי על הספסל ומי על הרצפה. ופתחנו בשירה. השירה הייתה כבדה. בקבוק היין עבר מפה לפה. הרוח שחדרה מבעד לסדקים הייתה בבחינת הקול השני. מעבר למפתן עמדתי והתבוננתי בהם. שרו שירים רוסיים ושירים עממיים ביידיש ושירי פרולטריון. קרה שאת אותו השיר היה מי ששר בעברית ומי ביידיש. עמדתי והאזנתי, חשבתי לי הלוואי ויכולתי לחדור לראשיהם ולקלוט מה עובר בהם, אלה זיכרונות."

**

חדר האוכל והמטבח עברו במשך השנים שיפוצים. הם שימשו אותנו עד שנת 1970. לגרשון בער בנשמה להיפרד מחדר האוכל בטקס. ריכז צוות. חללי חדר האוכל והמטבחים, המחסנים ואפילו המקררים הפכו למוזיאון "לתולדות חדר האוכל".

 

הציבור כולו עוטה בגדי חג התכנס. נפעמים עמדו ליד הכיורים לשטיפת כלים, ליד מטבח הילדים וסיפרו על התורנויות בשבת, ועל הבישולים של החבריא של עוף ביין, על הכוויה של המבשלת בגלל האש שזינקה מהפרימוס, ועל חתונות ועל ההרצאות וימי העיון, ועל הפריצות לאקונומיה ועל אניצי הקש שהיו בשערה של המתפרפרת, ועל ההוא שהגיע לפה מאוכזב וחלציו לוחצים. ואז המנחה קרא לשקט. ברוב קשב האזינו הכול ל"תפילת האשכבה לחדר האוכל":

שלום לך חדר האוכל! שלום לך מטבח!

שלום לאקונומיה, לסירים, למחבתות, לפרימוסים, לברזים הדולפים, לחריוני הזבובים שעל הקירות, למכונת פריסת הלחם המקרטעת, לחולדות הגדולות שתהיינה מסכנות (עד שתמצאנה את דרכן לחדר האוכל החדש).

מה, מה לא עשינו כאן?

כאן דיברנו באספות יידיש. כאן שרנו עד אור הבוקר שירי סוכנות, שירי העפלה, שירי פלמ"ח ושירי 'הלוך הלכה החבריא' ברוסית טהורה, שלא להזכיר את (מעט) השירים הפולניים. לכאן התכנסנו בעת שהפעמון צלצל. כאן, באספה, דיברה אפילו מרים. שתינו תה מהול בסכרין, בכוסות 'תי טיים' ומהלול שלחו לכאן חצאי ביצים ותרנגולות חצי חיות וחצי מתות. כאן בהתלהט הוויכוח הולבש כולבויניק על ראש היריב, ומורים שיעשעו את חניכיהם ב'שבוע תענוגות'.

מה יש לדבר? – כאן התחלנו.

כאן התחלנו לאכול – ועברנו לחדרים. כאן שתינו תה של שחרית – ועברנו לעשות זאת בענפים. כאן התחלנו לאפות עוגות – ועברנו לעשות זאת בסירי פלא ובתנורים פרטיים.

שלום לך חדר אוכל, שלום לך מטבח!

קירותיכם עוד זוכרים איך שהופיעה כאן להקת הנח"ל הראשונה ותאטרון זווית ותאטרון זוטא ואפילו את השתייה שלאחר ההצגה ערכנו כאן.

הו, כתלים...

אתם עוד זוכרים את החלוצים הללו מפולין ומליטא אשר באו אל בין הקירות שלכם הנוטים ליפול ואמרו: "כאן יקום קיבוץ!" אתם עוד זוכרים ארוחות ערב שהסתיימו בתשע ובעשר בלילה, את הרפתנים שבאו לארוחת לילה וזוגות צעירים שבאו הנה להשביע את רעבונם לאחר ששבעו אהבה. שלום לזיכרון שבת-אחים –גם יחד, לאחר פריצה מקצוענית לאקונומיה.

מה, מה נאמר ועוד לא אמרנו? כזה היה מנהגו של עולם, "וישמן ויבעט". אנחנו נוטשים אותך כי נדמה לנו שמצאנו טוב ממך...

חדר אוכל ומטבח יקרים, יתגדלו ויתקדשו הימים בהם עשינו בכם!"

 

הציבור האזין בקשב רב ומחשבות רבות רצו בראשים. אחדים אף מחו דמעה.

"הניסיון הגדול להתחדשות", הכותרת שסיפרה על האירוע.

טקס פתיחתו של חדר האוכל החדש גרם להתרגשות רבה. רגע היסטורי בתולדות היישוב. עמדנו צפופים כתף אל כתף בפתחו, הכול רוצים להיות קרובים אל הסרט הצבעוני המתוח לרוב הדלתות.

 

"מגילת חנוכת חדר האוכל החדש

היום הזה, יום שישי, ל' בירח שבט תש"ל, שישה בפברואר 1970, מתכנס הקיבוץ כולו, על חייליו, ילדיו, חבריו, ברוב עם וברגשה בלב על סיפו של חדר האכילה, אשר נבנה לתלפיות במשך אלפיים ימים ויותר, לחג ולשבת-אחים-גם-יחד.

תפילה גדולה בלבנו, שייהפך לבית בו מוגשמים מיטב חלומותינו, שבמהרה צר יהיה מלהכיל את כולנו, שיפים יהיו מנהגיו, שנכונים יהיו סדריו, שעבודתם של העובדים בו תעשה בנכונות ובמאור פנים, ושחופת שלום תסוך עלינו במדינתנו, איש תחת גפנו ותאנתו.

שנים ארוכות טרחו המתכננים, עבדו האחראים ועמלו הבונים לבנות מסד וטפחות וקורת גג ולהגישו לנו היום הזה כפיקדון לחברותא, להתחדשות, לזרם שוקק של עשייה."

 

בגזירת הסרט התכבד זקן החבורה משה'לה פלינט.

הכול מחאו כפיים ועלו לארוחה חגיגית, שבה נטלו חלק אורחים ובראשם אברהם הרצפלד מהמרכז החקלאי ויצחק טבנקין מנהיג תנועתנו.

 

הפרק הבא בתולדות היישוב כונה בסיפור תולדות לוחמי הגטאות:

עלייתו ונפילתו של חדר האוכל החדש

 

השנים הראשונות היו יפות. "ממה מתרשמים במיוחד?", שאל והשיב מיכאל: "מהצורה הארכיטקטונית, מהניקיון בפנים ומהנוי הכול כך מטופח עד כדי כך שלא רואים פה מטבח."

 

מדי ליל שישי – קבלת שבת; לא הייתה השתמטות מהתורנויות; הריהוט מסודר והרצפה ממורקת; הנוי מסביבו יפה ועל הדשאים ילדים משתובבים ומסיבות נערכות; השינוי הראשון – מעבר להגשה עצמית עבר תוך ויכוחים אך לאחריו מרבית החברים הביעו שביעות רצון; בחלוקה השבועית של פרודוקטים במרפסת האחורית של המבנה נתגלו אי סדרים ואי הנחת התבטא בהערות מדוע הוא לוקח כל כך הרבה, "תשאיר גם לאחרים," חזר ונשמע עוד ועוד. וגם מילים חמוצות נאמרו כלפי טיב המצרכים; וכבר מתאוננים על כאלה שמאחרים ואפילו נעדרים מהתורניות; קרה מקרה שאחרי הופעה שהתקיימה בערב לא נמצאו תורנים לסדרו ובבוקר, שוד ושבר, ממורמרים העובדים על ה"תיק" שנפל עליהם. לאט ובהתמדה עלה מספר החברים הנעזרים ב"מנשקות" לקחת את ארוחת הערב לחדריהם. וזו, ארוחת הערב, תהיה המטרה שכלפיה הוטחו כל "פשעי" חדר האוכל והארוחות המשותפות. המילה "שינויים" הפכה שכיחה בשיח שלנו.

 

חנה ס':

"באה אליי חברה מבוגרת ואמרה: 'צר לי מאוד שאת צריכה לראות את זה.' הייתה חלוקה מוקצבת – גבינה צהובה או נקניק ושקית פרי. בחלוקה חופשית היו מרגרינה, ביצים, קמח ולפעמים סוכר וניל (לאפיית עוגות בבית). זה היה קשה מנשוא, אני, בת הגרעין, צריכה לשמור על חברי משק ותיקים ממני. ובאמת, מה שראיתי גרם לי לבכי, ולא רק החלוקה, אלא גם לראות את החברים ממתינים לפני שעת ארוחת הערב ל'מנה', איך הם חוטפים וממלאים צנצנות וסירים, פשוט גועל נפש."

 

סדקים גדלים והולכים ניבעו בתפקוד חדר האכילה, וגם תפקודיו החברתיים-תרבותיים הלכו ופחתו. והללו לא היו אלא אותותיו של משבר עמוק יותר. בשיחות שהתקיימו לקראת שנת החמישים של הקיבוץ נאמר: "הקיבוץ הישן אחת דינו – להשתנות".

ועתה, כאשר אנו מציינים את שנת השישים נכתב:

"באביב ציינו את ההתנחלות שלנו על אדמות הגליל המערבי והנחנו את אבן הפינה למוזיאון. עכשיו ביום השואה אין כותבים עוד: "בלוחמי הגטאות הדגלים תמיד מתנופפים בעצב" - כותבים: "לב תרבות הזיכרון". וביום הזיכרון מתכנסים לזכור את הנופלים במערכות ישראל ועולים לפקוד את בית העלמין שקברים רבים, רבים מדי, צמחו בו. גם העצים צמחו והדשאים באביב ירוקים מתמיד וחצר הקיבוץ יפה שבעתיים. רק חדר האוכל, פסגת היחד, עומד רוב שעות היום שומם ובלילות – חשוך. ”

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: