דבוראי בקולו שלי / ציפל הירש

 

דבוראי בקולו שלי

ציפל הירש

איור מאת יעקב גוטרמן

 

נתחיל מהסוף: 'סוף סוף הגעתי הביתה' חלף הבזק תובנה במוחו של אלברטו הכוורן כאשר גופו השדוף נבלע בין ירכיה הכבירים של שיפרה הספרנית.

איור מאת יעקב גוטרמן

הפואנטה כבר ידועה לכם וגם הסוף ברור, אז מי צריך את כל הסיפור? אלברטו שב אל נחלת אימותיו, שפרה גנבה את אלברטו אדג'יו הכוורן. גברים נשמו לרווחה, נשים בערה חמתן והדבורים, על הדבורים נספר לכשיגיע זמנן. ככל שזה נוגע אלי הסיפור בכלל מתחיל ב"איימוס" (אני מרשה לעצמי להשתמש בשמו של הנברן המפורסם ביותר בארץ), הנברן של משה שהשתין לי על צינור ודחף לי את חיידק ה"לפטוס פירוזיס" ישר לתוך הצנרת הפרטית שלי. את מה שקרה אחר כך אני כבר לא כל כך זוכר אבל היו אלה שישה ימים של שכרון חושים, צמרמורות, הזעות והזיות. אני זוכר רק שההזיות היו מאוכלסות בהמון אברי נשים מכל איזור אנטומי שאתם יכולים להעלות בדעתכם. ככה זה בגיל שמונה עשרה, ככה זה כשההורמונים העודפים מבושלים בארבעים ואחת מעלות צלזיוס בגובה פני המיטה. איבדתי שמונה קילו בשישה ימים וירדתי לשישים ק"ג על 190 ס"מ. 'מוזלמן' המהמו וותיקי המשק בבעתה כשחלפתי על פניהם על המדרכה.

 

"צ'ההה סאאפל. אס אתה במבת נירה כומו מוסלמני" (צ'הה צפל, אז אתה באמת נראה כמו מוזלמן) הוא קיבל את פני ומעכשיו אני אשתדל לתרגם את אלברטו לאזניים של אלה שלא למדו את שירת קורדובה שבארגנטינה. כוורן, להבדיל משאר עובדי משק החי מריח טוב מפני ש, תסכימו איתי, דבש מריח הרבה יותר טוב מחרא של תרנגולי הודו למשל. עם מי תשבי לארוחת בוקר חברה יקרה, עם כוורן או שמא תעדיפי רפתן... אלברטו היה גם יפה ושרמנטי כמו שגבר ארגנטיני אמור להיות ותמיד הייתה באמתחתו כפית של דבש. "תיתאן קסת דבש אין מסום מלכות," (תטעם קצת דבש עם מזון מלכות) הוא ניגן לי בארכנטינית הקורדוביאנית שלו, " סה אוכל מה מקבלין רק אלה שייו מלכין. אתה לא תהיה אריה מלך אחיות אבל (ב' דגושה) אולי תייה לפחות איסה חתול קטם." (זה האוכל שמקבלים אלה שיהיו מלכים. אתה לא תהיה אריה מלך החיות אבל אולי תהיה לפחות איזה חתול קטן.)

 

קודם היכה בי הריח, אחר כך המתיקות, אחר כך הטעם ורק בסוף, הכאב. דמיינו לכם את ניחוחם של כל פרחי הגליל מהאביב ועד לקיץ, את הארומה שלהם ואת המתיקות המסחררת שמכה בך פי אלף אם שכחת, בטעות, שיש לך איזה חור או שניים בשיניים ואז הלך עליך לגמרי. חשבו שהגיע הזמן שאעשה משהו ושלחו אותי לעזור לאלברטו ברדייה. "הן רוצין ש תה תסור לי וורדייה וודרך גן כם תאכל קסת דבש באולי תייה וונאדאן." (הם רוצים שתעזור אתה תעזור לי ברדייה ועל הדרך, גם כן, תאכל קצת דבש ואולי תהיה בן אדם.)

 

אלברט אדג'יו הכוורן עלה לקיבוצנו העתיק שבצפון מארגנטינה, וכמו שאר חבריו הארגנטינאים הקפיד להחליף את הממים והנונים בסופי מילים והברות, לגלגל את הריש על הלשון, למשוך את הברת האמצע שבמילעיל, להרבות בלגטו, להמעיט בסטקטו ולהלחין כל משפט לרצ'טטיב וכל פיסקה לאריה. את העברית הארגנטינית שרים, לא מדברים. לפני שאתם מנסים לחקות את המבטא ומתחילים להתעסק עם החלפת האותיות, עם סירוס העיצורים העבריים ושאר ניאואנסים שבשירה הארגנטינית הכללית, עליכם לשנן את תווי השירה של השפה וכדי לשיר את אלברטו, עליכם ללמוד את שירת קורדובה שבשונה מהבואינוס איירסית שמושרת באלגרו פורטה, מושרת הקורדוביאנית בתחום שבין האנדנטה לאדג'יו . את הניתוח המוסיקלי של הארגנטינאית אני חייב להנס המוסיקנט שהגדיר את שפתו של אלברטו כאדג'יו ומשם לכינוי אלברטו אדג'יו הייתה הדרך קצרה. נסו לשיר "לשייייייר סההה כומו לייות יררד______ם," (לשיר זה כמו להיות ירדן,) ואולי תתחילו לקבל שמצוץ של מושג. בזמן שבו באונוס איירסי יכבד אתכם ב"לפוטה מדרה כדי פריו," וגם יוסיף משהו בגנות מקצועה של אחותכם, הקורדוביאני יספק רק "בולודו" אחד בקושי. ישנן השערות די מבוססות שנתמכות במחקרים עבי כרס שתושבי קורדובה ובואנוס איירס משתמשים באותו מספר המילים ביום, מה שמשאיר לאנשי בואנוס איירס הרבה יותר זמן לשינה ובילויים.

 

אלברטו נתן לי מזלג מיוחד להסרת מכסי הדונג מפניי חלות הדבש אותן חמס באותו בוקר מהכוורות, לפני הכנסתן לצנטריפוגת הרדייה, פקד עלי למצוץ מדי פעם את תערובת הדונג והדבש וגם הוסיף לי מדי פעם קמצוץ של מזון מלכות כדי לעודד את המערכת האימונית המעורערת שלי. שבוע שלם עברתי את עבודת ההחלמה במכוורת של אלברטו והייתי מוכן להמשיך ולבלות בגן העדן הצנוע והריחני הזה, אלמלא הסיבוך הצפוי הראשון של מחלת העכברת ששלח אותי כל הדרך לתל השומר. יסלחו לי מחדשי העברית מהאקדמיה ועוזריהם אבל אלברטו היה כוורן. לא דבוראי ולא בטיח. כמו שאתם לא קוראים תרנגולאי ללולן, פרהאי לרפתן וחזיראי לדירניק, כך אל תקראו דבוראי לכוורן ולמי שזה לא מתאים, שילך לשתות אתם יודעים מהיכן. "את אכברת סה כומו קיווץ," (הכורת היא כמו קיבוץ.) "רק שבכברת כולם אחיות באפילו את המלכה היא האימבה באאחות של כל הדבורין," (רק שבכוורת כולן אחיות ואפילו המלכה היא האמא והאחות של כל הדבורים.) כאן בא הסבר ארוך, איטי ומוסיקלי למה לקיבוץ של יהודים אינדבדואליסטיים אין שום סיכוי להגיע לשת"פ של הכוורת. "סה לא כומו ואקיווץ, כולם עובדין פה קשה, אפילו למלכה אין פה פרוטקסיה. כל היון, כל יון, היא מטילה אלפיין ווייצין, סה יותר ממה היא שוקלת, לא כומו אתה, פלאקו כומו מוסלמני שבקושי מצליח לסחוב את הוואבוס של עצמבו," (זה לא כמו בקיבוץ, כולן עובדות פה קשה אפילו למלכה אין פה פרוטקציה. כל היום, כל יום, היא מטילה אלפיים ביצים, זה יותר ממה שהיא שוקלת, לא כמוך, רזה כמו מוזלמן שבקושי סוחב את הביצים של עצמו.) חצי כפית של דבש אוספת כל דבורה בחייה הקצרים, הוא נתן בי קצת דעת, ומאה וארבעים ק"מ טיסה נדרשים מהדבורים כדי לייצר ק"ג יחיד של הנקטר שמשגע בני אדם ודובים. שאלתי אותו למה הן עובדות כל כך קשה והוא הסביר לי שהן פשוט מטומטמות. איך שדבורה בוקעת מהרימה, כבר היא מועסקת בניקוי תאים, לאחר מכן היא מטפלת ומאכילה רימות, עוברת לליווי והאכלה של המלכה, עוסקת בבניה ומחסנאות, אחר כך תיתן כמה ימים בתורנות שמירה ואת שאר חייה היא תבלה בטיסות מטען אל השדה, וחזרה אל הכוורת, וחוזר חלילה ושוב בלי הרף. "אמיסכנות אהאלה חיות ווקייץ לא יותר משניין חודשין ומתות מעבודה קשה כמו יפנזים שמתים מרוף עבודה," (המסכנות האלה חיות בקיץ לא יותר מחודשיים ומתות מעבודה קשה כמו היפנים שמתים מרוב עבודה.) על השפיץ של האסוציאציה הרהרתי לי שיפני יכול להגיד לאשה: "לחייך וורודות כניצת הדובדבן, עורך בוהק כשנהב, לבי מפרפר למשמע מעדנות צעדייך, וכו'..." אבל זה ישמע כמו: "עופי לי מהעיניים יא פרציפלוחה." הקורדוביאני לעומתו יאמר לה: "עופי לי מהעיניים יא כונפה מטומטמת," וזה ישמע כמו: "בואי נרחף מעל מרחבי הפאמפאס, הבה נמצוץ עד תום את הבומביז'ה (קשית לשתיית מאטה) של האהבה," או משהו כזה. ליריקה זה לא הצד החזק שלי. בקיצור, יפנים וארגנטינאים זה לא אותו הדבר. אני יודע שזאת מסקנה אידיוטית לגמרי אבל מסתבר שגם באלברטו חלפה האסוציאציה והוא המהם משהו על כך שהאנשים היחידים שדומים לדבורים הם היפנים שעובדים נורא קשה עבור הפירמה שלהם, חיים בחדרים קטנטנים ("חדרין קטנטנין,") מתים מעייפות ורק הם היו באמת מסוגלים לבנות קיבוץ כמו שצריך. ארגנטינאי שמכבד את עצמו לעולם לא ימות מעבודה קשה, לעולם ישמור על עצמאותו האישית ותמיד יזכור שהוא עובד כדי לחיות ולא חי כדי לעבוד.

 

"תגיד לי," שאלתי אותו כשחשבתי שכבר מותר לי, "בלילה, לאחר שעות העבודה, הן מבלות קצת עם הזכרים, הולכות לסרט או למסיבה או משהו?" אלברטו אדג'יו התחיל לצחוק צחוק שהזכיר לי צ'קררה (מקצב ארגנטיני) מהירה ושאל אותי למה אני הולך סחור סחור כשאני שואל על זיונים. "כל הדבורין הם נקבות עקרות, סיונין לא בסיסטמבה שלהם, רק את אמלכה מסתיינת. גן כם סה רק פאן אחת בכל את החיין שלה," (כל הדבורים הן עקרות, זיונים זה לא בסיסטמה שלהן, רק המלכה מזדיינת, וגם זה רק פעם אחת בכל חייה.) שאלתי אותו מה עושים הזכרים והוא אמר שהם חיים כמו שגבר אמיתי צריך לחיות. אוכלים, שותים וישנים אבל רק אחד מהם זוכה במלכה ומת מיד לאחר שהוא ממלא את תפקידו. כל השאר מגורשים לחסדיהם של השרקרקים. "סכר מה יש אותו מסל, יכול למסוא לו איסה וו-ווה מתנפחת, אייסה אורכידאה שקורין אותה דבורנית דינסמור ביש אותה צורה בריח כמו של אמלכה," (זכר שיש לו מזל יכול למצוא לו איזה בובה מתנפחת, סחלב שקוראים לו דבורנית דינסמור שיש לו צורה וריח כמו של המלכה.) אם אני דבורה, תנו לי להיות זכר. אולי לא מזיינים אבל לפחות מתבטלים ואוכלים ושותים כמו שצריך. ובאשר לבובות מתנפחות... באין ציפור שיר...

 

שבוע ביליתי במכוורת, בניין בלוקים קטן שמוקם בשולי החצר מחמת עוקצנותן של דיירות הכוורות הסמוכות אליו, והתוודעתי אל עולמן של הדבורים ועולמו של אלברטו שהיה ארגנטיני, קורדוביאני, אדם, אינטלקטואל, סוציאליסט, אינדיבידואל ורווק מבוקש, לפי סדר זה פחות או יותר. בסופו של יום עבודה הגיעו חבריו הארגנטינאים הרווקים של אלברטו לטקס שתיית ה"מאטה" היומי ואפילו התכבדתי פעם בתפקיד ה"סבדור", כלומר מזגתי את המים הרותחים על עלי המאטה שב"קלווסה" (כלי עשוי מדלעת מיובשת, מעוטר בציורים וחוטי כסף שממנו מוצצים את המשקה המר דרך הבומביז'ה שהיא קשית מציצה שבתחתיתה מעיין מסננת שמונעת מהעלים לסתום אותה.) הגשתי את הכלי המעוטר לראשון המוצצים. בסה"כ שתיית מאטה דומה להעברת צינגל'ה בין חברים רק שהמאטה מעורר אותך ואילו הקנבוס מפיל אותך. "צ'ופה, צ'ופה לה בומביז'ה. סה ייתם לך קסת אנרגיה. אים תה רוסה לחסור למוצ'אצ'יטאס אתה ססריך קסת אנרגיה בביטמינין. אסלי במיכברת איגעת למקון הנכום," (תמצוץ, תמצוץ את הקשית. זה יתן לך קצת אנרגיה. אם אתה רוצה לחזור לבנות, אתה צריך קצת אנרגיה וויטמינים. אצלי במכוורת הגעת למקום הנכון.) דפקתי מציצה וזה היה מרררר..רצתי לכיור וירקתי את הירוקת למצהלותיהם של ריקרדו, אברם, מריו ושאר חבריו של אלברטו.

 

קיץ שישים ושמונה, שנה לאחר הניצחון הגדול ובקיבוץ העתיק שלי שבצפון התחילה החגיגה הגדולה של תנועת ההתנדבות הבינלאומית והופיעו הסימנים ראשונים לסקס, סמים ורוקנרול. בנות המשק והמתנדבות וויתרו באקט של שחרור על החזיות, ליד הירדן ובתעלות הניקוז התחילו לצמוח גידולים חקלאיים שלא נראו עד אז בשדות העמק, מסיבות ענק נערכו על הדשא שלפני מועדון הצעירים, הנוער השתכשך בעירום מלא בלילות ירח בבריכת השחייה ורק אנוכי, על שישים הק"ג העלובים שלי נשארתי מחוץ למסיבה. איזה חרבון. "לא נורא, תלקק קסת מייל (דבש) בסה יאבור," (לא נורא תלקק קצת דבש וזה יעבור,) הציע לי אלברטו ואני דחפתי אצבע עמוק לחלה וליקקתי מלוא האצבע. על הדבש ועל העוקץ על המר והמתוק, על הדבש ועל המאטה... בזמן שתיית המאטה התגלגלה לה שיחה בספרדית וכשאני אומר התגלגלה אני מתכוון לזה. הבואנוס איירסים ניגנו פורטה אלגרו בקולות טנור ובריטון כשאלברטו אדג'יו מחזיר להם באנדנטה בבס לירי. אסטור פיאצולה לו היה נקלע לשם ומריח את ניחוחות המכוורת, מוצץ בנחת מהקלווסה ומלקק את דבש הגליל, היה בטח מלחין את הטנגו של חייו. את כולנו הם טחנו שם בספרדית המתנגנת שלהם. דיברו על בנות המשק, על המתנדבות, על ה"תקסיף רבקין," (תקציב הרווקים,) שניתן לרווקים על פי, "כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו," ועל הדרך לנצלו. בלהט השיחה עלתה לא פעם דמותם של ה"גיסבר האיכו דה פוטה ולה פוטה מדרה של המזכיר והקונצ'ה של מרכזת הוועדת-חברים, ואת זה, אני מסרב לתרגם.

 

אם הייתה נערכת אולימפיאדת קללות, אין ספק שהארגנטינים היו לוקחים את הזהב. בכל פרמטר שלא תבחנו את זה, המוסיקליות, הדמיון, העושר המילולי והרצף של הקללה הארגנטינאית, משאירים את מתחרותיה הגדולות, הרוסית והערבית כמה מטרים טובים מאחור. ארגנטינאי שמכבד את עצמו ישזור בכל משפט מוטיבים מובילים מהעושר האינסופי של האוצר העצום. "תהה ררואה?, לסה קוראין תרוות!" (אתה רואה? לזה קוראים תרבות,) אמר לי פעם יוסי, מורה להתעמלות וג'ודוקא מפורסם (מאמנו של חורחה גלזר הדגול,) כשהדגמתי פעם בפניו את מה שלמדתי בקיבוץ. אבל אפילו אני לא האמנתי למה שאני שומע בהפסקת מאטה אחת כשאלברטו התפוצץ על מריו שאמר משהו בגנותה של שיפרה הספרנית. למריו המסכן לא היה מושג על הרומן הסודי שנרקם לו בין הספרנית הביישנית לכוורן הנחשק.

 

אלברטו היה כאמור רווק נחשק ועל מעלותיו התרומיות כבר אמרנו איזה דבר או שניים. נשים רבות ליקקו מדבשו ונעקצו מעוקצו אבל אף אחת לא הצליחה להתנחל בצריף שלו או, לחילופין למשוך אותו אל מעוף הכלולות... עד שהוא נתקל, במסדרון שבין מדפי הספרות הלועזית בשיפרה. שאל אותה היכן הוא יכול למצוא את בורחס וקיבל הכוונה אל מדפי הספרדית שנמצאים ממול למדפי הגרמנית, ממש מול קפקא, הגל וקאנט. 'מטר שמונים וחמש, שבעים וחמישה ק"ג, עיניים בהירות, ריח נהדר' הרהרה שפרה כאשר היא מדדה אותו ע"פ רוחב מסדרון המדפים וגובהם כשהוא נכנס לקחת את הספר. לא עבר זמן רב ושפרה נראתה שוב עם צמר ירקרק ומסרגות עבות. "יש בחורין שאואבין ארווה בחורות, אני אואב ארווה בחורה," (יש בחורים שאוהבים הרבה בחורות, אני אוהב הרבה בחורה." הוא אמר לי בפעם ברגע של גילוי לב. ואכן, שיפרה שלנו הייתה אישה שהייתה הרבה בגובה, הרבה ברוחב וגם לא מעט בעובי. סוודר אחד שהושלם ולב שבור השאירה שיפרה בפתח תקווה מכורתה, וסוודרים רבים נסרגו ונפרמו מאז ולכולנו היה ידוע שכאשר שפרה סורגת, שפרה מאוהבת. לא תמיד ידעו מושאי אהבתה של שפרה שהסוודר שמתפתח בידיה עבות האצבעות היה מיועד עבורם ונפרם מיד כאשר היה ברור לה שאין לאהבה הזאת שום סיכוי. הפעם החליטה שיפרה להשתמש בצמר עבה במיוחד כדי לקצר את התהליך מפני שבעיניו הירוקות של אלברטו היא זיהתה סיכוי של פעם בחיים. בהצצות בין המדפים, בהחלפת מבטים בחדר האוכל, בהסמקות בכל פעם שהוזכר שמו של הכוורן, בכפיות של דבש שלוקקו כששיפרה, בתירוצים משונים (הגיע החדש של מארקס היא באה לבשר,) הגיעה ללקק קצת דבש ופנטזיות, התפתח הרומן והסוודר גדל וצמח. את הסוודר היא סרגה הפעם בהסתר מחשש לעין הרע וללשונות הרכיל ובוודאי שלא הביאה אותו למדידות במכוורת מחמת הדביקות הדיבשית ששררה על שולחן העבודה, ליד מסגרות החלות, כלי העבודה, צנצנות הדבש ובכל פינה ופינה שבמבנה הקטן.

 

לא אלאה אתכם בסופו של הסיפור בגלל שלא התאפקתי ונתתי את משפט המחץ כבר בהתחלה, אבל אני בכל זאת אדווח שלילה אחד, לאחר שעת הסגירה, אלברטו אדג'יו נשאר עם שפרה לאחר ששאר הקוראים כבר עזבו ושם, בין מדפי הלועזית, בין קפקא, לנרודה, בין תומאס מאן לוורגס יוסה, ממש ליד בורחס, אלברטו הוריד את חולצתו כדי למדוד את הסוודר ששפרה סרגה לו ומהר מאוד הם מצאו את עצמם על הרצפה כשמפולת ספרים לועזיים ניחתת עליהם מהמדפים. לאחר ש"קפקא" נחת מהמדף על ראשו של אלברטו והיינריך בל נחבט באחוריה הדשנים של שפרה, הם עברו לאגף הספרות העברית שם הבין אלברטו מה שהבין והאהבה נחתמה. שפרה ואלברטו סיימו את הפעם הראשונה בחיים ארוכים ופוריים (שני בנים ושתי בנות) ויצאו אל הלילה הקריר עם "כוכבים בחוץ".

 

בכל זאת אפילוג.

 

"צ'הההה, צפל המוסלמני!!" שמח אלברטו כשפגשתי בו אחרי המון שנים בכנס דבוראים אחד שסיקרנו עבור תכניתו של יקר צמח "חקלאות היום" בטלוויזיה בערבית. "שיפרה בסדר גמור, הילדים נהדרים, אין טענות," הוא דיווח לי ללא שגיאות דיבור. העברית שלו השתפרה אבל הלחן והקצב נשארו כפי שהיו.

 

מה אתה אומר על החידוש הזה, "דבוראי?" שאלתי אותו. "דבוראי בקולו (תחת) שלי," הוא ענה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: