דוב'לה / צבי לוז

 

דוב'לה

צבי לוז

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך אגדות המקום / תרמיל 1983

איור מאת יעקב גוטרמן

אחרי גיוסו של יפתח נשאר דוב'לה בשדה הפלחה. כל היום בשדה אפור של סתיו. בתוך רעש הטרקטור, באבק, מתחת לעננים שנוסעים שאינם מורידים גשם - נלחץ האדם פנימה כמו דוד-לחץ. וגם בערב, בחדרו הריק, אין לו פורקן.

 

אחר-הצהריים האזין שעה קלה מבעד לקיר. לא שמע כלום. מתוך העייפות נפל על מיטתו בבגדיו. וכשהקיץ משינה לא מחלימה היו אזניו מלאות רעש שווה, כמין טרטור טרקטור רחוק בתוך הדממה הערבית. מרוב הליאות לא יכול אלא ליפול שוב על הכר המעוך ולישון עוד.

 

בישיבה על המיטה בחדר שהחשיך, התאמץ להתעורר, לא עלה לו אלא צמאון ניחר בגורנו. כל היום אכל אבק. עתה ירק אותו על גבי העיתון המושלך ארצה, לא -קרוא.

 

עד שיצא אל המרפסת ושתה מן הברז מלוא-לוגמיו מים קרים, לא שבה רוחו. בחוץ היה ערב קר. אפילה מעוננת בלי דמדומים בשעה מוקדמת למדי. כבד בתוך עצמו, שהה רגע כמחשב בדעתו. מסביב לא נראה איש. החדר הסמוך היה סגור וחשוך. ליתר בטחון דפק ולא נענה. פתח את הדלת מעט: מהמם עלה באפו ריח נערה. ידיו הרטיטו. בראשו ורובו נדחף לחדר, רגליו נשארו בחוץ. בחושך הלבינה מטה ערוכה ועליה חלוק מוטל, ואותם מלבושים מגרים של נערה. נבהל ונרתע אחר רגליו. טעם תפל החליא את פיו, גהר אל הכיור והדיח את גרונו ואת פניו. המים היו צוננים מדי באוויר הפתוח, אך הצינה הועילה לו. העלה אור בחדרו ועמד להסתרק. את דמותו, הנשקפת אליו בקווים בולטים מתוך המראה, הוא שונא תכלית שנאה. פנים שזופות מדי, בריאות. עיניים עייפות בגוון שקשה להגדירו: זיק עמום בעצם אישוניהן. מי יאמין שמתחת לצורה כזו מסתתרים גם מאווים ענוגים, רבים כל-כך, עד שהנשימה נעצרת והאגרופים נקפצים כפטישים כבדים.

 

ברחישת שפתיים חשף את שיניו לעומתו, מישש בראשו. השיער קלוש, נושר לאיטו חרוך משמש. הקיץ האחרון נתן בו אותותיו לרעה.

 

אבנר אחיו אמר לו:

"כל הימים, כל השנה, אתה מוכה-שמש, דוב'לה. החום שנכבש אצלך בעורקים צריך לצאת. אל תשנא את עצמך בגלל זה, דוב'לה. יש נערות, והן בדרך כלל מוצא יפה לבחור אשר כמוך".

 

"אני לא שונא את עצמי", אמר לו. "אני שונא אותם".

"את מי?" צחק אבנר צחוק של מזכיר.

"את כל אלה שחושבים שהם מוצלחים. את החשובים בעיניהם. את הנוסעים בג'יפים ולא יוצאים לעבוד באבק בשדה".

 

"גם השנאה פורקן היא", אמר לו אבנר. "תשנא, תשנא דוב'לה. אתה רשאי לטפח שנאה. יום יום תקדיש להם מחשבה שנאה". הזעם שנדלק בקרביים היה נעים כשלעצמו: הו א עורר אותו, והליאות נפוגה. דוב'לה קילל על נפש ריקה. כי כל היום הוא לבדו בשדה הפלחה; כי כל העבודה עליו נשארה; כי יש בחורים בני גילו ונראים במדים ובדרגות צעירים ורעננים כל כך; כי יש פלמחניקים מבוגרים ממנו בעשרים שנה והם חזקים ומהירים ולעולם לא חסרות להם נערות.

 

מתוך כך נזכר. במיטתו ראה, בחלום או בהקיץ, תאונת דרכים נוראה. ג'יפ צבאי דהר במהירות והתרסק כליל. ארנה סגל, בתו של יאיר הגדול, באה לספר לו. הוא לא רצה בארנה סגל, הוא רצה את מירה סגל. אבל ארנה נדבקה אליו כדרכה. אביו או אחיו, מישהו מהם אמר לו משהו על זה, אבל הוא שכח מה שצריך היה לזכור. נפתחה דלת, או אך נדמה לו? באזנו נצמד לטיח הקיר המחוספס. דרוך כולו האזין. כל רחש לא נשמע בחדר הסמוך.

 

אחר-כך, הלך במדרכה המנצנצת, חש איך העננים לוחצים ארצה. אילו לפחות בא הגשם. השטחים הזרועים מחכים. גם הגשם הוא מין פורקן.

 

בחדר-האוכל לא שהה שהיות יתירות. בלעיסה מהירה כילה מזון רב. שבע עד בחילה יצא לאוויר הפתוח. ברוח הקרירה, בריח העננים הנוסעים, נשען אל זווית הקיר מול האכסדרה המוארת אור לבן של ניאון, כאחד העוברים לתומם שנשתהה בחוץ לעכל את סעודתו, ומעשן כדי להקל מעט מהכובד הלא-נפרק.

 

מתחת לניאון הבהיר עוברות הנערות. הבאות נראות מפנים, היוצאות נראות מאחור. נערות מקומיות בהירות, נערות הכשרה כהות. רגליים חשופות, ירכיים שזופות - שריריהן מתבלטים בהליכה. אחוריים מתנועעים עלה ורדת בתנועות מסחררות. כשנושבת הרוח, דביקות החולצות והחצאיות אל הבשר. פיו מלא ריר מתוק. מעוצר הריגשה הוא יורק בגידוף לתוך הגינה שמעבר לפינה.

 

"מה אתה עומד ומביט באוויר, דוב'לה". עברו בחורים על פניו וקראו לו כמבקשי קירבתו. "אין לך מה לבדוק, זה תמיד באותו מקום!"

 

"עוד מוקדם, עוד מוקדם דוב'לה", הוסיפו דורשי טובתו. "עד שיגיע הזמן לזה, בוא איתנו, דוב'לה".

 

הוא גיחך להם באורח ידידותי ולא הצטרף. פתאום נדמה לו שמאוחר. מיהר הביתה. במצפה אשר במרפסת שיכון-הרווקים, מול פני המדרכה מכאן ודלתות החדרים מכאן, ישב בהחלטה אחרונה והעלה סיגריה. בתוך הצינה הגוברת היה מנשם ומרטט. החדר הסמוך היה חשוך. לאורך המדרכה נראו רק איים של אור קר, והשיחים מוארים מצדם האחד ושחורים מצדם האחר. משקיף במבט נואש הגה בנעימה רכה:

"מירה..מירה..."

 

והאזין לצלצול השם, שיצא בנשימתו החמה לתוך השקט הקר. עד שתבוא מירה, יכול לחלוף חצי הלילה. מרוב קור נתקף שממון ונכנס לחדרו. אסף את העיתון המושלך וישב והביט בחלל המרובע. המיטה קמוטה כשהייתה בשכיבתו. כך תישאר גם מחר גם מחרתיים. מאז שנפטרה אמו, ציפורה עמית, אין דואג לחדרו. על השולחן החשוף - אגרטל מאובק, ריק. הארון רחב מדי, עודף. וזה הכל. לא, גם תמונה יש. כבר לא הסתכל בתמונה שתלתה אמו: דקלים נעים ברוח ושמים כחולים מאוד וגג רעפים של בית מקומי. יפה, גם מציירים אצלנו!

 

הדליק סיגריה חדשה ועקר החוצה. בחוץ, בכל זאת, טוב יותר. את הזמן העובר רואים בתנועה השווה של הענן השחור בשמים שחורים. בעודנו עומד, ננער לאפשרות אחרת:

אולי, בכל זאת, יבקר גם הלילה הזה אצל ארנה סגל. מפעם לפעם. כשגובר הזעם מהכיל, הוא מבקר אצלה. ארנה גרה בבית שמעבר למדשאה, מול עיניו. אין צורך לארוב בתצפית, אלא להביט ולראות אימתי כבה האור בחלונה. ארנה סגל צעירה בהרבה ממירה סגל, אלא שלא תחלוף על פניך בלי דברים, כאילו אינה רואה אותך. ארנה, פניה מאדימות קצת והיא מזיעה בבתי-שחיה אפילו בלילות קרים. אבל גוף יש לה מלא ורך, ואפשר לבקר אותה בשעות מאוחרות. אפשר לנשוך אותה בכתפיה במלוא השיניים - והיא צוחקת מתענוג. חדרה מלא חפצי-נשים וריח בושם חזק. המפיג את ריח הזיעה.

 

עם ארנה החשבון שווה: דופקים את הסגלים...

 

פתאום מצא את אגרופיו קפוצים מאוד וכואבים. התיז את בדל הסיגריה לתוך החשיכה. קר נעשה לו. דישדש תחתיו במרפסת. היו אורות בבית שממול. הקור עורר אותו, וכוח מר, כמו כוח של נקם, הצטבר במותניו. המתין. שוב היה צופה לתוך הלילה. איפה לעזאזל, בכל הלילה הזה היא מירה. למחשבה מה היא עושה בלילה כזה, עלול דוב'לה להטיח ראשו בקיר הבטון. למה היא עושה זאת, למה... לאורך המדרכה לא נראה איש עובר. מי ייצא בקור כזה החוצה. בהחלטה חזר, התפרץ אל חדרה הריק. בהול נעל את הדלת אחריו, אווירו של החדר תיעתע את חושיו.על המיטה כבש פניו בכר החלק, הצח. שאף אל קרבו ריח גופה של מירה. הרחיב ריאותיו ושאף, ורעד נורא. ללא קול טלטל את גבו הרחב, החזק. ביד מרטטת מישמש במצעים, ליטף את הסדין, וראשו מתפלש בעומקה של אשליה ריחנית, לבנה, רכה... כמתפלץ מכאב הרתיע. החליק את קמטי המיטה, החלוק נמצא סחוט באגרופו. בתנועה רכה הניחו על הכר כשהיה. התגנב החוצה, וכתפיו עדין מרעידות.

 

באי האור של הפנסים היה נישא אבק קל, נישב ברוח הלילה. עד שלא יבוא הגשם, כל העולם מלא אבק. בלי דעת ירק בחשיכה לתוך גינת הפרחים. חזר אל דלתה של מירה, כאילו לבדוק אם סגורה היא. עמד ודישדש והביט. בבית שממול כבו החלונות.

 

האבק היה תפל. הוא קלט קמעה על לשונו: טעם של סיד. לאור פנסי החשמל, נוטה לפניו והולך צעד צעד כשור מובל באפסר, חצה את המדרכה. הלילה היה ריק, קר, מת, מלבד הרוח הסתווית שנתעוררה לחיות. חמק בצל הקיר, נכנס ברחישת קללה אצל ארנה סגל.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: