קבקבי העץ / צפירה יונתן

 

קבקבי העץ

צפירה יונתן - שריד

איור מאת יעקב גוטרמן

 

קיר המקלחת המשותפת לא הגיע לתקרה, ונוצר רווח מבטיח של הצצה מצדו השני של הקיר.

איור מאת יעקב גוטרמן
אני מניחה שאתם קוראיי, אינכם יודעים במה מדובר.

 

ובכן, בשנות בואי לקיבוץ, לקראת 1950, היו חדרי המגורים ללא תוספות המובנות לכל. בין השאר היה בניין בקצה המקום, שחציו מיועד לקילוח נשים, ומעברו - לגברים.

 

אם טרחת להתקלח אחרי יום עבודה היה עליך להגיע לאותו בניין תכליתי ומובן מאליו. אני זוכרת את המקום ליד בית הקומותיים המפורסם, ובמיוחד את קבקבי העץ המרובעים והגדולים ממידתי, שנאלצנו לקרטע בהם על רצפת הבטון הקרה.

 

בכניסה למקלחת הונחו שורות מדוללות של הקבקבים וכל הקודם זכה.

 

המים החמים היו במשורה, אבל נושא הקבקבים עמד במרכז ההתרחשות. כי זו הייתה אמתלה נפלאה ליצור קשר-קול וקשר-עין בין שתי המקלחות, ומכיוון שכאמור קיר המקלחת לא הגיע לתקרה, הציצו ראשי הגברים מבעד לרווח, בבקשה נואשת לקבל זוג קבקבים. הנשים היו נסות בבהלה לפינות או מתכסות במגבת.

 

ואיך הרגשתי אני באותם רגעים? המצב הזה היה זר לי עד מאד.

 

אין טעם לתת כינוי לכך, אלא לתאר עוד פרק מתיאטרון האבסורד שהיה פרי האילוצים של אותם ימים.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: