החליבה הראשונה שלי / מאת צביקה אלון

החליבה הראשונה שלי
מאת צביקה אלון, קיבוץ עברון
איור מאת יעקב גוטרמן

חודש לפני סיום שירותי הסדיר בצה"ל, בינואר 1970, החליטה האסיפה הכללית – "עקב המצב הקשה ברפת" -  על חובת שנת עבודה בענף של כל נקלט חדש בקיבוץ. כך, שבועיים לאחר שהשתחררתי ובהמשך למכתבו של סדרן העבודה  - "שלום צביקה וברכות לשיחרורך.  בהתאם להחלטת האסיפה, הנך משובץ לעבודה ברפת…" -  התחלתי לעבוד ברפת. אגב,  צירוף המילים המיוחד הזה, 'עקב המצב הקשה', מהווה מאז ראשית ההתיישבות ועד עצם היום הזה נימוק  משכנע-מנצח בקיבוצים רבים בדרך לכל מיני החלטות משונות בלשון המעטה ואוויליות בלשון בוטה, אבל זה לא ממש שייך לסיפור.

 

"בוקר טוב, צביקה – קום לחליבה! צביקה, צביקה… קום לחליבה!" רעם קולו של שומר הלילה של הקיבוץ בשלוש וחצי לפנות בוקר, בנימה גלויה של שמחה לאיד ותוך כדי דפיקות איומות על דלת חדרי.  קיללתי אותו (בשקט), צעקתי אליו שלא יצעק ושאני כבר קם והדלקתי את מנורת הקיר שבצד מיטתי. הגעתי לרפת רכוב על אופני בדיוק ברבע לארבע בבוקר, כפי שביקש ממני אביגדור, שותפי למשמרת.  זה היה יום העבודה הראשון שלי באזרחות ואני רציתי לעשות רושם טוב על כולם.

 

הקפה כבר היה מוכן כשהגעתי ואביגדור הזמין אותי להצטרף אליו ואל רודולף, המתנדב, לשתיית הנוזל המעורר והחם. בדרך כלל - כך הסביר לי אביגדור - יש שני חולבים במשמרת, אבל בגלל שאני מתלמד חדש לגמרי,  נהייה שלושה. לרודולף, אחד מאלפי המתנדבים שהגיעו לקיבוצים בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, היה כבר וותק של חודשיים ברפת והוא הכיר היטב את העבודה. יחד עם זאת, בגלל קשיי שפה - הוא לא ידע עברית או אנגלית ואביגדור לא ידע גרמנית - לא היה לו בטחון במה שצריך לעשות בכל רגע נתון ואביגדור נתן לו הוראות ותיקשר עימו ע"י שימוש במלים המעטות שידע בגרמנית – גוט (טוב), איין מומנט (רגע), יא (כן), ניין (לא), ביטה (בבקשה), דאנקה (תודה) וכו'.

לאחר הקפה, הזמין אותי אביגדור להביא יחד איתו את קבוצת הפרות הראשונה לחליבה, בעוד רודולף ע"פ הנחיותיו – גוט, עכשיו אנחנו נעבוד, ארבעאט ביטה, יא? – מכין את מכון החליבה לעבודה.

בחוץ היה קור אימים אך למזלנו לא ירד גשם, כך שאת מלאכת הובלת הפרות גמרנו יבשים לגמרי מחד (קצת מתחת לגןבה הברכיים ומעלה) וגם רטובי מגפיים ומסריחים מאידך (קצת מתחת לגןבה הברכיים ומטה).

 

מלאכת החליבה, למי שלא יודע עליה דבר, איננה פשוטה כלל ועיקר. למעשה זוהי תורה שלמה, מורכבת ביותר. בנוסף לתפעול המכונה המסובכת – לפתוח ברזים, לסגור ברזים, להלביש את גביעי השאיבה על העטינים, להוריד אותם בסיום החליבה, לשטוף ולחטא וכו' - יש כאן עניינים של מבנה העטין (גדול או קטן, רחב או צר וכו'), צורת הפטמות (ארוכות, קצרות, שמנות, עקומות), ענייני בריאות (דלקות, חתכים ופצעים, סתימות וכו') ואפילו שאלת וותק וניסיון (האם זו מבכירה צעירה, פרה משכבת הביניים או ותיקה משכבת 'גיל הזהב' וכו').

אבל הכי חשוב, מסתבר, זה האופי של הפרה. יש כאלו שממש מתלהבות להחלב ופשוט נדחפות כדי להגיע ראשונות אל עמדות החליבה, ולעומתן ישנן הסרבניות שצריך לדחוף ולהמריץ  בצעקות ואפילו בחבטות על אחוריהן כדי שתכנסנה פנימה. יש אדישות לכל מהלך החליבה, יש עצבניות הזזות ללא הרף, יש אלימות הבועטות אחורה באופן קטלני ממש ויש – וזה הגרוע ביותר - הנוהגות להתייחס לעמדת החליבה כאל שירותים אישיים, כדוגמת מטילדה.

 

כאן המקום הראוי להזכיר, שלכל פרה בעדרים של אז היה שם פרטי, בנוסף למספר שהיה מקועקע על אחוריה. ברפת שלנו היו בתקופה המדוברת 180 פרות חולבות ולכולן היה שם – דיצה, חדווה, שפרה, קטיה, בטי, אלכסנדרה, דיאנה, אורסולה, הגר, זילפה, מטילדה ועוד ועוד. על קיר מכון החליבה הייתה תלויה רשימה עם כל מספרי הפרות ושמותיהן. בצד רשימה זו היו החולבים צריכים לרשום את הפרות שלאחר המלטה (כדי לחלוב מהן את ה'קולוסטרום', החלב השמנוני-ראשוני, עבור העגלים והעגלות שלהן) ולציין גם את מקרי הדלקת בעטין של הפרות הנגועות, כדי לטפל בבעיה של כל פרה בהתאם להוראות.   רק הלל, מרכז הרפת, הכיר אישית כל פרה בעדר וידע בעל פה את השמות של כל הפרות. ברוך, הסגן של הלל, הכיר את רובן ואילו אביגדור, עם וותק של 4 שנים כרפתן, הכיר רק חלק מהן (את מטילדה שהייתה לבנה ברובה – כך הייתי עתיד לשמוע מפיו בהמשך המשמרת - הוא הכיר לפי כתם שחור, בצורת האי כרתים, שהיה על אחוריה).

 

למטילדה, כאמור וכפי שהסביר לי אביגדור, היה נוהג נבזי: ברגע שהשפריצו מים על עטיניה, כדי לנקותם לפני החליבה, הייתה היא מגיבה בסילון בריא של שתן במקרה הרגיל ובחירבון בריא במקרים מיוחדים. בימים כתיקונם הייתה מטילדה עושה את צרכיה בחצר ההמתנה של מכון החליבה, ברגע שהמים של ממטרות השטיפה המקדימה הרטיבו אותה (ממטרות אלו, בצידי חצר הכניסה לעמדות החליבה, התיזו מים כלפי מעלה ונועדו לעזור בניקוי העטינים המלוכלכים מבוץ, לפני החליבה). לרוע המזל, כפי שיתברר בהמשך, ממטרות אלו לא פעלו ביומי הראשון ברפת – רק כעבור שבועיים תיקנו סוף-סוף את המשאבה שהפעילה אותן – וזה, בדיעבד ובלשון המעטה, בהחלט לא היה לטובה.

 

לאחר שכינסנו את קבוצת הפרות הראשונה אל חצר מכון החליבה, סגרנו מאחוריהן את שער החצר ונכנסנו פנימה, אל קומת העבודה. היה זה, בעצם, מעין פרוזדור נמוך שמשני עבריו, בגובה המותניים לערך, היו עמדות החליבה, 6 בכל צד. בזמן שעסקנו בכינוס הפרות, הפעיל רודולף את מערך החליבה, מתוצרת "אלפא – לבל" שהיה מהמשוכללים בארץ באותה תקופה.

 

התחלנו בעבודה ולאחר שצפיתי כמה דקות בעבודתם של אביגדור ורודולף, התחלתי גם אני, בהדרכתו של אביגדור, לבצע את פעולות החליבה השונות. לקראת סוף חליבת הקבוצה שבחצר, הכין אותי אביגדור לכניסתה של הגיבורה על ארבע.

"אל תתחיל לשטוף את המחזור הבא - מטילדה צריכה להכנס כל רגע, היא רגילה להכנס ממש בסוף" צעק לי בקול רם מאוד, שנועד בחלקו הקטן להתגבר על רעשי העבודה ובחלקו הגדול נבע משמיעה לקויה, תוצאת שירותו הצבאי הממושך, בסדיר ובמילואים, בסוללת תותחים כבדים, "שים לב לכתם על התחת שלה…". הנהנתי בראשי לאישור, למרות שהייתה זו כמובן שטות מוחלטת להגיד לי שאשים לב לכתם מסויים על תחת של פרה שלא הכרתי. בעיני, בשלב בתולי זה של העבודה ברפת, נראו כל הפרות דומות להפליא, מלאות במידה שווה בכתמים לבנים על גבי שחור ובכתמים שחורים על גבי לבן.

סיימנו לחלוב את תריסר הפרות שבמכון, שיחררנו אותן ליציאה החוצה וקבוצת הפרות הבאה נכנסה למכון. רודולף התחיל להתיז מים בשפריצר שלו על הפרות בצד שלו ואנחנו, אביגדור ואני, התחלנו לבחון את הפרות בצד שלנו. בעיני נראו כל הפרות אותו הדבר - כלומר דומות למטילדה - אבל   שותפי-מדריכי התרכז בפרה השניה בתור.

"בוא נבדוק מאחורה," צעק לי בהתלהבות, "נראה אם יש לה את הכתם של כרתים על התחת…" הצטרפתי אליו לסקירת אחוריה של החשודה ואביגדור הוציא משקפיים מכיס חולצתו, הרכיב אותן ומיד הורידן בחזרה מעיניו.

"פיזדיומט…." קילל כלפי כתובת אנונימית אי-שם למעלה ואז נפנה אלי להסבר, "שוב לקחתי בחושך את המשקפיים של אשתי… כל פעם זה קורה לי… נו, תסתכל אתה, אם אתה רואה את כרתים באופק…"

הדבר הנכון לעשותו, בדיעבד, היה כמובן להביט על המספר של הפרה (97) ולבדוק ביומן העדר אם זוהי אכן מטילדה, אבל הרעיון הפשוט הזה כלל לא עלה  על דעתנו – אנחנו חיפשנו את כרתים. סקרתי בייאוש את הישבן השחור-לבן שלפני, ואז, נכלם, הודיתי בכשלון.

"אביגדור… אני לא…" התחלתי למלמל.

"מה? אני לא שומע טוב – דבר בקול חזק!" ביקש אביגדור.

"אני לא בדיוק יודע איך נראית כרתים…" צעקתי.

"נו באמת, צביקה… כבר שכחת מה שלמדת בתיכון? מי היה המורה לגיאוגרפיה שלך?" צעק אביגדור.

"יהושוע קליינוואסר" אמרתי.

"מי? דבר חזק…" צעק אביגדור.

"קליינוואסר, יהושוע קליינוואסר!" צעקתי לעברו.

 

שני מורים היו לנו בתיכון שלימדו גיאוגרפיה – האחד אביעזר הופשטטר (שפרט לשמו הלא שיגרתי היה מורה רגיל) והשני יהושוע קליינוואסר. יהושוע, מורה עם וותק של 47 שנים בהוראה, שלימד דורות של תלמידים, היה אנציקלופדיה מהלכת של מקצוע הגיאוגרפיה וידע על בוריו את כל תוכנו של אטלס "בראוור" – שמות מדינות, מיקומן, ערי בירתן, הריהן ונהרותיהן, ייחודן האתני וכו' – אבל לא היה לו שמץ מושג כיצד להעביר זאת לתלמידיו. אין פלא איפוא, שיצא לו מוניטין בקיבוץ של מורה שהוא "בגיאוגרפיה – גאון;  בהוראה – אסון!".

"יהושוע קליינוואסר? " צעק לי, מחייך, אביגדור, "נו, אני באמת לא מאשים אותך אם קליינוואסר היה המורה שלך…"

וכאן התרחש האסון.

רודולף, שסיים להכין את הפרות בצד שלו לקראת חליבתן וששמע את צעקותינו, מן הסתם, הבין שאביגדור ואנוכי מבקשים ממנו שישטוף גם את הפרות 'שלנו' (וואסר – מים, קליין וואסר – קצת מים בגרמנית משובשת)  ובלי להרהר בכך ארוכות מדי, הפנה את השפריצר שלו אל עטיני הפרה שעמדנו ממש מאחוריה והיא - מטילדה, אלא מה - שניה וחצי לאחר שחשה את זרם המים הקרים ולפני שהספקנו להבין מה קורה, הרימה את זנבה ושיגרה אלינו ועלינו סילון עז ומצחין נוראות של חרא נוזלי…

 

מה יש לדבר, היה זה יום שעתיד להיזכר בתולדותי ובתולדות שאר משתתפי האירוע כ'מפתיע וריחני במיוחד' לתמיד. הסיפור הופץ כמובן תוך יום-יומיים בין כל אנשי הקהילה ושנים אחר כך עדיין הזכירו בקיבוץ – בקולות צחוק היסטריים, יש להודות - את מהומת האלוהים שהתרחשה במכון החליבה באותו יום ראשון של עבודתי ברפת: קללות איומות של אביגדור (פשקרב! ניין וואסר… חולירע! יופטפיומאט!), קללות נוראות - וגם תרתי משמע - שלי (שיט! שיט!! שיט!!!), מלמולי חרטה ובקשת סליחה בגרמנית של רודולף האומלל ושורת געיות רמות של הקלה וסיפוק מלועה של מטילדה...

 

אם היו הדברים מתרחשים היום, הייתי כמובן הולך מיד הביתה ולא חוזר לרפת לעולם, החלטת אסיפה בתח… שלי. אלא שסופו של הסיפור מתאים לקיבוץ של פעם, לתקופה של צוותא בשיאה ו"קבלת דין האסיפה/התנועה", ואני אפילו לא העליתי בדעתי ללכת הביתה או להפסיק את העבודה. וכך, לאחר ששנינו, אביגדור ואני, התקלחנו במקלחת של הרפתנים ומצאנו לנו בגדים להחלפה – שהוכנו מראש לאירועים מסוג זה - חזרנו למכון להמשך העבודה. לחצנו ידיים עם רודולף, צחקנו כולנו כשאביגדור אמר לו "קליין וואסר – גרוייסע דרעק!" והמשכנו במשמרת החליבה שלנו.   

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: