רחוק מהעץ / ציפל הירש

 

רחוק מהעץ

ציפל הירש

איור מאת יעקב גוטרמן

 

איך אמר גנדי, הגנראל לא המדינאי, כשחבר קורא לי אז אני בא. ככה זה כשיש חברים טובים וכל אחד והחברים שלו.

איור מאת יעקב גוטרמן

כשאני מגיע לשימשי, פעם ב..., אני לא שוכח לעבור במעדניה של הרוסים, באנג'ל ובחנות המשקאות במחנה יהודה. ללכת לשימשי זה כמו ללכת למילואים אבל רק לחלק הטוב שבהם. חברות של בנות זה דבר אחד וחברות של בנים זה משהו אחר לגמרי. יש שטוענים שזה בגלל הביולוגיה של היונקים ויש סוציולוגים שמתנגדים. כאילו הנקבות מסתופפות יחד בזמן הטיפול וההנקה של הצאצאים ואילו הזכרים מתקבצים להם למסעי ציד ולחימה. אני לא יודע, אני סתם רואה חשבון. מבחינתי שימשי הוא חבר טוב עוד מימי הקיבוץ כשמסעי הציד המשותפים היו אחרי עדרי הנקבות הסקנדינביות, טיפוח חלקת המריחואנה המשותפת בתעלת הניקוז וארגון מסיבות הענק בלילות הקיץ ליד הבריכה.

 

שימשי הרים טלפון ואמר שהגיע הזמן לאיזו שקשוקה וכששימשי אומר שקשוקה אני מיד מתחיל לרייר ועובר לבגדי עבודה כי בבית המלאכה של שימשי שאני מסרב לקרוא לו נגריה, אין טעם להגיע מחוייט.

 

שימשי הוא לא באמת נגר, שימשי הוא אמן, חרש עץ. אני חושב, וגם אמרתי לו את זה שהמילה הנכונה לסטודיו שלו זה "חרשיה" והוא ענה לי שמבחינתו יכולים לקרוא לחור שלו גם התחתיה או זרובבלה פינקוצץ, על הזיין שלו כל המילים המפוצלחות האלה.

 

קניתי סלאמי טוב, שפקלע'ך, שתי כיכרות לחם אחיד חם וטרי, סינגל מאלט טוב ונסעתי למושב הקטן שלו בעדולם, שם יש לו נחלה קטנה שהוא קנה פעם בגרושים מאיזה חקלאי מיואש. היום רוב השטחים שלו מושכרים לאיזה יקב בוטיק ובלול הישן הוא הקים את החרשיה הזאת.

 

להיכנס לחרשיה של שימשי זה כמו לחזור לרחם, לבית הילדים, לאגדה שחלמת, לבית קסום שאין לו שום קשר למשרד המחורבן או לכל מקום אחר מחיי היום יום של אדם מן הישוב במאה העשרים ואחת. איך שאני נכנס אני מקבל חיבוק ענק, צ'אפחה וניזהר לא ללחוץ לו את היד בטעות אם אני רוצה להמשיך להקליד חשבונות וסיכומים שנתיים במכונת החישוב. כמובן שכל זה לא מתרחש לפני שאני עובר אצל חדוה. חדוה האישה, האוצרת, המנהלת, האימא האבא והאחות, אשתו המקסימה שלולא היא, היה היום שימשי שלנו זרוק באיזו תעלה באמסטרדם או מאושפז באברבנל או במקום דומה. חדווה, נשמה רחומה שכמותה, אספה את שימשי בימי השפל שלו לאחר שפגשה בו במקרה בחו"ל ומאז היא שומרת עליו עבורה ועבורנו ואם הוא יקבל פעם את פרס ישראל כאמן, הרי שכל הקרדיט מגיע לה.

 

כשאני מקבל נשיקה מחדווה אני כבר מריח את הבצל שנקצץ בכפות הידיים הענקיות של שימשי ואני יודע שרעב ופיכח אני לא אצא מפה, אולי חרמן, זה תלוי בדיבורים ובסיפורים... בינינו, אתם הרי יודעים איך זה במילואים.

 

נכנסתי לחרשיה, כמו בכל פעם גם הפעם פוקקו עצמותי הזקנות בתוך החיק העצום של שימשי והעיניים התחילו לבעור ולדמוע בגלל תערובת הריחות הבלתי אפשרית של בצל קצוץ, שום קצוץ, פוליטורה ועשן מהקמין הגדול שעשוי מבויילר ישן שעומד במרכז החרשיה.

 

לגברים לוקח לפעמים קצת זמן לפני שהם מתחילים לדבר, זה לא הקשקשיאדה של הנשים בבית הקפה או במחסן הבגדים בקיבוץ. אנחנו יצורים פרימיטיביים ולא כל כך ורבליים אולי בגלל שלגברים שרצים עם החנית אחרי איזו זברה אין כל כך זמן וכוח לדבר. מכיוון שהסלמי כבר ניצוד וגם הלחם כבר נאפה מה שנשאר לנו זה תהליך הבישול הגברי, מלאכת השקשוקה. אני לא טוען שנשים לא יודעות להכין שקשוקה, חלילה לי, אבל השקשוקה של שימשי ושלי היא משהו אחר לגמרי. השקשוקה שלנו זה מעשה אמנות שרק גברים מסוגלים להכין, במיוחד אם אחד מהם הוא אמן מופרע כמו שימשי שאולי יודע איך עץ מתחיל לצמוח אבל אף פעם אין לו מושג איזה שרפרף יצא ממנו.

 

הבצל כבר נקצץ, גם השום ועכשיו מגיע תורו של הסלאמי להיחתך לקוביות וגם השאר-ירקות שזה ירקות וכל מיני שאריות שנשארו במקרר והם אחת הסיבות להכנת השקשוקה. כשיש לך במקרר ירקות במצב של מוות קליני, קרא לחבר והכן שקשוקה.

 

כשאין לנו על מה לדבר, אני מרים לו לוולה ושואל מה הולך להיות הפסל הסביבתי משורש הזית שאני רואה על השולחן ושימשי מיד נדלק ומתחיל לדבר על עצים. שכחתי לספר לכם ששימשי הוא לא סתם חרש עץ, שימשי הוא פריק של עצים. זרוק לו שאלה על עצים והוא מיד מתחיל לדבר אתך על הפוטוסינתזה שהם עושים, על הכחדת המהגוני, על זה שהם ממשיכים לחיות גם כשהם כבר מתים ועליהם נכתבות יצירות ונאכלות ארוחות ערב משפחתיות ואפילו מלכים ומלכות מניחים עליהם את התחת המעודן שלהם. "לעץ מת יש עוד המון שנות חיים כרהיט או כיצירת אמנות, צריך רק לילד אותו מחדש". תמיד תהיתי למה הוא משתמש במילה הזאת ל"ילד" כשהוא מדבר על רהיטים אבל אתם צריכים להבין ששימשי לא בונה סתם רהיטים, הוא מחפש כל מיני חומרי גלם בכל מיני מקומות ואומר שבתוך כל חתיכת עץ נמצא כבר הרהיט שאמור לצאת ממנו, צריך רק ליילד אותו החוצה. "אני עושה את הרהיט שאני מרגיש שצריך לצאת מכל עץ שאני מוצא וחדווה כבר מוכרת אותו במחיר מופקע לאספנים בכל העולם. תבורך אשתי הנהדרת ושימותו הקנאים. את שורש הזית העתיק שאתה רואה קניתי מאיזה פלח בבתיר והוא הולך כנראה להיות תיבת תכשיטים".

 

סוד הטעם של השקשוקה שלנו טמון במחבת. מחבת של שקשוקות אסור לקרצף, רק לסבן ולשטוף אבל להשאיר את הפאטינה של השקשוקות הקודמות לה וכך משתפר הטעם משקשוקה לשקשוקה. ספר את זה לאשתך והיא שולחת אותך לאשפוז בהדסה אז אני לא מספר. מכל הנשים רק חדוה יודעת את סוד השקשוקה אבל היא מכירה את כל השיגעונות שלו ושום דבר לא זר לצדקת הזאת.

 

לוקחים את מחבת השקשוקה, שופכים שמן זית, או אם אין אז חמאה, או שמן אחר, או, במקרה האחרון אם כלו כל הקיצין, מרגרינה ומשחימים בצל ושום.

 

לאחר שזה שחום מספיק ממכניסים את השפקעל'ה וקוביות הסלאמי (אפשר גם נקניק כשר אבל אז זה הרבה פחות טעים) ונותנים להם להיטגן קלות. לאחר תהליך ההשחמה והטיגון מכניסים את העגבנות יחד עם השאר-ירקות למחבת, מוסיפים קצת מים (או בירה למי שאמיץ במיוחד) ודואגים שהאש בקרמטוריום של העצים תהיה נמוכה. שכחתי לספר לכם ששימשי קורא לבויילר העתיק שלו "באום קרמטוריום" והוא שורף בו את כל שאריות העץ שאין להם שימוש אחר. "העצים, אפילו השאריות שלהם מביאות תועלת, מסכנים שכמותם", הוא אמר לי פעם. כאן מגיע השלב הכי יצירתי ב"יילוד" השקשוקה, שלב התיבול וכף הטעימה.

 

לפני שאספר לכם על שלב התיבול והכף אני רוצה לרכל לכם קצת עלי, על שימשי, על חדווה, על יונתן, ועל החתול השחור שעבר פעם, לפני שנים בין שימשי וביני. לחתול השחור שעבר ביני לבין שימשי קראו קירסטן. קירסטן הייתה החברה שלי והיו לה רגליים ארוכות ושזופות ברונזה, חזה מדהים ביופיו שהטריף את כל הגברים כשהיא עברה בחדר האוכל בגופיית עבודה וללא חזייה (כולן הלכו אז ככה בגן העדן ההוא) ועיניים יותר כחולות מהעיניים של אליזבת טיילור. הסתובבתי בחצר כמו טווס והפגנתי בעלות על הנכס. יום אחד קירסטן סגרה איתי עניין ותוך זמן קצר היא עברה לגור בחדר של שימשי. כבר אז הוא היה החבר ההכי טוב שלי ואני נורא קינאתי אבל זה היה המצב ואיך שהוא, כמו גברים, לא דיברנו על זה אף פעם ובעצם התרחקנו והפסקנו לדבר בכלל. שימשי המאוהב נסע לדנמרק להתחתן אבל מהר מאוד שני הצדדים הבינו שזה לא ילך והוא חזר ארצה עם הזנב בין הרגליים. שימשי, הגבר הענק, נכנס לדיכאון של אהבה נכזבת ולא עבר זמן והוא בלע פילולק'ה אחת רחוק מידי והתחרפן. אני חושב שבגלל הדיכאון והLSD- עלו לו כל המראות והחרדות מהמלחמה והיה צריך לאשפז אותו. לאחר האשפוז הוא לקח תרמיל והלך לאיבוד באירופה. חדוה מצאה אותו באמסטרדם, החזירה אותו לארץ ועשתה ממנו בנאדם. יש להם כאב גדול שהם לא הצליחו להביא ילד. כל הטיפולים והפריות המבחנה, שום דבר לא עזר. נורא פחדתי שהוא יתחרפן לי עוד פעם אבל חדווה החכמה ידעה איך להתמודד איתו ובסוף הם אימצו את יונתן, ילד שאיזה נרקומנית זרקה והיו להם המון צרות ממנו. זה ילד לא קל שעבר הרבה ואף אחד לא רצה אותו. איך הוא אמר לי פעם "לחדווה יש המון שכל ולי יש המון געגוע (יש גברים שמתביישים להגיד את המילה "אהבה"), ידעתי שנצליח איתו". זה אכן היה קשה ורצוף משברים אבל היום יונתן הוא בחור משגע וזה מקסים לראות איך יוצאים לענק הזה ניצוצות מהאוזניים כל פעם שהוא מדבר עליו.

 

מניחים את המחבתל'ה (ככה הוא מכנה אותה) על הבאום-קרמטוריום כשרק גחלים לוחשות בתוכו ונותנים לעסק להתבשל לאט לאט. מדי פעם מוסיפים פפריקה, פלפל שחור, מלח, עלי זעתר טריים או יבשים (תלוי בעונה) וכל תבלין אחר שעולה בדעתכם. שכחתי לספר ואני מבקש שלא תעבירו את זה הלאה, שרצוי מאוד לעשות את זה כשהראש מסודר על איזה צינגלה משובחת (לזה הוא דואג בדרך כלל) רצוי עשב ולא שוקולד נסאראללי, זה חשוב בשביל מצב הרוח ובשביל המאנצ'יז. כמובן שגם הסינגל מאלט שנלגם בתחילת הבישול עושה את שלו.

 

ובכן קנאים יקרים שלי, דמיינו לעצמכם שני גברים, חברים טובים בראש טוב בתוך ריח הנסורת, הדבקים, עשן העץ, חמימות הקמין וריח השקשוקה המתבשלת. עוד כף נטעמת, -"עוד קצת זעתר", - "לא חושב שצריך עוד פלפל, אבל אם בראש שלך לך על זה" - "תעביר את הכף, לא רע, הייתי מוסיף עוד קצת מלח" וכו'.

 

בסוף, לאחר מיצוי הנוזלים המיותרים מכניסים ביצי משק מהתרנגולות שלו, שמסתובבות בחצר והמחבתל'ה נכנסת אחר כבוד לרחם הבאום... בשביל טעם העשן.

 

השקשוקה הטובה בחיים שלי, נשבע לכם. פוצצנו את החלמונים עם הלחמאחיד ניגבנו והתמוגגנו.

 

ויש עוד סיבה למה אני לא אשכח את השקשוקה הזאת. במקום סיפורי זימה והפלצות שזה פחות או יותר מה שגברים עושים במילואים אחרי שקשוקה כזאת, כשהבטן הראש והלב מלאים, פתאום שימשי מספר לי שהוא היה בחו"ל באיזה תערוכה בדנמרק. הוא שותק לו קצת ואז הוא אומר לי, "אתה בטח זוכר את קירסטן", מה זוכר, איך אפשר לשכוח, בגללה כמעט ולא היינו אוכלים ביחד את השקשוקות האלה. "איתרתי אותה ונפגשנו. בגלל הסקרנות, חשבתי לעצמי שהגיע הזמן שהיא תרד לי מהנשמה, הייתה פגישה מוזרה וחשבתי לעצמי שכמה טוב שלא נשארתי שם בארץ הקרה הזאת עם הבורגנית המיובשת שהיא נהייתה ואז היא הוציאה לי תמונה משפחתית עם הבעל והילדים ופתאום אני רואה את הבת הגדולה שלה שהיא חתיכה גבוהה ובלונדינית כמו שאמא שלה הייתה אבל הפנים שלה בול, אבל ממש בול כמו הפנים של אמא שלי. חטפתי שוק. שאלתי אותה על זה והיא אישרה לי שאני הוא האב הביולוגי שלה. אתה תופס? יש לי בת! יפהפיה! מוכשרת כמו שד לפי מה שאמא שלה מספרת והיא חולה על עץ ומעצבת ריהוט באחד המפעלים הנחשבים שלהם. לא יודע מה לחשוב, מה לעשות, הלב שלי נקרע. כל השנים האלה לא ידעתי והיא לא יודעת ורק קירסטן ובעלה ידעו. אני לא רוצה שהיא תיפגע אבל אני רוצה קשר עם הבת הזאת. סיפרתי לחדווה והיא נורא שמחה, אמרה שהיא כבר תחשוב על משהו. כרגע זה תלוי בקירסטן ובבעלה, יהיה להם קשה לספר לה איך הם שיקרו לה כל החיים. בעיה שלהם, גם לי הם שיקרו. כל החיים חלמתי על ילד משלי כל החיים". שימשי התחיל לבכות או מאושר או מכעס או בגלל הוויסקי והצינגלה, לך תדע.

 

כשיצאנו מהחרשיה היה כבר לילה. חדווה טילפנה לנעמי אשתי ואמרה לה שאין מצב שהיא תיתן לי לעלות במצב כזה (הורדנו שלושת רבעי בקבוק) על הכביש ושהיא משכיבה אותי לישון אצלם בבית. "זה כיף להיפטר לפעמים מה"ילדים" האלה. בפעם הבאה תליני את השובב שלי ונהייה פיט".

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: