ברוש שלא נטענו / צביקה דרור

ברוש שלא נטענו

צביקה דרור – לוחמי הגטאות

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

איור מאת יעקב גוטרמן

[מתוך "דפים" יומן קיבוץ לוחמי הגטאות]

 

בדגניה יש ברוש, גם אצלנו.

כשבאו אנשי דגניה לאום ג'וני הם קיבלו כמה החלטות משמעותיות. בין השאר, אמרו שהבתים שיגורו בהם ייבנו במו ידיהם והם גם ישתלו עצים. לא רק בדגניה, אלא בכלל, כשיהודים נוטעים עץ בארץ ישראל, הם תוקעים שורש באדמה.

לברוש יש רשת שורשים לא מסועפת, אומנם השורש העיקרי שלו איננו מי יודע מה – ברוש איננו אורן – אך הוא פורס שורשיו כמידת צורכו, כך יכול הברוש להפך לשובר-רוח מבוקש; שדרות הברושים סוככות על מטעים ופרדסים וכך נותנות משלהן (חסות, ביטחון בפני רוחות סערה), ואילו עצי המטע תורמים משלהם (פרנסה, אפשרות לחיות), דו-קיום, הדדיות במלוא המשמעות.

 

כשאנשי דגניה נטעו את הברושים שלהם הם לא העלו כלל בדעתם שהוא ייהפך לסמל. לא כמו היום, כשהולכים למומחים ליחסי ציבור ואומרים: "אנחנו רוצים להפוך לסמל (של השן המבהיקה, של המוכר האדיב, של ההתיישבות העובדת)" ומשלמים עבור זה. אנשי דגניה לא חשבו שהם ייהפכו לסמל למאות קיבוצים. הם לא התעוררו כל בוקר לראות מה כותבים עליהם בעיתון. הם הסתפקו במה שהם כתבו על עצמם.

 

כשהחברים שלנו עלו על הקרקע פה, בגליל המערבי, גם הם נטעו עצים, והרבה. עצי פרי ועצי נוי, ברושים – צריפי ואופקי וכספי וברוש הביצות, למרות שלא היו אצלנו ביצות. איש הנוי נטע אותם, בחברת צמחייה המכונה חורש ארצישראלי, בין האלה הארצישראלית והחרוב מצאו להם הברושים שטח מחייה. ברושי הביצות, בתנאים הנתונים כשאין עודף מים, מראים מפעם לפעם סימני כמישה. בפרדס נטעו ברושים כשוברי רוח, כך גם בדרך הכניסה, להפריד בין איזור המגורים לביו בתי המלאכה.

 

פעם ילד אחד, בשנת בר המצווה שלו, ביקש לכתוב חיבור על תולדות היישוב שלנו לפי העצים. מה מספרים העצים, אודות תולדות המקום. החיבור לא יצא. הוא נתקל בבעיה: לא נמצא מי שיעזור לו. הוא נתקל בשארית של שדרת ברושים, והלך לשאול מדוע העצים האלה גבוהים יותר מכל הברושים האחרים. כל אחד יכול לראות גם עכשיו את הברושים האלה. אחד מהם ניצב ליד מקלט, על הדשא בגבול שכונת הצריפים. שני גזעים וצמרת אחת, זקופה, גאה, ברוש-תאומים.

 

בסמוך לשם נמצא חדר שבו גובים עדויות מהחברים על מה שעבר עליהם בשואה. החברים מספרים, בתוך כל הסיפורים הקשים שלהם, כיצד חזרו מכל הפורענויות שעברו עליהם אל מה שהיה ביתם לפני המלחמה, ומצאו שהבתים מיושבים, שכבר נתפשו על ידי עם הארץ. היו ביניהם כאלה שרק התקרבו לבית ולא עמד להם כוחם להיכנס אליו, והם החליטו לבנות את ביתם בארץ ישראל, וכאן פתאום בא ילד ושואל למה הברוש הזה גדול יותר מכל הברושים?

 

הברושים הללו, עלינו להבין, היו כאן כשעלינו על הקרקע, הם ניטעו על ידי תושבי הכפר שקדם לזה שלנו. פעם ביקרתי בכפר שיח דנון. תושבים סיפרו לי שהם עובדים בחוץ, בנהריה, בקיבוצים, בבית ההבראה בשבי ציון. שאלתי מדוע אינכם חקלאים כמו בני כפרים שכנים. נטל אותי האיש בידו, העלה אותי אל נקודת תצפית, הצביע אל עבר היישובים שלמטה ואמר... שהאדמות שלו מעובדות על ידי אנשי המושב השכן. הוא קרא בשמות המושבניקים אחד לאחד.

 

באותם ימים גיליתי לתלמידיי את סוד הברושים ה"ותיקים", גם הבהרתי להם שאולי יש קשר ביניהם לבין המקלטים שבנינו.

 

שנינו, כי עלינו להעביר לילדינו מורשת, כי מי שנוטע עצים, חזקה עליו שהוא תוקע שורש. אל לנו, לגדל ילדים רק על מלל או מישנות. הילדים צריכים לצמוח בנופים; הם צריכים להתחיות בארץ. מי שמתחיה ואכפת לו מהעצים, שואל גם על הברושים הללו. אין מה לעשות, אם אנו לא נתמודד עם הבעיה, יהיה תמיד מישהו, עוין ונחרץ בדעתו – שיזכיר לנו. הדרך אינה פשוטה: באנו-נטענו-גידלנו במו ידינו-התערינו- והיא שלנו. אני בטוח שתושבי מחנות הפליטים בלבנון אינם חושבים על הברושים, הם רוצים הרבה יותר. בימינו קורה ההפך מאשר בחזון ישעיהו – מהברושים "מכתתים" חרבות.

 

"הלנצח תאכל חרב"? זאת השאלה המתלווה לאורך כל חיינו. אולם, אם לא שמים את השאלה על סדר היום, אין פירושו שהיא אינה קיימת. כאשר הסברנו לילדים, שגם לנו זכות לכברת ארץ משלנו, אמת דיברנו; כשאמרנו שכובשים אותה בעבודה, בזיעה ולא במילים, אמת גרסנו. אולם, כאשר סירבנו להעמיד את הבעיה כבעיה של שתי קבוצות אוכלוסייה, החסרנו מרכיב אמיתי בשאלה, ולכן איננו מתקדמים בדרך הפשרות בה ניתן למצוא תשובה, ולו תשובה חלקית.

 

נטענו הרבה עצים. הברושים בחצר שלנו הם יפים, כל אורח אומר זאת, וכך גם אנחנו מרגישים. כמו אנשי דגניה, גם אנו מתגאים בברושים שלנו. אבל ישנו בחצר גם הברוש ההוא, ברוש התאומים, הברוש שלא אנחנו נטענו.

עם עובדות צריך להתמודד, לא להתעלם, אחרת גדלים הילדים ולפעמים הם אומרים לנו שאפשר לראות את השקר על פנינו.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: