קונצ'רטו לכינור ומכות רצח / ציפל הירש

קונצ'רטו לכינור ומכות רצח

ציפל הירש

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

בסוף בכיתי. באותו יום חטפתי את כל הרפרטואר. את הנוגרות ואת הלאטמות והכאפות והשמירים וגם אגוז שזו מכה עם פרק אצבע האמה ישר על הגולגולת, ואת מה שנקרא רולמופס שזה שפשוף פרקי האגרוף על הראש וגם כמה פליקים וסטירות מכל מיני סוגים. כל הרפרטואר כולל כיפוף הזרוע לאחור בתור הדרן. מותר לך לחטוף מכות אבל אם בכית, הפסדת.

איור מאת יעקב גוטרמן
"אתה תראה מה זה לעשות לי צחוק. אתה תבכה אצלי ככה שבחיים שלך לא תעקוב אחרי, בחיים שלך. שומע יא חת'כת חרא קטן? בחיים שלך אתה לא תעשה לי צחוק. ואם תספר למישהו איך שראית אותי כאן עצוב, אני יפרק לך את העצמות ככה שהאימא שלך השרמוטה לא תכיר אותך. ואם תספר למישהו שהרבצתי לך אז אני יזיין אותך ככה שתצטער על היום שיצאת מהכוס של האימא שלך יא דרק, יא חת'כת מרגל ערבי, זבל, שרמוט איבן אלף שרמיט". הוא הרביץ ובכה, בכה והרביץ. גם היום, במבט לאחור, כשזכרונותי מבולגנים להם במגרות הזיכרון שמבולגנות כמו שאר הארונות והמגרות שלי, אני יכול לשחזר את הכאב של כל מכה וכל סטירה שחטפתי.

 

אחרי שזה הצליח לו, זאת אומרת שהוא הצליח לגרום לי לבכות, הוא נרגע, הפסיק לבכות בעצמו ושחרר אותי. אני מניח שאם הייתי מצליח לעמוד במכות בגבורה, אז בטח הייתי מספר את זה לחבריי, כי לחטוף מכות מבחור שגדול ממך בכמה שנים זו לא בושה כל כך גדולה, במיוחד שהמכה הוא אביגדור הז'לוב מחברת נוער "שיבולים", שאין אף אחד שיכול לנצח אותו במכות, אבל לבכות זה משהו אחר לגמרי, מי שבוכה, מפסיד.

 

כל קבצי הסיפורים של דיימון ראניון בתרגומו של אלעזר כרמי הופיעו בשני חלקים. חלק אחד הוקדש לסיפורי הגאנגסטרים והמהמרים בניו יורק וחלקו השני הוקדש לסיפורי זיכרונות מ"העיירה העתיקה שלי במערב". מאוד היתי רוצה לספר סיפורים מ"הקיבוץ העתיק שלי בצפון" ואני מניח שמה שמונע אותי הוא חוסר רצון לפגוע באנשים שעדיין אתנו או בצאצאיהם. להבדיל מהעיירה המנומנמת של ראניון, הקיבוץ העתיק שלי בצפון היה כר נרחב בהרבה לכשרון ספרותי וכמה חבל שלא נמצא שם כשרון כשל ראניון שיוכל לספרם. אנשי הקיבוץ שלי הגיעו מכל רחבי מערב ומרכז אירופה. היו שם ייקים מאוסטריה וגרמניה, צ'כים, ילדי קינדר טרנספורט מאנגליה, אנשים שניצלו ע"י הדנים והועברו לשבדיה בסירות, גרעין של ילדים הולנדים שהוסתרו ואנחנו כינינו אותם בצחוק "ילדי הארונות", אנשים שעברו את קפריסין ומאוריציוס, אנשים שעברו את בירקנאו, אוושוויץ וטרייזנשטאט. "אמרו לי שאין טעם שאני אספר את הסיפורים שלי בקיבוץ כי מה זה מחנה ריכוז יפני באינדונזיה לעומת מה שהאנשים של הקיבוץ עברו באירופה", ענתה לי רנה וולמן כששאלתי אותה למה היא אף פעם לא סיפרה את הסיפור שלה במשק ולמה אני שומע את זה בפעם הראשונה רק כשאני מגיע עם צוות ה"יומן". היא באמת לא עברה הרבה... סתם ילדה קטנטונת שעברה רעב, מכות, עינויים, ראתה ראשים מתגלגלים לאחר שנערפו בחרבות סמוראים, צפתה איך עוקרים בפלייר ציפורניים לילד שנתפס בגנבת פרוסת לחם ואכלה זבובים שנקלו על שברי זכוכית בשמש. שום דבר לעומת... וגם הם לא סיפרו... ילדים לא צריכים לשמוע... הם צריכים לגדול שמחים ושבעים וקשוחים וחזקים ובלי תסביכים ולעשות צבא ולחזור למשק ולקחת את המושכות, אבל גם להיות משכילים ובני אדם... ולא רק הם. גם ילדי חברות הנוער יגדלו כישראלים לתפארת, יחזרו לקיבוץ וילבשו חאקי, יקראו תומאס מאן ויאזינו למוצארט... כי השמש צהובה והאור חזק ועמק החולה ירוק ופורח ואנחנו נבנה כאן משהו אחר לגמרי. שוויוני, משגשג, כלכלי, תרבותי, חינוכי. שום דבר הם לא סיפרו, אבל מעל לאקליפטוסים הגבוהים שלגדת הירדן, מעל למטעי התפוח המפורסמים, מעל למפעל הנעליים המפורסמות לא פחות, מעל לגינות, למדשאות ובתי הילדים, ריחפו הסיפורים וזיכרונות הכאב כמו הערפל שמכסה את עמק החולה בבוקרי סוף הקיץ.

 

אין לי ספק שאם אפגוש פעם את אביגדור הז'לוב מחברת הנוער "שיבולים", אנחנו לא נדבר על המכות ההן שהוא החטיף לי אז בין השיחים שעל המקלט השכונתי וגם לא נדבר על איך שלעגתי לו כשתפסתי אותו מיבב שטוף דמעות ליד ארובת האוורור, שלשה צול של ברזל חלוד שתפקידה היה לאפשר כניסת אוויר טרי אל תוך מקלט הבטון שהיה קבור תחת שכבות עבות של אבני בזלת שהובאו מרגלי רמת הגולן ושכבות של אדמת החולה החומה והכבדה.

 

עד 1967, שנת הניצחון הגדול שלאחריו לא תהינה עוד מלחמות... נבנו מקלטים בכל רחבי המשק. אלו היו מקלטים פרימיטיביים, יציקות בטון צינוריות צרות וארוכות מחולקות לשני חללים ומוארות בנורות 24 וולט. לכל מקלט היו שתי כניסות אחת בכל צד שהיו בנויות בתשעים מעלות למקלט כדי שרסיסים וריקושטים לא יוכלו לחדור לחלל המקלט עצמו. מתוך המקלט התמרו ארובות האוורור דרך כל שכבות המגן אל בין השיחים העבותים שניטעו "כדי שהסורים לא יוכלו לראות את המקלט מלמעלה".

 

ילד בקיבוץ של פעם היה צריך שיהיה לו "מחבואה", מה שנקרא היום "זולה". מקום מסתור מפני העולם הקיבוצי המואר מדי, השקוף מדי, הדרשני מדי. מקום שבו הוא יוכל להיות עם עצמו, להיעלם למטפלות ולמחנכים, לקרוא בשקט ולהרהר. המחבואה שלי היה מקום שקט ליד הירדן, מקום שהוקף בשיחי פטל עבותים ובוורד בר ריחנית (ורד מטפסת עם עלי כותרת לבנים ואבקנים צהובים). שלדגים צללו שם אל המים העכורים והמיית התורים הקיצבית מראשי האיקליפטוסים הענקיים הצליחה להרגיע אפילו ילד סוער והיפראקטיבי שכמוני. גם השיחייה שעל המקלטים היתה מקום אידיאלי ל"מחבואות" כי היא הייתה מאוד עבותה ויכולנו לפלס בה מחילות וחללים ששימשו אותנו למסתור ולמשחקי מלחמה. בחלל שכזה בין השיחים, ליד אחת מארובות האוורור, תפסתי את אביגדור בוכה, אמרתי מה שאמרתי וחטפתי מה שחטפתי.

 

מה הוא אדם אם לא סך זיכרונותיו, סך געגועיו? מה מבין ילד שעולמו מואר, שצלחתו תמיד מלאה, בגדיו מכובסים ועדיין לא חווה את צער העולם. שמרו עלינו, גוננו עלינו מהעולם המחורבן שהשאירו מאחור ומהאויבים המאיימים שישבו על הר הבזלת שממזרח. הבטיחו שתמיד ננצח כי אנחנו הצודקים והחכמים ואין סיכוי שמישהו יוכל לעולל לנו משהו רע. יש לנו צה"ל ועמדות חפורות ומחסן נשק ואנחנו עושים תמרונים עם ה"בזות" וה "אמ-גה" ולכל בחור יש סטן או מינימום רובה אנגלי ואם הם יפגיזו אז ניכנס למקלטים ששם שום פגז לא יצליח לחדור, עד שצה"ל הכל יכול יבוא ויראה להם מה זה.

 

ילדים מסוגלים לפעמים לרשעות שמגיעה מתמימות. אביגדור נפגע מהערות של ילד שמעולם לא ידע צער אמיתי מהו ואמר את שאמר ממקום שעדיין לא ידע כאב. אביגדור היה ילד שאמו מתה והוא נשלח אל חברת הנוער בקיבוץ כמו ילדים אחרים מעליות שנות החמישים, ילדים שקצרה יד הוריהם לפרנס ולטפל בהם. אני לא זוכר מה הוא ניגן שם למטה, יחיאל מהמדגה, שגרם לאביגדור להזיל דמעות שכאלה. אולי היה זה איזה קונצ'רטו לכינור של מוצארט או מדלסון, ייתכן שהייתה זו יצירה של שוברט או באך או. אולי הוא סתם ניגן את געגועיו בצורה חופשית ונתן לכינורו לבכות נגינה יהודית על עולם רחוק ואחר שלא יחזור ועל כל אותם בני משפחה וחברים שאותם לא ישוב לראות. יחיאל היה איש נורא חזק ונורא נחמד, אבל הוא ניגן בפרהסיה רק בחגי הקיבוץ ובריקודי העם ביחד עם שאר הכלייזמרים שהוריהם המתים נתנו להם לימודי פסנתר וכינור כי קיוו שיום אחד הם יהיו הורוביצים וחפצים ומנוחינים, אבל כל משפחותיהם כבר לא קיוו לשום דבר ורק בניהם עדיין ניגנו בחגי הקיבוץ ונשמעו כמו תזמורת מכבי אש מעפולה. מדי פעם נראה יחיאל, עמוד תווים בידו האחת, חוברת תחת בית שחיו וכינור בתיק שחור ומהוה בידו השנייה, יורד אל המקלט והולך להתאמן.

 

כל אחד צריך מקלט. כל אחד צריך שתהיה לו פינה שהיא רק שלו, מקום שם הוא יכול לחלום, לשיר, לנגן, להסתתר, להתגונן מפני העולם, מפני חבריו ומפני עצמו. לי היה מחבואה ליד הירדן, מסתור שחלקתי עם שלדגים, תורים, אגמיות ונוטריות ולאביגדור היה את המחבואה שלו, חלל שהוא גזם לו תחת שיח עבות ליד ארובת האוורור דרכה הוא האזין לצלילי כינורו של יחיאל שטיפסו להם במעלה צינור הברזל החלוד, עברו את שכבות הבזלת ואדמת החולה הכבדה וחרכו את נפשו אכולת הגעגועים. אין לי מושג אם יחיאל ידע שיש לו קהל של ילד אחד שעוקב אחריו כל פעם שהוא נראה יורד עם הכינור והתווים, זוחל בין השיחים אל מרומי המקלט, מצמיד את אזנו לארובת הברזל ומתייפח.

 

כל אחד צריך מקלט ויחיאל בחר את המקלט העמוק והאפל כדי שלא ישמעו אותו בגלל שהוא כבר לא מנגן טוב, בגלל שהוא לא מתאמן מספיק, בגלל אצבעות הדייג הפצועות שלו ובעיקר כי הוא, כמו רבים אחרים, לא רצה לחשוף את געגועיו ורגשותיו בפני אנשים ובעיקר ילדים.

 

אולי יש מוסר השכל בסיפור הזה, אולי המכות שחטפתי מאביגדור הג'לוב שידע רק לבכות ולהרביץ, לימדו אותי שלא פולשים ברגל גסה אל "קן תפילותיו הנידחות" של אדם או ילד, אלא נכנסים לשם רק עם הזמנה מפורשת, ללא לעג ודעות קדומות.

 

סיפרתי לכם את הסיפור לאחר ששמעתי את נגינתו של קובי ששלח קטעי נגינה לאתר ומייד דימיתי את האינטרנט לארובה ההיא על המקלט בעמק החולה, ארובה דרכה עברו הצלילים אל ילד מרוקאי אחד שהתגעגע לאימא שלו. קובי יושב בבמברג ומכהן כקונצרטמייסטר של תזמורת גרמנית ובעצם עשה את הדרך ההפוכה מדרכו של יחיאל שהגיע לארץ החמה והקשה הזאת מגרמניה ולפעמים, כשגברו עליו הגעגועים הוא ירד אל המקלט, העמיד את עמוד התווים, הניח עליו את החוברת, ניגן קצת סולמות, עשה תרגילי חימום, ניסה בכל כוחו להתמודד עם איזו יצירה עד שנכנע לגעגועיו וניגן את מה שבלבו.

 

לפעמים מישהו שאני לא מכיר מנגן משהו וזה מגיע אלי בדרך כלשהי. אולי דרך הרשת, או באולם קונצרטים, או ב"קול המוסיקה" או סתם ברמקול האוטובוס וזה מעיר בי איזשהו געגוע כי הלחן שמעורר את הגעגוע תמיד ימצא דרך להגיע אל מישהו שנזקק לגעגועיו של הנגן כדי להתחבר אל געגועיו שלו עצמו, והצלילים תמיד ימצאו להם איזו ארובת אוורור חלודה שתעביר אותם אפילו דרך חמישה מטר של ברזל, בטון, בזלת ואדמה כבדה, או חמשת אלפים ק"מ של ים ויבשה.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: