בתיה / צבי שץ ז"ל

|

בתיה

צבי שץ [ז"ל]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך הספר "על גבול הדממה"

 

בערב אחרי האוכל, כשהתאספו החברים לסדר את יום-העבודה למחר, עלתה שוב על הפרק שאלת-הנחיצות לפנות בדבר תקציב לשתי פרות, לפחות, ושש כוורות, שמקום מוכן להן הרי יש בגן-האפנדי העזוב...

איור מאת יעקב גוטרמן

עמדה, באופן אולטימטיבי הפעם, גם שאלת יחזקאל בתור חבר לקבוצה... בשאלה זו לא רצה דן לחוות דעה. הוא לא רצה להביע דעתו נגד. ובעד? - די לו שבתיה הינה כל כך בעדו; ולא רק בתיה - הכל; רק שושנה הטילה ספק בחברתיותו.

 

   לי נדמה - אמרה בזהירות והשפילה את עיניה ואצבעותיה שחקו מהר-מהר בציציות-מטפחתה - שלמרות כל ה"המוניות" שלו, ואולי דווקא מפני זה - הוא אנוכי מאד...

 

אך גרשון, שדעתו הייתה פה לרוב מכרעת, אמר בהחלט:

   יהא אנוכי! מה לעשות? לא יכולים כולם להיות כמוך... ואני חושב, שאסור לנו ואין רשות, פשוט, לחטט כל כך באישיות... קודם כל - העבודה; אם היא תלך בטוב - יהיה שפיר, ויחזקאל יודע את העבודה.

           

דן רצה לענות, אך לבו התחיל מהסס פתאום והוא החריש.

-         למה להתווכח - חשב - ככה הוא מבין ולא יזוז... וככה הוחלט שיחזקאל יכנס לקבוצה.
 

כשתם סדור-העבודות נזכר גרשון, ששאלה אחת עוד לא נפתרה: מחר צריך להתחיל בהובלת זבל... מי ילך? הוא חשב רגע בעצמו ענה:

-        אני חושב, שילכו "טמבל" ו"ינוקא".

-        זאת אומרת, אני - הרהר דן - למה הוא מחליט ככה, מבלי להתייעץ? יותר מידי הוא עושה על דעת עצמו.

 

בליבו של דן הייתה טינה. הוא נשא את עיניו וראה, כי מן הפינה מביטה אליו שושנה וחמור וקשה מבטה. וכשנכנס אחר כך לחדר-הבישול לקחת מים מן ה"ג'רה" (כד חומר גדול) קראה לו שושנה, שטיפלה עוד שם בכלים:

-        דן - אמרה בשקט - לא יפה ככה...

-        מה לא יפה?

-        אני ראיתי ואני יודעת! וגרשון צודק ותמיד יהיה צודק... מפני שהוא חי בעבודה, ואתה - לא. ותמיד יצא כך, שכאילו מצווים עליך...

 

שושנה הייתה נרגשה.

-        אבל מה אמרתי לו?

-        לא אמרת כלום, מספיק שהעמדת פנים חמוצים... שתיקה כזאת אינה יפה בחיינו... היא מקימה חיץ של אי-אמונה בין האנשים היותר קרובים... מוטב שתצעק כמו גרשון... והלא אתה יודע את כל זה יותר טוב ממני, ואילו רצית לקיים מה שעם ליבך, היה גם גרשון מבין אותך יותר וחי אתך בעבודה, כמו שהוא חי עם יעקב...

 

דן יצא מהמטבח ועל פניו נחה אותה הבעת הסבל, הנעלמת תמיד, ואשר הסתמנה בשנה זו ביותר..."אני אינני חי בעבודה - חשב במר-נפשו - נניח... וזה מחייב... האומנם זה מחייב להחליט, שאינני מסוגל לחיי-קבוצה? ומה גרשון, שאיננו "חי" מחוץ לעבודה ול"משק"... הוי כמה שונא אני את המילה "משק", המכחידה את האדם! ואיה המוצא? לאהוב את ה"חול"?..."

 

ושושנה הדליקה נר וכתבה ביומנה, על שולחנה הקטן: "ובכן יחזקאל יבוא, קצת מפחדת אנוכי... בתיה כל כך טיפשה... ואולי בהתאמצות ידועה, אם ירצה, יוכל גם הוא להוסיף נופך משלו... הלוואי שלא יגרע... אח, ההתאמצות הזאת! לכולנו היא נחוצה פה... ומי יודע? אולי היא אנושית ונחוצה לנו בחיים, בחיים בכלל ... פה בקבוצה, כל כך ערות ומתוחות כל נימי הלב... וכל הסכסוכים הקטנים וכל הסבל הגדול הזה, המתרחש בחיינו - אני מוכנה לקראתם! מה מבינה אני עתה, כי הכרחיים, הכרחיים הם; על ידיהם קונים אנו, סוף- סוף, את הזכות לחיי הקבוצה..."

 

יחזקאל בא בשבת והכול קיבלוהו בשמחה, בייחוד בתיה. עם בואו גדלו בקבוצה הרעש והשמחה. הוא ישב ברכיבה על כסאו וסיפר מעשיות שונות ומקרים שונים ומשונים שקרו אותו בימי ה"פרריות"(ההשתמטות מעבודת הצבא התורכי), וכשהתורכים נסוגו אחור פעמיים... וכו'. הוא ידע לעניין ולמשוך באופן - הרצאתו החי, ידע גם להבליט את עצמו בדרך-אגב מן הצד היותר יפה. בתיה לא גרעה ממנו עין.

-            ואת - פנה פתאום אליה - התזכרי עוד את ה"הורה" שלנו?

-            עוד איך! - קראה בתיה - ואתה - את "הסלע השחור"

-            עוד איך! - אמר גם הוא בצחוק.

 

בתיה קפצה ותיגש אליו:

-            נו, ואם נלך לטייל הערב; אראה לך גם פה יש סלע...

-            נלך לטייל - חזר יחזקאל בקור-רוח.

 

בתיה עמדה, נשענת על כתפו ומבטה השותק החליק על פני הכול; כשראתה את פני דן, שנפלו משום מה, הוסיפה:

-            נלך, כמובן, כולנו... לא כן גרשון?

-            או נלך או לא נלך, אחת היא לי, - ענה זה בצחוק.

-            אני עסוק הערב בחשבונות, - אמר יעקב בהרימו את ראשו מהספר שעיין בו.

-            ככה... ואת, שושנה?

-            אולי...

-            המ-ם ואתה, דן?

 

בתיה הביטה ישר בעיני דן ובמבטה הצוחק היה ספק לגלוג, ספק תביעה רצינית.

-            אני - לא.

-            אני רואה שכולם - "לא", ואתה, יחזקאל? תגיד שגם אתה "לא".

 

יחזקאל הצטחק פתאום:

-         ואני רוצה לראות את "הסלע השחור".

 

ובבוא הערב בקשה בתיה שוב מעם דן:

-        דן, בוא איתנו... אני מבקשת אותך... בוא איתנו... והיא שמה את ידה על כתפו. דן הרים את מבטו הרטוב ויאמר בשקט:

-         אינני יכול לסרב לך... כשאת ככה מבקשת...

 

בעיני בתיה נראתה תהיה קלה של אי- רצון:

-                מה יש, דן? מה אתה סובל? מדוע כל כך קשה לך להסכים? הוי, דן, אילו ידעת, כמה אתה מרחיק אותי בזה.

 

דן שתק. אז אמרה:

-         ואם אתה חושב, באמת, כי תפריע לנו, למה אתה הולך? תישאר לך...

-         מה את רוצה ממני? - קרא דן בסבל.

 

אך בתיה כבר יצאה.

 

ופעם בערב היו פני דן עגומים ביותר. בתיה קראה לו החוצה. נכנסו לגן, המאפיל, הדומם. ישבו תחת התאנה.

-         עייף אתה? - שאלה בתיה.

-         כן, בזמן האחרון מתעייף אני בעבודה... כנראה הקדחת קרבה שוב...

 

נשתתקו. רק הרוח מללה בעצים.

-            דן!

-            נו?

 

היא לא מיהרה להשיב על "נו" זה; הוא לא המשיך לשאול.

-            מה יהיה בנו, דן?

-            מה שיהיה בכל בני-האדם, בתיה - השיב באדישות כבדה ומודגשת, ואחר כך הוסיף בטון אחר, חי יותר:

-            אני אתנדב...

 

באותו יום הגיעה לקבוצה הקריאה הראשונה של ההתנדבות. בתיה משכה אותו אליה.

-         שכב, דן... אתה עייף, עייף, ולא יותר! האמן לי, שזוהי רק עייפות מעבודה... אתה עובד יותר מדי... אינך יודע לשמור על כוחותיך... נו תן את ראשך... ככה... ילד גדול שלי...

 

היא סמכה את כפה על מצחו ועיניו ותאמץ את ראשו אל חזה, ומאד זהירה הייתה תנועתה, כאילו פחדה בתיה להעיר בחזה את מה שלא חפצה להעיר... ואז נדמה היה לדן, שכאב-הראש הולך ופוחת, הולך ופג... וכבר מתברר שם דבר-מה שכולו טוב, נהדר ומנחם, ואך העייפות הארורה הזאת עומדת לו עוד לשטן... והיא גוברת, גוברת... בקושי הוא קולט כבר את שיר-הערש החרישי שבתיה תשיר לו, את שיר- הערש האהוב לו:

 בשחק נוצצים כבר כוכבי- אור.

 ליל נעים, ילדי, עיניך סגור!

 הה, מה עייפת מעמל- היום!

 כעת למנוחה שכב ו - דם...

 מ - חר, עת יציץ שמש זורח,

 ת - קיץ משנתך רענן, שמח -

 ליל נעים, ילדי, עי- ני- ך סגור!

 ב- שחק נוצ- צים כבר כו- כבי- אור.

 

את המילים האחרונות גמרה בתיה כמעט בלאט, כי נשמט ראש דן על ברכיה, הוא נרדם. וזמן רב הביטה עליו בתיה בהבעה משונה, וצר היה לה, על שהוא ישן עכשיו ואינו מרגיש בה... וטוב היה לה, על שהוא ישן עכשיו והיא יכולה להיות איתו, לנשקו בלי כל פחד...

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: