הקונצרט / צביקה אלון

הקונצרט
מאת צביקה אלון, עברון
איור מאת, יעקב גוטרמן, העוגן
 
איור מאת יעקב גוטרמן

אולם המופעים הגדול של קיבוץ מלכיה, האודיטוריום, המה אדם באותו יום חמישי של ראשית יולי, היום שבו הסתיים כנס הקיץ של תזמורת בני הקיבוצים. קונצרט הסיום של שלושת התזמורות - הקשתנים הצעירים, הנושפים הצעירים ואנסמבל הקשתנים הבוגרים - עמד להתחיל. 

על הבמה הגדולה נראו הילדים של תזמורת הקשתנים הצעירים קטנים וצעירים עוד יותר. חלקם - שהייתה זו, קרוב לוודאי, הופעה ראשונה בחייהם בפני קהל כל כך גדול  - עדיין נופפו מדי פעם בידיהם לעבר הוריהם וקרוביהם שבאולם, בעת שהתיישבו במקומותיהם וסידרו את התווים שלהם על גבי עמודי התווים. ההורים מצידם, השיבו לילדיהם בנפנופים חוזרים של אהבה, עידוד ושמחה. 

גם בשורה שלפנינו נופף אב אל בתו שעל הבמה, כאילו שולח לה בידו את אהבתו-גאוותו ומעודדה לקראת המבחן המוזיקלי שלפניה. אף שרק עורפו נראה לעיני, הייתי מוכן להמר, אילו נפניתי להרהר בכך, שעל פניו של האיש 'מרוח' עכשיו חיוך גדול של גאווה והתרגשות. לעובדה שלא הרהרתי בדבר הייתה סיבה אחת פשוטה: אני-עצמי, מחייך 'למלוא הרוחב', גאה ונרגש, הייתי עסוק בנפנוף נמרץ לעבר בני הכנר שעל הבמה, שהייתה זו בשבילו הפעם הראשונה להשתתף בתזמורת בני הקיבוצים.

האורות באולם עומעמו ואל הבמה עלתה מנחת הערב, שלומית, המרכזת המיתולוגית של כנסי תזמורות בני הקיבוצים במשך שנים. לאחר שבירכה את הקהל ואת הילדים המנגנים, החלה שלומית לדבר בהרחבה על העושר הפנימי שהמוזיקה מעניקה למנגניה, על החשיבות והכיף של הנגינה בצוותא, על הקיבוצים המארחים ועל התוכניות של הכנסים הבאים. בשלב זה – מאחר שהכרתי את הנושא מניסיוני הפרטי כילד מנגן (חצוצרה) לפני כמה עשרות שנים - כבר היו עיניי עסוקות בשיטוט חקרני של היושבים באולם, מחפשות טיפוסים מעניינים או התרחשויות בלתי שגרתיות.

האור העמום לא איפשר לי להרחיק ראות או לגלות הרבה, אלא שאז קרה הדבר המדהים ביותר אולי שיכול לקרות באולם קונצרטים, התרחש המוזר והבלתי ייאמן כמעט: ברגע שהמנחה סיימה את דבריה, שניות ספורות לפני שמנצח התזמורת הניף את שרביטו כדי להתחיל בקונצרט, ראיתי את האיש בשורה שלפנינו - אותו אב שנופף בתחילת הערב לבתו שעל הבמה -  מוציא מכיסו שתי ספוגיות קטנות בצבע כתום-צהוב ותוחב אותן באוזניו...

"תראו," לחשתי לבתי ולאשתי שישבו לצדי, "האיש הזה שיושב לפנינו, משתמש באטמי אוזניים..."

אף שלא יכולנו לדבר בקול רם כדי לנסות לברר ולהבין את שראו עינינו - צלילי חלקו הראשון של הקונצרט, "סימפוניית הצעצועים" של מוצארט, כבר נוגנו-נשמעו באולם ריחפו, דומה, השאלות והתמיהות באוויר:

האם ייתכן  שהאיש איננו סובל את נגינתה של בתו? האם היא מזייפת, אולי, עד כדי הכרח לסתום  את האוזניים? ואם אכן  כך הוא, האם היא נענשת על זיופיה האיומים? רגע... אולי יש כאן משהו אישי נגד מוצארט ואולי, יותר  מזה, האיש פשוט אינו סובל כלל מוזיקה קלאסית? או שמא להיפך, הוא דווקא מאוד אוהב מוזיקה קלאסית ואינו יכול משום כך לשאת את נגינתם-חריקתם של תלמידים מתחילים? ואולי בכלל מדובר כאן בבריאותו של האב -  נאמר רגישות יתר של עור התוף לצלילי כינור ענוגים, רגישות עד כדי כאב ממשי, עד כדי צורך באאכ"ך (אטימת אוזניים כנורית כרונית)? ועוד אפשרות: אולי האיש שלפני הינו נגן טרומבון בהווה או בעבר -  בשעה שהפנה לרגע את ראשו הצידה, הבחנתי שהיו לו שפתיים גדולות ועבות -  ויש לו, בדומה לנושפים רבים, יחס של בוז וזלזול כלפי כל מושכי/ות הקשת באשר הם/ן, כולל אפילו, במקרה זה, כלפי הבת שלו-עצמו??...

הסתכלתי פעור עין ואישון, כמהופנט, באוזניים שבהקו בחושך למרחוק, אך כעבור מספר שניות אילצתי את עצמי לחדול מכך וניסיתי להתרכז במה שקורה על הבמה - בכל אופן, בני מנגן שם בפעם הראשונה בחייו את "סימפוניית הצעצועים"! בהמשך, מדי פעם, בכל זאת הבלחתי הצצות מהירות לעבר האיש ה'אטום' ולמשך חלקיקי השנייה הללו ניסיתי - לשווא כמובן - למצוא פתרון כלשהו לתעלומה. האב הפקוק נראה, באופן טבעי אולי, כמי ששקוע בעולם אחר ולא באולם הקונצרטים. לאט-לאט קיבל ראשו את הנטייה המוכרת כלפי מעלה, ובשקט היחסי שהשתרר כל פעם שהתזמורת הגיעה לקטע שקט או לסוף משפט מוזיקלי, הייתי יכול להישבע שאני שומע מכיוונו קול נחרה קלה...

נגינת תזמורת הקשתנים הצעירים הסתיימה והקהל, האוהד מראש, כיבד את הנגנים ואת מנצחם בתשואות סוערות. לאחר שניות מספר הועלו האורות באולם. ילדי התזמורת המסיימת ירדו מהבמה והחלו מצטרפים אל משפחותיהם שבקהל, בעוד התזמורת הבאה בתור תופשת את מקומה על הבמה.

שוב הצצתי לכיוונו של האיש בשורה שלפנינו - האטמים נעלמו מאוזניו... מחיאות הכפיים והאור באולם העירו-החזירו אותו למציאות הקונצרט ולא היה ברצונו, מן הסתם, לפגוש את בתו כשאטמים באוזניו.

החמאתי לבני על נגינתו ונגינת התזמורת כולה, כשהצטרף אלינו, וחיבקתי אותו בגאווה. מזווית העין ראיתי את שותפתו לנגינה, בתו של האיש עם אטמי האוזניים, מתקרבת אל אביה.

לא ממש שמעתי את דבריו של האב בשעה שחיבק את בתו בחום בגלל המולת חילופי התזמורות ששררה באולם - רק ראיתי חיוך של אושר מתפשט על פניה של הכנרת הצעירה, ואני מניח, אפוא, שהייתה זו מחמאה שאמר באוזניה, אולי משהו בנוסח "ניגנתם יוצא מהכלל, חמודה שלי... היה ממש חלום של קונצרט... "


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: