ללא זכר / צפל הירש

 

ללא זכר

צפל הירש

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מדי פעם יונח סיפור על מפתח ליבך, או שיהפך את קיבתך, או יזחל לרגליך כמו לטאה. האם תאחז בסיפור בראשו ותרוצץ גולגולתו או שמא תעדיף לאחוז בזנבו ואז יישאר בידיך זנב שיגדל לסיפור ללא ראש, ללא סיבה וללא תכלית.

איור מאת יעקב גוטרמן
סתם זנב סיפור שהוא זיכרון חיים, רעיון, עצבים רוטטים, פיסת בשר רוטטת ללא ראש שמתגעגעת לשממית שפעם הייתה מחוברת אליה.

 

גם הסיפור הזה, טוב היה לי ולכולנו לו לא היה נכתב.

 

ישנם סיפורים שנכתבים כתרגיל בסדנה של סופרים מתפרנסים. ישנם סיפורים שנכתבים כהוכחה ניצחת שלכותבם יש את היכולת לספר סיפור, כדי שיוכל לנפנף בהם מצוות "שופוני יא נאס" מלומדה: אני כותב, או מנגן, או מצייר. אבל ישנם גם סיפורים שמעירים אותך באמצע הלילה ואומרים לך : שב אל המקלדת ותספר אותי אחרת אני לא אניח לך ואהפך את קיבתך, אעקצץ בגבך במקום שאליו אצבעותיך לא תוכלנה להגיע, אהדהד בראשך בבוקר ובצהריים, בערב ובלילה, כשתשב לאכול וכשתשב לחרבן . לא תכתוב, לא אעזוב.

 

ואיך תאחז בסיפור כזה בראשו או בזנבו? ואם תצליח להוליד אותו על דף הוורד הריק כך שיהיה זה סיפור שלם על גפיו, ראשו וזנבו, האם תשוב אליך השלווה הבטלה שכל כך חביבה עליך?

 

אני אפילו לא בטוח שזה הזיכרון שלי שזוכר את לשק'ה בתוך הכלוב של הכלבה פרינסס. בחוץ רועמים הוביצרים, פגזים מתעופפים, עשן שדות חיטה שרופים מכסה את כל העמק הקטן שלנו והוא, לשקה, מחבק את הכלבה ואת שלשת עשרה הגורים שלה וממלמל: "לא לדאוג ילדים, לשק'ה שומר, לשק'ה נותן מים ואוכל, יהיה טוב...יהיה בסדר... בסוף יהיה בסדר". יתכן שרק סיפרו לי את זה וזה נחרת כתמונה מוחשית שלא יוצאת לי כבר שנים מהראש, או שיתכן שבאמת ראיתי אותם כששימשתי כ"רץ" של מפקדת החבל במלחמת הניצחון ההיא שחוותי כנער בן שבע עשרה.

 

אחר כך הוא נעלם. התאדה לו למקומות אחרים בזמן שבו חגגנו את הניצחונות והישועות והניסים והגבורות. אוי כמה שהיינו חזקים, כמה שהיינו צודקים וגיבורים. שישה ימים ביוני חם אחד וכל הפחדים והחששות וכל נבואות השמד התפוגגו אל קיץ של שמש ותפוחים, אל מתנדבים מכל העולם וטיולים אל ארץ אבותינו ומדבריות סיני, אל המוצבים שאיימו עלינו ממזרח ואל הגופות המרקיבות של החיילים הסורים בתעלות תל עזזייאת ותל פאחר.

 

"אתה נותן לי עכשיו כדור בראש, כן? אתה בכלל שומע מה אני מדבר אותך דו שטיק שייסה? עכשיו אתה נותן כדור בראש של לשק'ה או נותנת ברק גדול ועושה פם אחת מה אתה צריך לעשות". אחר כך הוא עבר לשפה לא מובנת וצעק כל מיני משפטים, קריאות, צעקות וכנראה גם קללות קשות ואיך שהוא הצטלב תוך שהוא מנפנף בכיכר לחם גדולה. באור הירח הקלוש שחדר את צמרות האיקליפטוסים יכולנו להבחין שלשק'ה עמד שם ערום כביום הוולדו. איש גדול, לבן זרחני, שמן נורא ומצוייד בזיין כפתורי שכמעט ולא נראה מתחת למשמניי כרסו, עמד שם וקילל את אלוהים בלפחות ארבע שפות.

 

נשבענו, שלשת ילדי צוות העוקבים, שלעולם לא נספר את מה שראינו באותם לילות מעקב .לא מי חמק לחדרו של מי, לא איך י' שכב על ל' מניע בקצב את התחת שלו מאחורי המצבה שבגן הזיכרון לנופלים, לא את לחישות הארס של ר' על מ' בעלה שחרכו את סדקי קירות הצריף בשכונת הצריפים, שום דבר. מדי פעם לאחר שעת ההשכבה חמקנו, שלשת העוקבים, ממיטותינו ויצאנו להרפתקאות מעקב אחרי אנשים בהם הבחנו בחצר המשק. באחד מהלילות האלה הבחנו בלשק'ה, נושא תרמיל, הולך לכוון חורשת האיקליפטוסים שנטועה עד היום לאורך נתיבו המקורי של הירדן הצפוני לפני השפכו אל שמורת החולה. לשק'ה היה אדם שהלך מהעבודה לצריף ומהצריף לעבודה, לא ראינו אותו לעתים קרובות בדרך כלל . איש צנוע ונחבא אל הכלים, צעד בצעד נחוש עד שהגיע למעין קרחת יער נסתרת במרחק של ק"מ אחד מהקיבוץ, פשט את בגדיו, פתח את התרמיל והוציא ממנו כיכר לחם נקניק ובקבוק. אחר כך הוא נגס מהנקניק, לגם מהבקבוק ונשא נאום ארוך בגרמנית, עבר לשפה לא מזוהה שברבות הימים הבנו שהיא לטינית שהוא למד כילד במנזר, עבר לצ'כית ולאחר שלשת הנאומים הוא אמר בעברית: "תשמע טוב אדון אלוהים. עכשיו אני מדברת בשפה שלך, עם עד עכשיו אתה לא להבין. אני שונא אותך. אני לא כמו כל החברים שאומרים שאתה בכלל לא קיים, אני יודע שאתה בשמיים ואני יודע שאתה לא אל מלא רחמים. אתה רשע מרושע, אתה שונא אנשים, אתה שונא ילדים, אתה שונא חיות. אני דיברתי אותך שפה של נוצרים כי אולי זה מה אתה שומע. אני דיברתי איתך צ'כית למה זה שפה מה אני מדבר הכי טוב, אולי אתה מבין מה אני אמרתי בצ'כית. אני דיברתי איתך בשפה של נאצים אולי אתה מבין שפה של נאצים אחרת אתה לא לעשות כל כך הרבה רע. עכשיו אני מדברת בלשון קודש עברית זה אתה בטח מבין, כן? אני אוכלת עכשיו נקניק חזיר גדול וגם לחם כי עכשיו פסח ואני רוצה שאתה תיתן לי פרס גדול וגומר את העבודה מה לא גומרת במלחמה כן? זה אתה לא גומרת עבודה וגומרת לשק'ה זה הדבר הכי רע מה אתה עשית. את כולם הם ירו לבור ורק לשק'ה נשאר. רק לשק'ה". ואז הוא התחיל לבכות. "יותר טוב שמה בבור עם אימא ואבא וחיימק'ה ושרהל'ה ורוחל'ה ודודים פרומה ויודק'ה וכל חברים וחברות. יותר טוב מלשק'ה לבד. זה דבר הכי רע מה עשית, משאיר לשק'ה לבד. לא יתגדל! ולא יתקדש! לא גומרת לשק'ה. אין לך רחמים, אין לך רחמים. אני לא מפחד מהגיהינום שלך. שומע? לא מפחד. גיהינום מה יש שמה זה שום דבר לעומת הגיהינום מה יש פה . אני כל כך שונא אותך!"

 

אחר כך הוא השתין. איש גדול, שמן וזרחני עמד והשתין כמו שמשתין פעוט, גבו קשות לאחור, התלבש, אסף את מה שנשאר מהלחם והנקניק וחזר למשק.

 

"בטח בטח, אתה עוד תנגן על נבל עם לייבו בייגל בגן עדן". סנטה בי אמי ז"ל שתיעבה בכל ליבה אנשים מושלמים בכל פעם שחשדה בי בנטייה להתחסדות. לייבו היה איש גדול ועגול בעל סבר פנים עגול ורך, עיניים טובות ועגולות, פה וחוטם קטנים ועגולים וכל כולו שוחר טוב ועושה טוב. האגדה בקיבוץ מספרת שחברים שהתקלחו איתו במקלחת המשותפת הבחינו בגידמי כנפיים שבצבצו משכמותיו וליצניי הקיבוץ נהגו להתלוצץ על ההילה שריחפה באופן קבוע מעל קרחתו ושבגינה הודבק לו הכינוי לייבו "בייגל". לייבו, שבשנות הקמת המדינה עשה חייל רב בשדה הדיפלומטיה בשירות ההגנה, חזר למשק, קיבל את דין האספה הכללית ומונה לקדנציות רבות כמזכיר הפנים של הקיבוץ העתיק שלי שבצפון. כשרונו של המזכיר המיתולוגי היה ביכולתו לעגל כל ריבוע, להקהות משולשים חדי זווית, לבטל פינות ולדבר עם כל משוגעי המשק בהיגיון שהם לא חשבו שהוא קיים בכלל. מפויסים ומחויכים יצאו בעלי ריב מחדרו הקטן. "פייסן בלתי נלאה," רטנה אמי הורתי שהייתה ידועה בחיבתה לקטטות נאות.

 

"לייבו ביקש ממני שכשאני מגיע לבקר את ההורים בבית הקברות, לתת קצת מים ולטפח את הקקטוסים על הקבר של לשק'ה." סיפר לי פעם שמעיה, בחור שצעיר ממני בכמעט דור. "לייבו סיפר לי שלשק'ה ביקש בצוואתו, אותה כתב מבית המשוגעים במזרע, להשליך אותו לבור ולכסות. בשום פנים ואופן לא להניח מצבה ולתת לקוצים לגדול חופשי על הקבר" . "ולייבו מילא את הבקשה הזאת?" שאלתי- "לייבו כמו לייבו גידל קקטוסים יפים על הקבר והשביע אותי שלאחר שהוא ילך לעולמו וישתחרר מהבטחתו, אני אניח אבן עגולה שעליה שמו וכינויו של לשק'ה".

 

אכן קבר מטופח הוא הקבר של לשק'ה. קקטוסים קוצניים משגשגים סביב אבן סגלגלת שעליה חרוטים שמו וכינויו של המנוח שביקש במכתב מרגש ששמור עם שמעיה עד היום להיקבר כפי שנקברה משפחתו ונקברו חבריו של לשק'ה בבור ההוא, ביער בפולין, ללא זכר ומצבה.

 

"בקשה מהקיבוץ ומהחבר לייבו," כתב לשקה בכתב ידו של הפסיכיאטר פרופסור עמירם שוורצבאום: "אני, לשק'ה (שם נעורים מלא ושם מעוברת) חבר הקיבוץ, מבקש בכל לשון של בקשה לא לקבור אותי בקבר ישראל, לא לכנס מניין, לא לומר עלי קדיש ובשום פנים ואופן לא להתפלל עלי 'אל מלא רחמים'. אבקש לקבור אותי בקבר לא מסומן, ללא שם ומצבה ולתת לקוצים ולעשבי הפרא לצמוח באופן חופשי.

 

אני כותב את המכתב בנוכחותו של פרופסור שוורצבאום שיעיד שכתבתי אותו בתקופה שאני לא לוקח כדורים ומצבי הנפשי והרוחני טוב. אני מאוד מבקש לא להלל את אלוהים מעל הקבר שלי.

 

אני מוסר שלומות לך לייבו ולכל החברים ומאחל לכם רק טוב.

 

תודה עבור כל מה שעשיתם למעני.

 

לשק'ה".

 

"אתה יודע" אמרתי לשמעיה, "אף פעם לא היה לנו מושג מי היה לשק'ה ומה עבר עליו במלחמה וגם לא שאלנו. יש שאלות שאף פעם לא העזנו לשאול. ניזונו משמועות, משברי משפטים ורסיסי מילים שקלטנו מעולם המבוגרים ומשיחות שניהלנו בנינו לבין עצמנו בחברת הילדים בניסיון לבנות תמונה כלשהי של ההיסטוריה של חלק מחברי הקיבוץ." "כן אני יודע," הוא ענה לי "גם אנחנו לא ידענו הרבה על אף שבזמננו הם כבר היו יותר פתוחים. במקרה של לשק'ה תחקרתי קצת את לייבו לאחר הבקשה שלו. אני אישית" -כך שמעיה-"מאוד התעניינתי בלשק'ה מפני שהייתי אחד היחידים, יחד עם עוד כמה חבר'ה שיצאו איתי להרפתקאות ליליות (מסתבר שהיו לנו יורשים, חייכתי לעצמי), שצפו בהלוויה המשונה של לשק'ה".

 

"הוא נפטר בחודש מרץ," סיפר לי שמעיה. "הוותיקים קיבלו הודעה לתאי הדואר שלשק'ה נפטר ונקבר בלילה ללא קהל. לנו הילדים לא סיפרו כלום אבל ידענו משמועות שאכן היו דברים מעולם. אני ושני חברים לקבוצה נכחנו כעדים חבויים בקבורה הזאת ונשבענו שלא נספר דבר מכל מה שראינו".

 

ליל אביב בעמק החולה. איקליפטוסים בגובה של עשרים מטר מאווששים ברוח הקלה, לחישה מושתקת של פלומת בטן רכה של תנשמת שצוללת אל נברן ביש מזל וקריאת הכוס. כל שש שניות קריאה. קריאת הכוס היא חצי מקריאת הקוקייה. רק קו (שורוק) ללא הקו השני של הקוקייה שיוצר את הקוקו. קו, אחת-שתיים-שלש-ארבע-חמש–שש קו, אחת- שתיים- שלש.....-שש קו,.... כמה קרני ירח שמסתננות בין ענפי האיקליפטוסים, לפעמים אורות של מכונית שחולפת על הכביש והמון גחליליות. קו, אחת-שתיים-שלש-ארבע-חמש-שש קו, אחת שתיים ... שש, קו, אחת, שתיים...- שש קו, ...לילה קריר ולח, תזמורת של אלפי צפרדעים וקרפדות מכסה את הלילה בשמיכת צליל שדומה רק למהומה אידיאולוגית במועצת הפועלות, לפני הופעתה של החלוצה בבה אידלסון.

 

רועדים מקור או מפחד, נחבאים שמעיה, יותי ונימי מאחורי שדרת הברושים וצופים בלייבו, פרוייקה ושלומק'ה מכניסים את לשק'ה לבור ומכסים. קו, אחת-שתיים-שלש...שש קו, אחת-שתיים-שלש... שש קו,..

 

לצפרדעים, לכוס, לאוושת העלים ולחבטת כנף ציפור שהופרעה בשנתה מצטרפים קולות הנקישה של הטוריות ואתי השפיכה. מכה, גריפה, מכה, גריפה מכה גריפה קו, אחת שתיים שלש ארבע חמש שש קו, ... פתאום נפסקת שירת הצפרדעים וכמו על פי פקודה (אולי בבה נכנסת לאולם) משתררת דממה. מי שגדל ליד ביצה מכיר את הדממה שמושלכת בבת אחת בממלכת הצפרדעים. דממה עמוקה. תנשמת לא צוללת, אוושת העצים שוקטת, הציפורים דוממות על בדי האיקליפטוסים, הכוס מתבלבל במניית השניות. דממה. "אתה לא יורה באף אחד," נשמע קולו של לייבו אומר לפרוייקה. פרוייקה: "אני לא אתן לאף אדוק לקלקל את הבקשה של לשק'ה. שום קויידיש ושום אל מלא רחמים. אם אני רואה אותם, אני יורה בהם". לייבו: "אל תהיה יותר גרוע מהם. אנחנו לא אדוקים וללשק'ה כבר לא אכפת. אנחנו ממלאים את הבקשה שלו בדיוק כמו שהוא רצה. אחרי שנלך מכאן אין לנו מושג מי מבקר את הקבר ומה הוא מתפלל. עזוב פרוייקה, מספיק כואב לנו גם ככה." שלומקה מהנהן בהסכמה, שלומק'ה תמיד מהנהן בהסכמה כשלייבו מדבר. בבת אחת, על פי הוראה נסתרת, פוצחות כל קרפדות החולה בקקופוניה שלהם, הצפרדעים מצטרפים למקהלה, תנשמת דורסת נברן, רוח קלה מאוושת את צמרות האקליפטוסים, קו-אחת-שתיים-שלש-ארבע-חמש-שש קו, אחת שתיים...שש קו, פועם הכוס. לייבו, פרוייקה ושלומקה אוספים את כלי החפירה עולים על הטנדר של שלומקה וחוזרים למשק.

 

לייל אביב בעמק החולה... רכב הסעות מגיע באורות כבויים לבית הקברות, שלשה ילדים שלנו שמאחורי הברוש, רועדים ועקוצי יתושי קולקס, צופים במניין דתיים לובשי ציצית וחבושי כיפה מתגודדים סביב הקבר. "יתגדל ויתקדש שמיי רבא... " מתפלל אחד מהם. אחר כך שומעים הילדים בפעם הראשונה בחייהם: "אל מלא ברחמים, השוכן במרומים במעלות צדיקים וטהורים..." קו, אחת-שתיים-שלש-ארבע-חמש-שש-קו,... מונה הכוס במתינות דפיקותיו.

 

 "אני, חיים שמואל בן נחמן ושרה ביילה אלטמן, מבקש ממך מיכאל לאשק סליחה אם פגעתי בך בחייך ובקבורתך. יהודי צריך שיאמרו עליו קדיש ואני, היחידי שהכיר אותך עוד מלפני המלחמה, יודע כמה אתה אהבת את השם. אני יודע שאחרי המלחמה אתה התחלת לשנוא אותו נורא אבל אתה אף פעם לא טענת כמו החברים בקיבוץ שלך שהוא לא קיים. אני מאוד מצטער עם אתה כועס עלי בשמיים שבגדתי בלייבו ובחברים כשהתפללתי עליך. אני מאוד מקווה שבשמיים אתה תבין ותעשה שלום עם השם. "שמע ישראל ה' אלוקיינו ה' אחד..." קו, אחת שתיים שלש ארבע חמש שש קו, ...

 

"פרוייקה לא סלח ללייבו" סיפר לי שמעיה- "הוא תמיד רטן שאם לא היינו כל כך פייסניים כלפי הדתיים, הם לא היו מטפסים לנו ככה על המדינה. אלה, אתה נותן להם כיכר לחם, מחר הם משתלטים לך על כל המאפיה. הוא אמר לי.

 

פעם פגשתי את לייבו בבית הקברות. שאלתי אותו על פינת הקקטוסים שידעתי שהוא זה ששתל אותם על חלקת הקבר של לייבו והוא גמגם לי משהו על פינת קקטוסים לזכרה של טרודי אשתו. אחר כך הוא הבין שאני לא מאמין, אני לא אמן בהסתרת רגשות, ואמר: מה אני מקשקש, אתה הרי הנוייניק של הקיבוץ ואתה יודע שהיא העדיפה גרברות וגלדיולות. סיפרתי לו על הלילה ההוא ועל הדתיים שקיימו טקס קבורה דתי לאחר שהוא, פרוייקה ושלומקה עזבו והוא אמר: שמואל, הדתי שאמר את הקדיש, פרוייקה שלומק'ה ואני הגענו מאותה העיר והשתייכנו לאותו הגרעין. אנחנו עלינו לארץ לפני המלחמה, שמואל נשאר מאחור, בגלל עניינים משפחתיים. הוא שרד איכשהו, הגיע לארץ ונהיה נורא דתי. יום אחד שמואל הביא אלינו את לשק'ה וביקש ממני לקבל אותו לחברות ולטפל בו, הסכמתי. אחרי מלחמת ששת בימים הוא השתגע לגמרי והיה צריך לאשפז אותו בבית חולים והוא אושפז תחת ההשגחה של פרופסור שוורצבאום שנתן לו תרופות פסיכיאטריות שהפכו את לשק'ה לזומבי. שום אדם לא היה מצליח להכיל את הכאב של לשק'ה. לשק'ה היה חולה נפש סופני וחוץ מתרופות להרגעת כאביו הנפשיים לא הייתה שום דרך לטפל בו. תבין, הוא אמר לי, לשקה שכל את כל משפחתו ושכל את אלוהיו. הוא ישב שבעה על אלוהים כמו שדתיים קורעים קריעה, לובשים שק ויושבים שבעה על בן משפחה שהתפקר או המיר את דתו. הוא שנא את אלוהים כמו שרק אוהב נכזב יכול לשנוא. אויי לשק'ה לשק'ה. אתה הראשון שאני מספר לו את זה" הוא אמר לשמעיה שסיפר את זה לי.

 

"לייבו סיפר לי קצת מה עבר על לשק'ה במלחמה," המשיך שמעיה, "יציאה מבור הריגה לאחר שהעמיד פני מת, נדודים ביערות, הסתתרות במלונות כלבים, קרא את ה"ציפור הצבועה" של קושינסקי, אולי תבין אולי לא." שאלתי אותו מה הסיפור שלו עם פרוייק'ה, אמר לי שמעיה והוא סיפר לו שכששמואל הגיע לקיבוץ ביום ההלוויה, וביקש לערוך הלוויה דתית עם מניין, קדיש ואל מלא רחמים, הראה לו לייבו את המכתב של לשק'ה ואמר לו שהוא לייבו, שלומקה ופרוייקה מתכוונים למלא את בקשתו של לשק'ה ככתבה וכשלשונה. רצונו האחרון של אדם כבודו. "אבל הוא היה יהודי," בכה שמואל ופרוייקה התעצבן ואמר לו שלא יעיז להביא את חבורת הממבו ג'מבו שלו. לשק'ה ביקש ללא קדיש ואל מלא רחמים, ללא מניין וללא זכר ומצבה וזה מה שהם יתנו לו. "אבל הוא היה איש מאמין! ,הוא שנא את השם אבל האמין! יש דברים שרק אלוהים קובע," צעק שמואל ופרוייקה התחרפן לגמרי ואמר לו שאם הוא ,שמואל, יגיע להלוויה עם חבורת הצדיקים שלו, הוא, פרוייקה יתקע באופן אישי לכל אחד ואחד למניינם כדור בתחת. הוויכוח נגמר כשלייבו לקח את שמואל הצידה ואמר לו כך: 'הלילה בעשר בערב אנחנו נקבור את לשק'ה בדיוק כמו שהוא ביקש. זה יקח לנו חצי שעה נטו, שלשת רבעי שעה ברוטו. באחת עשרה בלילה כבר בטח לא נהיה שם. תעשו מה שאתם רוצים, אנחנו לא יודעים כלום. מה שלא תעשו או כן תעשו יהיה בלי צעקות ובלי פרובוקציות. גם ככה יהיה לי קשה עם פרוייקה ואני לא יכול לערוב למה שיקרה לכם אם תתחילו לצרוח מעל לקבר".

 

"אין פינה שלייבו לא היה מסוגל לעגל," אמר לי שמעיה.

 

לשק'ה המנוח קיבל את שלו ונקבר ללא זכר ומצבה, שמואל קיבל את שלו והלך לעולמו בידיעה מנחמת שלשקה נקבר בקבר ישראל. פינת הקקטוסים המרהיבה קיבלה טיפול אוהב משמעיה שעמד בהבטחתו ללייבו והניח מצבת שייש חלקה וסגלגלה עם שמו וכנויו של לשק'ה במרכז גינת הקקטוסים הקוצניים. קומנדו המניין, אברכי משי ששמואל גייס בצפת זכו בשק המצוות שהובטח להם, ורק פרוייקה ואמי עדיין רוטנים מקברם על קברו של לייבו.

 

השקתי את הפרחים שסביב לקבר אמי. "אשת אמת" חרט אחי על קברה. ואכן היא הייתה בדיוק כזאת. חריפה, דעתנית, מתריסה. אמי ידעה שהיא לא צדקה כשהמשילה את עצמה לפרח הקיפודן שעליו מתפוצץ הבלון הנפוח לייבו, אבל הייתה מוכנה להיות לא צודקת כדי להרוויח קטטה הגונה וחוץ מזה לייבו היה סוג של קדוש והיא, אמי ז"ל, אף פעם לא סבלה קדושים.

 

מקבר אמי הלכתי לקבר של לשק'ה. ליטפתי את האבן העגלגלה והחלקה וניסיתי להניח עליה אבן חצץ. האבן החליקה על המצבה ונפלה בין הקקטוסים חדי הקוצים. ניסיתי פעם נוספת ושוב החליקה אבן החצץ. מצבה ללא אבנים מעידה על קבר ללא מבקרים, כאילו שום איש, אישה, ילד או ילדה לא ביקרו מעולם את הקבר של לשק'ה. פתרון "לייבואי" קלאסי, ללכת עם, להרגיש בלי.

 

"איך הרגיש לייבו עם כל הפתרונות האלה," שאלתי את שמעיה ותשובתו של שמעיה הייתה שלייבו הייה אתיאיסט אמיתי. הוא האמין רק בטובת האדם ומבחינתו אלוהים והבטחות למתים יכולים ללכת לעזאזל. כמו שאני הכרתי את אימא שלי ז"ל, בעניין הזה היא הייתה מסכימה עם לייבו בכל ליבה.

 

יצאתי מבית הקברות לפני השקיעה. מעכתי בחבטה יתושה שהייתה ספוגה בדמי, הלילה יזללו הצפרדעים יתושה שמנה אחת פחות. בדרך החוצה העפתי מבט אחרון על הקבר של לייבו בייגל ואני מוכן להישבע שבאור הערב הזהוב ראיתי הילה מוזהבת מרחפת מעל שיח הוורדים ששמעיה נטע למראשותיה של המצבה.

 

ואיך תאחז בסיפור כזה, בראשו או בזנבו? ואם תצליח להוליד אותו על דף הוורד הריק כך שיהיה זה סיפור שלם על גפיו, ראשו וזנבו, האם תשוב אליך השלווה הבטלה שכל כך חביבה עליך?

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: