חיים מחוּקים / צד"י. אל"ף.

חיים מחוּקים                                               

מאת צד"י. אל"ף.

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

כמעט 52 שנה רצופות עבד אפרים היימליך באותו מקום, במבנה הארוך בעל הגג המעוגל ששימש בזמנו את הצבא הבריטי  -  הארכיון של קיבוצו  -  ולמען הדיוק,  52 שנה פחות חודשיים של קורס מרוכז בנושאי ספרנות וארכיונאות, 

איור מאת יעקב גוטרמן
כמה ימי מחלה בעקבות ניתוח אפנדיציט, חופשת ירח דבש בת שמונה ימים באיטליה ובשוויץ ושלושה ימי אבל על רעייתו האהובה, קלרה (האחות היפה שטיפלה בו בבית החולים לאחר הניתוח). הארכיון, על שלושת חדריו הדחוסים באלפי מסמכים וצילומים, הפך עם השנים לביתו השני, בעיקר לאחר מותה של קלרה ממחלת הסרטן, המחלה שבעטיה לא הצליחה להביא ילדים לעולם.

 

שמם של אפרים והארכיון 'שלו' יצא למרחוק  -  ארכיונאים וארכיונאיות, מכל רחבי הארץ, הגיעו לביקורי התרשמות ולימוד ויצאו, כולם כאחד, נפעמים. בימי העיון שנערכו מטעם מדור הארכיונים של התנועה, היה אפרים מרצה קבוע ומבוקש באשר ל"מקומו וחשיבותו של הארכיון בקיבוץ" ואפילו חוברת ששמה "הארכיון הקיבוצי", חוברת צנועה אך מסודרת למופת ומאירת מחשבה, הוציאה התנועה על פי משנתו הסדורה של אפרים בנושאי ארכיונאות קיבוצית -  איך לשמור מסמכים חשובים במיוחד וכמה חיוני להכין מספר עותקים כגיבוי, כיצד מסדרים תמונות ולמה חשוב לכתוב מי מופיע בהן ומי הצלם, כיצד שומרים מודעות של חג ואירועי תרבות, מהו תיק אישי ומשפחתי ועוד. אפרים גם היה הראשון בתנועה הקיבוצית להכניס לארכיון את ה'קומפקטוס', אותו ארון מתכת משוכלל  -  מתוצרת "פחמס", עין החורש  -  שאגפיו מחליקים לצדדים ומאפשרים בכך נפח אחסון עצום יחד עם נגישות מהירה לכל חומר מבוקש.

 

עכשיו, כשהוא כמעט בן 83, כל זה הפך לחסר ערך, לחסר משמעות.

זה קרה בתוך מספר חודשים, מאז כניסתו הכפויה עליו של דור מלכי, בנו של מרכז המשק, כעובד נוסף לארכיון. אפילו לא טרחו לשאול לדעתו של אפרים או לשתף אותו בדיון בנושא. יום אחד פשוט מצא בתא הדואר שלו את המכתב המודיע לו על כך.

"המזכירות הפעילה, בהמלצת ההנהלה הכלכלית, החליטה שדור מלכי ייכנס לעבוד בארכיון החל מהשבוע הבא" -  כתב לו המזכיר הארגוני  -  "מתוך ראיית הצרכים המיידיים והעתידיים כאחת של מקום חשוב זה. אנו בטוחים שבכוחות משותפים, לקראת אתגרי העתיד הרבים, תצעידו את הארכיון של קיבוצנו להישגים  שכולנו נתברך בהם. באיחולי הצלחה לשניכם, המזכירות".

 

מופתע והמום קרא אפרים את השורות הקצרות, הנמלצות. שעה לאחר מכן, בביתו, כבר התחלפו ההלם והכעס שהמכתב גרם לו בתחושת כניעה והשלמה - מתוך ניסיון חייו הבין שאין שום דבר שביכולתו לעשות, שמאבק לביטול ההחלטה הוא חסר סיכוי.

 

דור מלכי היה חייל בן 19 כשנפצע ברגלו בתאונת דרכים. הוא שוחרר מהשירות, במימון הצבא והקיבוץ יצא ללימודים גבוהים, ותוך ארבע וחצי שנים בלבד סיים שני תארים  -  ראשון במחשבים ושני במנהל עסקים. לאחר סיום לימודיו לקח שנת חופש. שנה אחת בלבד של חיי עיר הספיקה לדור כדי להחליט לחזור לקיבוץ, שעמד להפוך לקיבוץ 'מתחדש', וזאת על מנת להגשים חזון-חלום שהתגבש במוחו מזה זמן מה: פיתוח-שינוי ארכיון הקיבוץ והפיכתו למרכז מידע כללי-אזורי, מרכז שיכלול גם מייצגים 'היסטוריים', תערוכות, הפעלות ילדים ונוער ושטחי מסחר ובילוי. אביו של דור, מרכז המשק, שיכנע ללא קושי את ממסד הקיבוץ בכדאיות הפרויקט  ו'האור הירוק' ניתן לדור ע"י ההנהלה הכלכלית בהחלטה של פה אחד.  

 

בארבעת הימים שנותרו עד לכניסתו של ה'שותף' החדש שלו, עברו שוב ושוב המחשבות והשאלות בראשו של אפרים: הארכיון מתפקד כל השנים על הצד הטוב ביותר, ככה אמרה-החמיאה לו המזכירה החברתית רק לפני חודשיים וחצי, כשהזמינה אותו לשיחה לקראת ההחלטה על ההפרטה בקיבוץ. האם קרה משהו מאז? האם הוא 'פישל' מבלי דעת בעבודתו? הרי עבודתו מהווה סמל ודוגמה למה שארכיון קיבוצי צריך להיות! הרי רק לפני שנתיים ערכו לכבודו ערב הוקרה חגיגי לציון 50 שנות עבודתו, ערב שופע תשבחות לציון פועלו היוצא דופן, המקומי והתנועתי כאחת, בתחום הארכיונאות! האם ייתכן - חלף הרהור במוחו - שזו היא 'נקמת' המזכירות על דרישתו-התעקשותו מזה חודשים להחלפת מערכת כיבוי האש ה'עתיקה' בארכיון, מערכת שעל התקנתה נלחם במוסדות המשק לפני 27 שנה ושהפכה להיות מוזנחת וחסרת תועלת מחוסר תקציב? ואולי זו דרישתו ה'מעצבנת' ורבת השנים לרכישת מכונת צילום? או שמא כל זה אינו אלא בגלל תוכנת המחשב החדשה של המפעל, שהארכיון קושר-חובר אליה ושעדיין הוא אינו שולט בה לחלוטין? אולי אינו מתקדם מספיק מהר בהכרתה וכניסתו של דור נועדה דווקא לעזור לו בכך? כן... בהחלט ייתכן שזאת הסיבה...

 

אבל ניסיונו של אפרים היימליך למצוא חיוב אפשרי בכניסתו של דור לארכיון, היה כמובן ניסיון שווא. בשבועיים  הראשונים היה דור תלמיד מקשיב וחרוץ למופת, ואפרים הראה לו והסביר לו בהתלהבות את כל דרכי עבודת הארכיון. בשבוע השלישי כבר השתנו הדברים לחלוטין. לא רק שאפרים לא זכה לשום הסבר או סיוע באשר לתוכנה החדשה, ככל שעברו הימים גם העכירו היחסים ביניהם - דור השמיע הערות פוגעות באשר לשיטות התיוק ה'עתיקות' של אפרים, ביקר את התייחסותו ל'פרטים קטנים ושוליים', כדבריו, ולעג בכל הזדמנות לדור הוותיקים ול'חלומות השווא' שלהם על חברה שיתופית ושוויונית. הוא גם לא ניסה להסתיר את חזונו באשר לעתיד הארכיון - "המקום הזה עומד להשתנות ולהפוך לאימפריה!", אמר-הכריז ביהירות בפני הארכיונאי הוותיק.

 

השיחה שביקש אפרים לקיים עם המזכירות הפעילה וההנהלה החברתית בענייני ה'שותפות' הלא מוצלחת, כעבור חודש וחצי מתחילתה, השיגה את ההיפך ממה שציפה ממנה: לא נאמרה מילה מפי הנוכחים על דרך התנהגותו של דור. כולם, לא מעט בהשפעת דברי הפתיחה הנחרצים של מרכז המשק, רק הדגישו את ה"צורך להצעיד קדימה את הארכיון". חבר אחד בלבד בפורום, מוותיקי הקיבוץ, הביע את דעתו ש"יש לנסות לעבוד בצוותא וברוח טובה, כדי לחבר את הידע והניסיון שלא יסולאו בפז של אפרים יחד עם החדשנות וההעזה של דור, למען ארכיון רלוונטי ומתפתח". המסר שקיבל הארכיונאי הוותיק בסיום הפגישה היה ברור - דור נכנס לארכיון כמרכזו-מנהלו לעתיד ומוטב לו, לאפרים, שיתאים את עצמו לעתיד זה ושלא יערים קשיים מיותרים בדרך.

 

נסער ופגוע עד עמקי נפשו עזב אפרים את הישיבה. השעות הבאות היו בשבילו שעות של חשבון נפש, של שאלות שלא הייתה להן תשובה: האם עבודתו הארכיונאית שעשה רוב חייו הייתה לריק? האם תיעוד חיי הקיבוץ ה'ישן' הפך לחסר ערך ולא רלוונטי ב'קיבוץ החדש'? האם כל המילים היפות שנאמרו לפני שנתיים בשבחי הארכיון ובשבחו שלו, האם כולן לא היו אלא מילים ריקות? האם מאות אלפי המסמכים, התמונות והסיפורים שטרח על שמירתם, האם כולם נועדו להישכח מלב, להעלות אבק או להיזרק לפח לטובת עוד מרכז רווח יעיל ומנוכר? 

 

כעבור שבועיים התבשר אפרים רשמית שדור הוא מועמד הממסד לניהול הארכיון, וכעבור עוד מספר ימים אושר המינוי בקלפי ברוב קולות גדול.

הימים עברו, כל יום קשה לאפרים ממשנהו, אבל הרע מכל הגיע לאחר שהחלטת השינוי בקיבוץ עברה-התקבלה ברוב קולות. בשיחות ההכנה והשכנוע שנערכו לפני השינוי, נאמר לאפרים ע"י מרכזי צוות השינוי שריכוז הארכיון יועבר לדור, אך הוא עצמו, אפרים, על אף היותו פנסיונר, יוכל להמשיך בעבודתו במקום ככל שירצה ואף יקבל על כך תמורה של 500 ₪ בחודש.

המציאות הרעה התנפצה בפניו יומיים בלבד לאחר החלטת השינוי.

"הארכיון עומד להשתנות לגמרי, כפי שכבר אמרתי לך לפני מספר שבועות," אמר לו דור ישירות לאחר שהזמין אותו למשרדו לשיחה, "ומבחינתי אינך מתאים ולא תוכל להשתלב בשינוי הזה. עם כל הצער, אני מודיע לך בזאת על סיום עבודתך בארכיון הקיבוץ."

פניו של אפרים החווירו.

"זה לא מה שהבטיחו לי לפני השינוי, "אמר בהתרגשות, מנסה להבליע את הרעד בקולו, "אמרו לי בפירוש שאוכל להמשיך לעבוד כאן..."

"אני מצטער," קטע אותו המנהל החדש ביבושת, "אני לא יודע מה הבטיחו לך ובאיזה סמכות. היום אני המנהל כאן, יש לי גיבוי מלא מהנהלת הקיבוץ ואני קובע את הכללים. אני חוזר ואומר -  עבודתך בארכיון הסתיימה. תוכל להגיע לכאן ביומיים הקרובים כדי לסיים דברים ולאסוף את החפצים שלך, אבל זה הכל. בשבוע הבא אני מתכוון להתחיל עם השינויים כאן, כולל החלפת המנעולים."

אפרים ישב שותק עוד מספר שניות ואז, נכה רוח ובעיניים מושפלות, קם ועזב את החדר. בשעה הבאה ניסה לחזור לשגרת עבודת הארכיון, אך לא הצליח בכך ועזב את המקום. בהגיעו לביתו, התיישב בכורסתו הישנה ובהה באוויר במשך שעה ארוכה, חסר כוחות ותקווה.

 

למחרת ההודעה על פיטוריו, הגיע אפרים לארכיון כהרגלו, השכם בבוקר. הוא אסף את חפציו המעטים - את תיקו האישי בארכיון, את החוברת המקצועית (שלו) שהוצאה לאור לפני עשרות שנים, את ספל החרסינה השחור-כתום שאהב כל כך לשתות ממנו את הקפה שלו ואת תמונתה של קלרה, אשתו המנוחה, תמונה אשר ניצבה במשך עשרות שנים על שולחן עבודתו. עיניו שוטטו על פני המדפים שמסביבו - הנה הקלסר של סיכומי מערכת החינוך מהשנה החולפת, הנה זה של המוסך והמסגרייה, ועוד אחד של אירועי יובל ה-50, וכאן הקלסר של ה"מיידעת" (דף המידע של הקיבוץ) ועוד קלסר... 

מבלי דעת, כאוטומט, פנה אפרים ונכנס לחדר הסמוך, החדר של ה'קומפקטוס', ופתח-החליק לרווחה, בזה אחר זה, את מדוריו הכבדים, עמוסי הקרטונים שבתוכם מאות אלפי המסמכים שנאספו ומוינו ותויקו בעשרות שנות עבודה: הנה הקרטונים של ענפי המשק ההיסטוריים שנעלמו מנוף הקיבוץ (הבננות, הכרם, גן הירק, המספוא), לידם הקרטונים של מקומות ועיסוקים מהעבר (הסנדלרייה, המאפיה, הנגרייה, האורווה) וכאלה של ההווה (הגד"ש, המטעים, הלול, המפעל ועוד), ועוד קרטונים של התנועה והמפלגה ושל הגזברות ושל המזכירות ושל התרבות ושל הספורט ושל...

אפרים הרגיש שלבו הולם בחוזקה, שראשו סובב עליו. הוא חזר לחדר המרכזי והתיישב, הלום צער, בכורסת העבודה שלו וכמעט מייד קם שוב ממקומו.

"התמונות..." מלמל לעצמו, "אני חייב להיפרד מהתמונות..."

הוא נכנס אל החדר השלישי - ארכיון התמונות. מהקירות ניבטו אליו תמונות היסטוריות ממוסגרות והוא הביט בהן בעיניים כלות, לחות: הנה תמונת יום העלייה על הקרקע, לידה תמונת הנחת אבן הפינה לחדר האוכל החדש, והנה תמונת המנהיגים (יערי וחזן) בועידת התנועה שנערכה בקיבוץ, ועוד תמונה של חנוכת בריכת השחייה ועוד אחת של בניית המועדון לחבר ואחת מימי ראשית המפעל...

עכשיו נפנה אפרים לארון המתכת הגדול ופתח בזו אחר זו את מגירותיו. התמונות הציפו אותו בצבעי שחור-לבן ובכל גווני הקשת כאחת: תמונת קבוצת "אורן" (הקבוצה הראשונה של הקיבוץ) והקבוצות שאחריה, תמונות הפגנות האחד במאי של פעם, הקידוח הראשון והבאר הראשונה, הטרקטורים ושדות הפלחה, תמונות טיולי המשק לחו"ל, תמונות חגים, תמונות של גיוסים לענפי המשק השונים, תמונות של תינוקות וילדי גן ומוסדניקים, תמונות של הצגות ומופעי תרבות, תמונות של משק הילדים ותמונות של המטבח והאספקה הקטנה ועוד ועוד ועוד...

ככל שהוסיף להביט בתמונות ראו עיניו פחות ופחות, עד שלבסוף התיישב בכיסא שליד השולחן הגדול, כבר לא נאבק ברגשותיו, כבר לא מנסה לעצור את דמעותיו.

ואז, כעבור זמן מה, נבטה-עלתה במוחו אט-אט המחשבה, התשובה, הידיעה, ההחלטה.

הוא מחה את עיניו וקם כדי להחזיר את הסדר על כנו בשלושת חדרי הארכיון. אחר כך השאיר פתק לדור על כך שלקח את חפציו וסיים את עבודתו בארכיון, כפי שהתבקש, נעל את הדלתות ועזב את המקום.

 

את השעות הבאות הקדיש אפרים היימליך לביקורים אצל חבריו, המעטים כל כך שנותרו. שכניו, יהושע ומלכה, הופתעו אך שמחו לבואו. במשך יותר מארבע שעות  העלו השלושה זיכרונות מימי ראשית הקיבוץ, מספידים את העבר שהפך להווה קשה ומאיים. אחר כך ערך ביקור נוסף , בקצה השני של הקיבוץ, אצל ברוך ושושנה, שותפיו הקבועים לשולחן הארוחות בחדר האוכל ובהמשך, לאחר ארוחת צוהרים קלה, סר אפרים אל הבית הסיעודי, אל חמשת חבריו מהגרעין המייסד של הקיבוץ. לבו נפל בו כשראה אותם. שרולק ואריה, שניהם באלצהיימר מתקדם, לא זיהו אותו. נחמן ישן בכורסתו, נושם בכבדות ומחובר לבלון החמצן שלו, גיטה  -  כך נאמר לו  -  הובהלה שוב לבית החולים בגלל מחלת הפרקינסון שלה וציפורה ישבה בכיסא הגלגלים שלה, מסוממת מתרופות ובוהה בטלוויזיה, ואפילו לא השיבה לו על ברכת השלום שלו אליה.

בלב כבד חזר אפרים לביתו ונשכב על מיטתו למנוחה שגופו כל כך נזקק לה.

בקומו לעת ערב, הכניס לכיסו חבילת כדורים שנטל מארון התרופות שלו.

אחר כך, לאחר שטעם כזית מעט גבינה לבנה והכין לעצמו קפה בכוס שאהב, זו השחורה-כתומה ששימשה אותו כל שנותיו בארכיון, לקח אפרים דף נייר והחל לכתוב:

"52 שנים פחות חודשיים וחצי עבדתי בארכיון... חיים שלמים. בשבועות האחרונים הבנתי שלארכיון, כפי שהוא, אין שום ערך ואין בו צורך בקיבוץ החדש. הקיבוץ והארכיון היו ביתי  -  ולא עוד. משום כך עשיתי את שאמר לי לבי, ואני מבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו בזאת.  לכל החומר הכלכלי-משקי יש גיבוי במזכירות הקיבוץ, במפעל ובהנהלת החשבונות, כך שבמעשיי לא נגרם נזק כלכלי. עם זאת, אני מבקש להעביר לרשות הקיבוץ מתקציבי האישי את כל היתרה שנשארה לזכותי, בסך 178,527 ₪, לכיסוי כל נזק אחר שגרמתי."  

הוא חתם את שמו בתחתית הדף, הכניסו לתוך מעטפה ורשם עליה את המען  -  מזכירות הקיבוץ. אחר כך התיישב בכורסתו שבסלון, נוטל עימו מהמדף את אלבום התמונות האהוב עליו ביותר, ושקע בזיכרונות...

 

בשעה 1 אחר חצות, יצא אפרים את ביתו בדרכו אל הארכיון. בהיכנסו למקום הוציא מהחבילה שבכיסו את  30 כדורי השינה שאסף במשך השנים (מתוך החלטה נחושה שלא לסיים את חייו בבית הסיעודי),  ועם מעט מים בלע את כולם. כעבור מספר דקות, כשהרגיש סימני עייפות ראשונים, נכנס אפרים לחדר הימני, ריווח את מדורי ה'קומפקטוס' תוך שהוא מוציא ממנו קלסרי קרטון ודפים רבים, ופיזר אותם בכל פינות החדר. הוא הוציא מכיסו קופסת גפרורים והדליק בזה אחר זה מספר ניירות, נעל את הדלת אחריו ופנה לחדר השמאלי של הארכיון, חדר התמונות. הוא חזר על פעולותיו בבהילות, מנסה להילחם בעייפות הגדולה, המטשטשת, ואז נכנס לחדר המרכזי ונעל גם אותו מבפנים.  בשארית כוחותיו פיזר לכל עבר את דפי ההיסטוריה הדליקים שבחדר.

"שלום לכולכם... סלחו לי...", מלמל הארכיונאי הוותיק והדליק את הגפרור האחרון.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: