יומי הראשון בבית החרושת / ציפורה בארי, ז"ל

יומי הראשון בבית החרושת
מאת ציפורה בארי, ז"ל, כפר מסריק, (נכתב ב-1936)
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן  

לקול דפיקת שומר הלילה בדלת מתעוררת אני משנתי. השעה חמש לפנות בוקר. "קומי! הינך עובדת בבית החרושת!" סתומים ובלתי מובנים מצלצלים באוזני הדברים הנאמרים בפשטות וכלאחר יד. "האם כבר בבוקר השכם הינך מתחיל בהלצותיך? איזה בית חרושת פתאום? הלא אני פועלת קבועה בקבוצת הבניין!" אולם השומר מזהיר אותי: "אל תדברי הרבה, כי תאחרי את האוטו. נקבעת לעבוד בבית החרושת של מולר". "מה, אצל מולר?" מתאמצת אני לפקוח יותר את עיני כדי להיווכח האומנם מציאות היא זאת או חלום. חושך בחדר ובחוץ. השומר מדליק את המנורה ומניח על השולחן כסף לנסיעה. צלצול המטבעות על שולחני מוכיח לי את אמיתות הדברים. אבל עדיין לא תפסתי את עצם הרעיון. הייתכן? אצל מולר? בבוקר לא עבות אחד? הלא לא הייתה כלל ישיבת ועדת העבודה בעניין זה, שבו היו מתווכחים שעות על שעות? האומנם מתאימה אני?


איור מאת יעקב גוטרמן

אולם אין זמן לחשוב הרבה. האוטו לא יתחשב כלל בהרהורי ולא יחכה לי. עלי למהר ולהתלבש. אך בגדי עבודה של בניין הרי לא יתאימו לבית חרושת, ולמזלי גם הסנדלים קרועים. בלית ברירה לבשתי בגדי שבת, נעלתי את נעלי השבת ורצתי לחדר האוכל.

אכילה חטופה, פת שחרית קלה, תוך שפיכת תה על השולחן, סידור המנה, וכבר הנני בדרך לאוטו.

כל הדרך אני מלאה חרדה. המאוחר? הנספיק? סוף סוף הספקנו. האוטו עדיין איננו. ישבנו על  יד הכביש וחיכינו. בינתיים מתאספות פועלות מכל קצות הקריה,  ביניהן גם מכרותי. הן ניגשות אלי בחיוך קל: "הגם את למולר?" "כן", עונה אני ומתאמצת גם כן לחייך. "הגם אתן בפעם הראשונה?" "מילא" עונות הן בגאווה בולטת, "אנו כבר ותיקות שמה!" כנראה שכבוד גדול הוא לעבוד אצל מולר.

 

בבית פנימה

 

אחרי חצי שעה של נסיעה יורדות אנו לפני בניין גדול. מסביב דשא וגינות. מה יפה כאן בחוץ! אולם מי יודע מה בפנים...

אותו רגע פולח צפצוף חזק את האוויר. בית החרושת פתח את שערו, מוכן כאילו לבלוע את כולנו. פועלים ופועלות נוהרים אל הבניין פנימה. כל אחד אץ למקומו הקבוע ורק אני נשארת לבדי באמצע בית החרושת, בלי דעת לאן לפנות, מה לעשות ועל מה להסתכל קודם. רגש של פחד אופף אותי פתאום. מלפני ומאחורי, מימיני ומשמאלי, מכל העברים רק מכונות, מכונות ומכונות. אחת משונה בצורתה מחברתה. ומזמזמות המכונות ומטרטרות עד להחריש אוזניים.

"עלייך לפנות למנהל העבודה, העומד שם" מייעצת לי בחורה שהרגישה במבוכתי.

מנהל עבודה? מושג חדש בשבילי. מאה וארבעים פועל ופועלת עומדים תחת השגחתו. על שאלתי הוא עונה במנוד ראש: "אינני יודע, עלייך לפנות למולר".

מה? למולר? למולר עצמו? האם הוא מסדר את העבודה? והיכן אפשר למצוא אותו? "את רואה שם במחסן בחור גבוה בחולצה כחולה? זהו מולר" מראה לי פועלת אחת בלי להפסיק את עבודתה אף לרגע. תוך סקרנות ואובדן עצה אני ניגשת אליו, דורשת בשלומו ומודיעה לו כי באתי לעבודה.

"אהה, את מצ'כו-ליטא?" שואל הוא ומושיט לי את ידו האחת, בעוד ידו השנייה טופחת בידידות על שכמי. אמנם איש סימפאטי הוא אדם זה שכה מרבים לדבר עליו, פשוט בחיצוניותו ונוח לבריות. אך האם גם תוכו כברו?

הוא מוביל אותי למנהל העבודה, זה מצביע על מנהל עבודה שני, המסדר אותי ליד בחורה שעליה להכניס אותי לעבודה.

 

להדביק את הקצב

 

נשמתי לרווחה. אני בעבודה, בבית חרושת גדול. הרגשת גאווה והכרה עצמית ממלאת את לבי. החברה על ידי מסבירה לי את תהליך העבודה. אני עובדת, שואלת וממהרת. עלי להדביר את קצב המכונה ה"וותיקה", עלי לספק סלילים לאחת עשרה מכונות, לדעת לאיזה תא שייך כל סליל וצבע.

אני מסתגלת לתנועות המכונה ונצמדת אליה. העבודה כשלעצמה אינה קשה ביותר, כמעט משחק, אך כפותה אני בלי הפסק למכונה, מסתובבת ומתנועעת על פי תנועותיה ואסור לי להסיח דעתי ממנה אף לרגע. רעש וזמזום המכונות מעייף אותי לאין גבול. תמיד אותו סיבוב, תמיד אותה תנועה, תמיד אותו מעשה.

בית חרושת!

אני מסתכלת בשעון. עוד מעט שמונה וחצי ואז אוכל לפוש קצת ולהשתחרר מהרעש. עוברים חמישה עשר רגעים וה"צלצול" איננו.

"למה לא מצלצלים?" שואלת אני את שכנתי. בצחוק מרחם, כאילו רצתה להגיד: הוי, חלוצה שכמותך... היא עונה: "פה אין לא ארוחת בוקר ולא ארוחת צהריים. עובדים שמונה שעות רצופות ללא הפסקה".

מה זאת אומרת? האומנם בעל בית חרושת זה, הנראה כאחד הפועלים, לא יתייחס לפועלים בהבנה, לא יבין שנחוץ במשך שמונה שעות עבודה לנוח קצת, לצאת לרגע קט מהמחנק של בית החרושת, להשתחרר לזמן מה מהרעש והטרטור  הבלתי פוסק, לשאוף קצת אוויר צח, לאכול ולהחליף כוח?

אבל רעש המכונות מחריש את מחשבותיי ואינו מאפשר לי אפילו לשוחח על כך עם החברה שלי לעבודה. ושוב עבודה. ושוב אותן התנועות. ושוב אותם הסלילים והצבעים ללא הפסקה, ללא מנוחה, שמונה שעות רצופות.

סוף סוף הגיעה שעה שתיים. צפצוף ארוך נשמע, וכבר נוהרים עשרות פועלים חדשים אל תוך בית החרושת. זוהי המשמרת השנייה, התופסת את מקומותינו בעבודה, בלי שהמכונה תעמוד אף לרגע.

באוטו המחכה ליד בית החרושת אנו נוסעות הביתה. הננו כבר קילומטרים רבים מאחורי בית החרושת, והרעש והזמזום עדיין מנסרים באוזני ולנגד עיני מקפצים סלילים בשלל צבעיהם...


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: