הוואלס האחרון של הוגו וקלרה / ציפל הירש

הוואלס האחרון של הוגו וקלרה

ציפל הירש

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

"אותך כבר לא ראיתי שנים", שמחתי לקראתו. " לאן לכל הרוחות נעלמת? "אני נעלמתי"? "אני הופעתי כאן פעם בשבוע כמו שעון שוויצרי אבל עכשיו, כשהוגו וקלרה כבר לא בסביבה, גם אותי יראו פה הרבה פחות".

איור מאת יעקב גוטרמן

ככה זה היום בקיבוצים ה"מתחדשים". הזקנים הלכו לגור תחת לאקליפטוסים, הבנים מפוזרים בכל העולם וכשכבר מגיעים זה תמיד מתפספס, אף פעם זה לא יוצא ביחד. פעם היה מועדונלחבר, חדרוכל, קפה של עשר במסגריה, כדורגל על הדשא. היום זה מקסימום בריכת שחיה שאף אחד לא מנצל ובחורף ממילא אין לא בריכה ולא דשא ולא כלום. אז גם אם כבר נמצא מישהו מהימים הטובים, רוב הסיכויים שלא תדע על זה ובטח גם לא תפגוש אותו.

 

היה לנו קצת זמן להרוג והחלטנו לשתות משהו בצומת. הדשא אמנם ירוק, הציפורים ממשיכות לשיר ולחרבן על הראש, פה ושם עובר מישהו על אופניים שלא הוא ולא אתה מזהה, או איזה פיליפינית על קלנועית ביחד עם מי שהייתה פעם "אמא של" והיום היא משהו מטושטש שצריך להתכופף אליו כדי לזהות שזוהי דידושק'ה שהייתה אשה מצחיקה ויצרית ובין החבר'ה עדיין מסופרים עליה כמה וכמה סיפורים מפולפלים שיחיו עד שגם אנחנו לא נהיה כאן כדי לספר אותם. "שלום דידושק'ה, מה שלומך? זה אנחנו, דני של הוגו וקלרה וצפל של מנפרד ופרנצי" "אה? אהההה מנפרד, אהההה הוגו אבר וו איס מיינה ווילי. (אבל איפה וולי שלי) מיינה ווילי... איש ליבה מיינה ווילי" (ווילי שלי אני אוהבת את ווילי שלי). כאן מתערבת הפיליפינית: "היא כבר לא מבינה, לוצה לק ווילי ווילי. ווילי כבל לא לבוא יותל". היה לנו עצוב, אז עלינו על המכונית והלכנו לשתות בצומת.

 

"תן לי בבקשה מפתח 'שלשרבה' ואת השבדי. אתה תחזיק את הראש של הבורג ואני אתפוס את המוטרה. בסוף זה ישתחרר כי אין לזה שום ברירה אחרת". תפסתי בשבדי והוגו הפעיל כח על מפתח שלשת רבעי האינצ' תוך שהוא מזמרר לו, "אין ברירה אין ברירה צריך למות באופרה". עליתי בטעות על איזה שטוצר (ברז השקיה גדול), הרמתי שם מיזרקה בגובה עשרה מטר ושברתי את אחת מסכיני המקלטרת. כשהורסים ושוברים, צריך לשלם והתשלום שלי היה שהצטרכתי לבלות עם הוגו במוסך את שארית הבוקר. השיחות עם הוגו שנראו לי אז כנדנוד נוראי הפכו ברבות הימים למקור בלתי נדלה לציטטות חכמות וחומר למחשבה ומדי פעם כשאין לי שום דבר חכם להגיד, או סתם עצוב לי. אני מיד מגייס לי משהו משל האיש החכם והמצחיק הזה.

 

התיישבנו לנו, דני ואני ב"סגפרדו" על הפוך ושטרודל מיט שלאק זאנה (שטרודל עם קצפת), התגעגנו לשטרודל של האימהות שלנו וניסינו להשלים פערים. "קלרה סיימה לסרוג באספות לפני חמש שנים והוגו סיים להתגעגע אליה לפני שנה. עשינו להם אזכרה חבל שלא היית. הבאתי מערכת ושמתי את כל הוואלסים שהם אהבו. שטראוס, צ'ייקובסקי, חצ'טוריאן. אפילו הדררות סתמו את הפה שלהם. אנחנו עומדים שם סביב הקבר, הוואלסים בפול ווליום ופתאום נדמה לי שכל הקברות מסתובבים סביבינו חוץ משני הקברים שלהם. אין לי ספק ששם, מתחת לציניות ולטאגטס הם החזיקו ידיים והסתכלו אחת לשני ואחד לשניה בעיניים".

 

"קוק (תראה) לנגה (ארוך) צפל", אמר לי הוגו כששטפנו ידיים לאחר שסיימנו להרכיב סכין חדשה, "אם אתה באמת מתכוון לשחרר בורג, לא יעזור לו כלום. זה הכל עניין של עקשנות ופוקוס ואותו הדבר עם לימודים ובחורות ואותו הדבר בקרב או בכל עניין אחר. צריך להחליט ולא לוותר". "וריקודים?" אני שואל אותו, "אני יכול ללמוד לרקוד כמוך עם הצווי לינקה לאפס (שתי רגליים שמאליות) שלי?". "אח זו", מלמל לו הוגו, "את השייסה שאתם רוקדים מיט די ארש (עם התחת) יכול כל אחד ללמוד, אפילו פרנצל האדיוט... אבל טנגו ופוקס טרוט, רומבה ובמיוחד וואלס , צריך ללמוד וזה יכול להיות קצת קשה אבל כשלומדים... כשרוקדים... אך איזה תענוג, איזה תענוג.. נו, איך אפשר להסביר טאנסן קולטורה לאזייאת שיש לו קינים של ציפורים בפריזורה. מתי כבר תסתפר ותראה כמו בנאדם?". "אבל איך לא נופלים כשרוקדים את הוואלס", שאלתי. "יש כמה טכניקות לעשות את זה אבל את השיעור הזה אתה תקבל כשתגמור להרוס גם את הג'ון דיר כי עכשיו קלרה מחכה לי בחדר מיט (עם) קפה טסה (כוס) ועם כל הכבוד שיש לי כלפיך, קלרה בכל זאת קצת יותר חשובה".

 

את קלרה מצא הוגו באיזה מחנה עקורים בגרמניה לשם הגיע עם הבריגדה ונשאר כשליח של עליה ב' לצורך ארגון הנוער והעלתו לארץ ישראל בצורה בילתי לגאלית. בין השאר ארגננו שם השליחים פעולות ומסיבות ריקודים לכל הנערים והנערות העצובים שנאספו שם לאחר מלחמת העולם השניה.

 

"הזקן שלי שהיה קילר לא קטן עם חשבון ענק ולא סגור עם המולדת הישנה שלו, הצטרף לחבורה של חבר'ה שבלילות מצאו כל מיני קציני אס-אס, לקחו ליער ושם השחילו אותם. בבית של מנוול כזה הם מצאו גרמופון עם ידית ותקליטי בקליט 78 ולקחו למחנה. מישהו הניח משהו של יוהן שטראוס, מתח את הקפיץ ותוך שניות כל הנערים והנערות הסתובבו שם על צירם כאילו אין מחר. הוגו תפס מיד איזו מדריכה קיבוצניקית עם שתי רגלים שמאליות וניסה עליה את הוואלס. תוך כדי הסחרור הוא השגיח בקלרה העצובה מניעה את רגל ימין לפי הקצב. הוא עצר את הריקוד, ביקש סליחה מהאזייתית ובאבירות של פעם ניגש לקלרה, לקח את ידה, הביט לה לתוך עיניים ופתח איתה בוואלס שנמשך שישים שנה". "אם אנחנו כבר מדברים", אמרתי לו, " אולי תסביר לי למה במשפחה שלכם תמיד קראתם להורים בשמם הפרטי הלא מעוברת?". "ככה זה תמיד היה אצלנו", הוא ענה, "בבית הם היו אבא ואמא, בקיבוץ הוגו וקלרה ורק בפני זרים קראנו להם רחל ודב. יש לי תאוריה על הסריטה הזאת אבל נעזוב את זה בינתיים".

 

לא עבר הרבה זמן והרסתי גם את הג'ון דיר, שברתי ציר קדמי. "אוי לנגה צפלש'ן, אוי ואבוי ניש'ט אזוי. מצד אחד אתה לא חכם גדול אבל מצד שני, אתה גם לא טיפש קטן. תסביר לי איך אתה עושה את זה. לפי דעתי הבית חרושת של הטרקטורים והחנות של החלקים צריכים לתת לך פרוצנטים מהבנפיטים שלהם". כל היום הלך על התיקון. היה צריך לחלץ את הציר העקום והשבור ולהתקין חדש. בהפסקת הקפה כולם דיברו על המסיבה שהייתה בליל שבת. איזה כיבוד נהדר היה, כמה חתיכות יש באולפן ואיזה תכנית מצחיקה הייתה. "בחייאת צפל, תעשה לנו עוד פעם את גולדה" ביקש אחד הנגרים שאהב לשתות קפה בכל מקום חוץ מאשר בנגריה שם היה לו עניין לא סגור עם נגר אחר שחשד בו שיש לו עסק עם אשתו. "עזוב אותך מגולדה עכשיו" אמרתי לו "הוגו הבטיח לי שהוא ילמד אותי איך לא נופלים בוואלס וכדאי שגם אתה תשמע כי נראה לי שאתה הולך ליפול חזק".

 

להוגו לא הייתה ברירה ואני אתן לכם כאן בקיצור את "תורת הוולס על פי הוגו". 

"תקשיב טוב צפל ותקשיבו גם אתם חבורת איכרים זוללי לפת", פתח הוגו את השעור:  

"וואלס זו תרבות שלמה. זה לא הרועה הקטנה מהגיא ולא שאבתמיים ובטח לא הקפיצות המטומטמות עם הריח של הבית שחי כשאתם רוקדים הורה ושמים את הידיים המלוכלכות שלכם על הכתפיים של החברים במעגל. כשאתה בוואלס, אתה עם טוקסידו והגברת עם שמלת ערב וממש לא משנה עם אתה יחף ולובש חאקי או בגדי עבודה. ההרגשה צריכה להיות כאילו אתה בטוקסידו ומולך נמצאת גברת יפה בשמלת ערב ואתם לא נמצאים בחדר אוכל מלוכלך אלא בלא פחות משנברון פאלאס בוינה. יתכן שזה דקדנטי ובורגני אבל כל מה שיפה באירופה זה הבורגנות והדקדנס. המהפכות באירופה הם נורא מכוערות. ראשים מתגלגלים, מצעדים, כדורים בעורף, בניינים שרופים, גועל נפש... תאמינו לי שקצת תרבות דקדנטית לא תהרוס לנו את הקיבוץ החלוצי שלנו. וואלס זה לא קיבוץ, וואלס זה אתה והיא מסתכלים אחד לשני לתוך העיניים וכל העולם מסתובב סביבכם. הסתכלת באמצע הוואלס על מישהי אחרת, אלס קפוט (הכל נגמר). אתה יכול ליפול עם הגברת או להפיל את כל מי שמסביב וזו כבר בעיה בטיחותית ומוסרית וערכית ממדרגה ראשונה". כאן הוגו מסתכל על הנגר שנהיה אדום כמו צנון ומתחיל לעשות פרצופים של 'צריך כבר לסיים את הקפה וללכת'... "אפשר גם עם הטכניקה של לתפוס נקודות ציון באולם ולעבור מנקודה לנקודה ע"י סיבוב הראש אבל זה נראה מגוחך וחבל מאוד לבזבז וואלס על פרטנרית שלא רוצים להסתכל לה לתוך העיניים". "ואיך מסתדרים עם הרגלים, איך מסתובבים במהירות כזאת?", שאל ציון המסגר". נו, דאס אס ניש'ט איין גרוסה פרובלמה", ענה הוגו, "זה קצב פשוט של שלשרבה. איין-צווידריי, איין-צווידריי, חת-שתיימשלש, חת-שתיימשלש, חת-שתיימשלש... רגל ימין מובילה רגל שמאל מסובבת רגל שמאל מובילה רגל ימין מסובבת. וכמובן שצריך להחזיק את הגוף ואת הראש ישר ולא לקפוץ עם הרגליים כמו דבקה או הורה. זאת תרבות אירופאית ולא ריקוד מלחמה של שבט המאו מאו לפני שהם הולכים לבשל להם כמה אנגלים מטומטמים".

 

"אתה זוכר את הריקודים אחרי התכנית האמנותית במסיבות?", שאלתי את דני ב"סגפרדו" אשר בצומת. "בטח זוכר", הוא ענה, "ומתגעגע, נורא מתגעגע". הריקודים פרצו מיד לאחר סיום התכנית האמנותית וההתנפלות על הכיבוד. בהתחלה שילמנו את המס לציונות ולסוציאליזם וקיפצנו בתוך מעגלים של הורה אקסטטית ואחר כך ריקודי עם ועמים. לטקיס, קראקוביאק, הרועה הקטנה, מזורקה, ריקודים חדשים שחיים המרקיד הביא מכנס המרקידים של התנועה ובסוף, הדובדבן, ריקודים סאלוניים. נכון שזה לא היה בכל הקיבוצים ובשומר הצעיר הזהירו מפני התועבה הזאת אבל הקיבוץ העתיק שלי בצפון שסירב להתפלג בפילוג הגדול, "מפני שקיבוץ זו דרך חיים, לא מפלגה", שפתח את המועדונלחבר הראשון בתנועה הקיבוצית, שבנה את מגרשי הטניס הראשונים בתנועה הקיבוצית, שהמחזה "ביקור הגברת הזקנה" שהועלה בו ע"י החוג הדרמטי קצר שבחים בכל רחבי הגליל ("שמעתי מחברה בלהבות שההצגה של ריישיק הייתה הרבה יותר מוצלחת מההצגה של הבימה עם חנה מירון"). הקיבוץ הספציפי הזה התגעגע לאירופה ובנה לו אירופה קטנה משל עצמו ובאירופה הקטנה הזאת רקדו טנגו וואלס, וואלס אנגלי ורומבה וצ'ה צ'ה צ'ה וכל מה שהם ידעו לרקוד והייתה להם מוסיקה מתאימה. "איזה רקדנים הם היו ההורים שלי, איזה רקדנים", אמר לי דני מעל לשטרודל שלא דמה בשום פנים ואופן לשטרודל של אמא שלו. "פעם, בטרם היותי, הם הסתכסכו נורא, אולי כי אבא שלי רקד וואלס עם מישהי אחרת או הסתכל בזמן הריקוד על מישהי אחרת ובמשך שלשה חודשים אבא ישן ב"הול" ואמא בחדרון השינה. הסכסוך התחיל במסיבת סיום עונת קטיף התפוחים והסתיים במסיבת החנוכה כשהוגו ניגש לקלרה שתופפה עם הרגל את הקצב, הביט לה עמוק בעיניים, הושיט לה יד והם רקדו את הוואלס ממש כמו אז במחנה העקורים בגרמניה. הוא מביט לה בעיניים וגם היא לא מסירה מבט והם מרחפים ברחבי חדר האוכל יציבים לגמרי, כאילו הם עומדים במקום ורק העולם המשוגע והקיבוץ המשוגע ושאר זוגות הרוקדים המשוגעים מסתחררים סביבם. "זה כל היופי בואלס הזה", אמרתי לדני, "זאת הזוגיות המושלמת. זה רק אתה והיא מרחפים לכם מעל הכל וכל השאר מסתובב סביבכם".

 

דני דחה בידו את שארית השטרודל למרכז השולחן, זה לא השטרודל של אמא שלו וגם לא של אמא שלי. אלו לא אותם התפוחים (סמית במקום אלכסנדר) לא אותו הבצק שרודד בעבודת יד, לא התבלינים הנכונים ובעיקר ללא הטעם של הידיים של קלרה. "תשעה חודשים אחרי הסכסוך הזה נולדתי", אמר לי דני. "תאר לך שהוא לא היה מעז, או שאמא שלי הייתה עומדת בפיתוי. אבל קלרה והוגו, כשהם שמעו את הוואלס, ראו רק אחד את השניה ואחת את השני. אני פה בגלל הוואלס ואני אפילו לא בררתי איזה ואלס זה היה".

 

לפני ששילמנו וחזרנו לפארק שהיה פעם קיבוץ/אירופה שכזה, מקום יחיד ומיוחד, אמר לי דני: "יש לי חלום שבחיים לא אצליח להגשים אבל לחלום הרי מותר לי. למה שלא נארגן פעם נשף וואלס המוני בכיכר רבין. נשבור את שיא גיניס בנשפי ואלס. דמיין לך את הפילהרמונית על הבמה הגדולה שעל המדרגות עם מערכת הגברה משובחת ולמטה, בכיכר, שלשים אלף זוגות כשהגברים בטוקסידו והגברות בשמלות ערב. כולם ירקדו שם. זקנים, צעירים, ילדים, סטריטים הומואים לסביות, יהודים, מוסלמים, נוצרים... כולם. אולי נעשה את זה ביום שבו נרצח רבין שאבא שלי העריץ את האדמה שהצבר הזה דרך עליה. דווקא שם, דווקא ולס. כי צריך להסתכל אחד לשני בעיניים, כי הריקוד של החיים יותר חשוב מכל דבר אחר. ואני אעמוד שם עם המיקרופון ואגיד לרוקדים שזה ריקוד לזכרם של הוגו וקלרה, אתן את האות וכל העולם יתחיל להסתובב".

 

אמרתי לו, לדני, שאם הוא יצליח לארגן ואלס המוני שכזה, אני אקנה לי טוקסידו ואפילו אם אהיה על כסא גלגלים אני ארקוד, שיסתחרר לו העולם, שום דבר לא יעצור אותי.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: