בשבי העקרונות ובנתיב האיסורים / צפירה יונתן

 

בשבי העקרונות ובנתיב האיסורים

צפירה יונתן - שריד

איור מאת יעקב גוטרמן

 

האם היה זה מטבעי להיות שבויה בתחום כלשהו? אם אחזור לשנות ילדותי הייתי שבויה בכבלי המוזיקה והסיפור.

איור מאת יעקב גוטרמן

סיפוריו של אבי ושירתה של אימי היו חלק ממנת חיי החשובה ביותר. ובשנות העשרה כידוע למי שיודע הייתי שבויה בכבלי תמימות אהבת הנעורים.

 

באותן שנים לא ידעתי את נפשי ולאן שפניתי הייתי נבוכה מבלי דעת את הנעשה. האם היו לי עקרונות להם נצמדתי, קרוב לודאי שהיו לי והם היו בתחום של צער בעלי חיים, רחמים על סבלם של אנשים אותם שאבתי מהספרים שהייתי כרוכה אחריהם כל כך.

 

אהבת הקריאה שלי הייתה בלתי מוגבלת. אותו ספרן ואני עדיין זוכרת את שמו - ספיר, נענה לי והיה מספק לי שני ספרים או שלושה באותה הזמנה דבר בלתי מקובל ואני זוכרת אותו לטובה עד היום. קפדן היה וסרב לתת לי ספרים שלא לפי גילי בת 14 לערך, כמו מאדם בובארי, אהבתה של ליידי צ'טרלי אותם ניסה למנוע ממני בהחלטיות גמורה. מה שגירה עוד יותר את סקרנותי כמובן.

 

עקרונות נוספים אינני זוכרת פרט לעקרונות המשמעת בבתי הספר בהם למדתי, אלא שבגימנסיה אחד העם בפתח תקווה הפרתי ברשותו האדיבה של המנהל מר גורדון והורשיתי לבוא בתלבושת שהייתה ובוודאי לא תאמינו לי, מכנסים קצרים וחולצה פשוטה. בנו של המנהל בחור חביב ניסה להסביר לאביו המנהל שאין לי אפשרות לפרוט את העקרונות של התנועה - תנועת הנוער "השומר הצעיר". לימים הפרתי עקרון זה בהיותי בקבוץ בשנות העשרים שלי בלבוש שונה לגמרי מהמקובל בצבעי פסטל של בגדי ובנעלי עקב. ופה ושם בתכשיטים כמחרוזות על צווארי.

 

נקלעתי כשבויה לעקרונות הקבוץ ברגשות מרים וכואבים ולא ידעתי שעם התייחסות פשוטה יותר לנושא הייתי מונעת מעצמי הרבה עוגמת נפש.

 

את רגשי השבי הקשים ביותר חשתי בהולדת ילדי. שם, לדעתי, העקרונות הגיעו לפסגה שלא הייתה כדוגמתה. ואכן כעבור שנים רבות שחינוך הילדים משוחרר לחלוטין מכבלי החינוך המשותף והלינה המשותפת. אני זוכרת את הפטרונות שהטילו עלי אותן נשים שטיפלו בילדי.

 

את ילדתי הראשונה לא הצלחתי לגדל כי היא נפטרה בינקותה. אבל עם הולדת ליאור ב-1952 נכפתה עלי מרות שלא יכולתי לעמוד בה, אלא שנאלצתי לקבלה. הורשיתי לראות את ליאור זמן קצוב אחר הצהרים. דלת הכניסה לבית הילדים הייתה חסומה בגופן של אותן מטפלות ובהתגנבות לילית הייתי באה לאותו בית ילדים ואחר כך למשנהו ומעיזה להיכנס ולכסות את ליאור בשמיכה שנשמטה ממנו. אמנם הייתה מופקדת שומרת לילה שתפקידה היה לבחון ולדעת מה קורה לילדינו בשעות הלילה. אלא ששומרות אלה היו מתחלפות וחלקן בקושי הכירו את הילדים. אני משתדלת לא לחטוא לאמת כי היו גם שומרות ששנת הילדים הייתה חשובה להן והיו ערות לכל הפרעה שחלה באותן שעות.

 

האם אהבו הילדים את הלינה המשותפת? גם בבגרותם, אולי לא יודו, עד כמה פחדו בשעות הלילה, ומדובר כמובן על גילים צעירים מאוד אבל היודעים לבטא את עצמם היטב. אני זוכרת את ליאור ואת גיא גליל מתארים לי קצת בצחוק וקצת ברצינות את הפחדים שלהם מהמפלצות והיו מקרבים את המיטות סמוך מאוד לקיר כדי שהמפלצת לא תוכל לחדור לשם. משעשע היה לפגוש בגיא גליל בימים אלה ולגחך על אותם פחדים שלא נשכחים עם רבות השנים ומוטב לגחך מאשר לכאוב. במלאת לליאור שנתיים הגיעו הוריו של נתן לחוג את יום הולדתו וכמובן מאליו הביאו לו מתנות, צעצועים ובגדים כיד אהבתם ויכולתם. אלא שניתנה לנו הוראה מפורשת שחפצים אלה יועברו מיד מבלי האפשרות שליאור ישמח בהם לארגז במחסן המשותף. מה הרגיש ליאור הקטן שלא זכה לאחוז בהם יותר מיום או יומיים מוטב לא לחשוב על כך. ואנחנו הוריו נתן ואני מקבלים זאת כגזרה משמים. ואז כעבור זמן רצינו לשמח את ההורים בביקור משלנו בכפר בהדרגה (ליד פתח תקווה) וראה זה פלא נאסר עלינו לנסוע כי העיקרון הוא: אין נוסעים עם פעוטים מחוץ לגבולות הקבוץ, הנימוק - חשש שנביא איתנו מחלות. ואכן לא נסענו לאותו ביקור עד לזמן שאיני זוכרת אולי מגיל שלוש ואילך הותר האיסור. האם אמשיך בנתיב הייסורים מוטב שישכח ויימחק.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: