דיתה / ציפל הירש



דיתה  
מאת ציפל הירש, נאות מרדכי
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

איור מאת יעקב גוטרמן

עשר דקות. עשר דקות ואני מגיעה אליך. פעם היינו עושים את הדרך באופניים וזה היה לוקח שתיים עשרה דקות אבל עכשיו על הקלנועית,  בדרכביטחון, זה לוקח עשר דקות. פעם לא היתה דרכביטחון וגם לא היתה גדר. זוכר? כשבאתי לפה יחד איתך? כשחזרנו מהמחנמעצר בקפריסין? לא היתה פה גדר אז ולא היתה גם דרכביטחון ולא היה אור חשמל צהוב. היה גדול ופתוח והיו גם המונמון חרציות צהובות ופרגים אדומים שאז לא ידענו את השם שלהם אבל התרגשנו נורא ופעם ראשונה אחרי המונמון זמן אני בכיתי נורא ואתה חיבקת אותי חזק ואמרת לי שכאן זה המקום שלנו ושמותר לי לבכות פה כמה שאני רוצה ומתי שאני רוצה עד שיגמר לי המחסן של הדמעות ששמרתי כל כך הרבה זמן במלחמה. הייתי כל כך מאושרת, כל כך שמחה, כל כך מאוהבת. היום זה ייקח לי יותר מעשר דקות כי מתחשק לי פתאום לנסוע לאטלאט ולראות כל עמוד בגדר וכל עץ וכל שיח ואולי אני פוגשת פה מישהו מהבריאותניקים שהולכים אחריצוריים ולהגיד לו שלום ואולי הוא יעצור ונדבר קצת כי אני כבר לא מדברת כל כך הרבה עם אנשים כי אני כבר כמעט לא יוצאת מהבית וגם רוברובם של החברים כבר מתו או שגם הם כבר אלטעקקרים שלא יוצאים מהבית ואנשים יותר צעירים כבר לא נכנסים ואת רוברובם אני ממילא  בכלל לא מכירה כי הם חדשים או תושבים.  לנסוע לאטלאט זה ממש כיף ונורא חבל שאתה לא פה כדי גם להרגיש את זה יחד איתי כמו אז מול השדה הגדול של החרציות שהיה הדבר הכי גדול והכי צהוב עם הנקודות הכי אדומות שאני ראיתי בחיים שלי. עוד מעט אני מתחילה לשיר רק מהזיכרונות על החרציות והקיבוץ שהיה כל כך קטן בתוך המדבר הגדול והשמיים הכחולים והענקיים עם העננים הקטנים והלבנים שאף פעם לא ראיתי כמוהם בחוצלארץ וגם הטיולים אתך בלילה עד לקברשיך וחזרה לחדר. עכשיו אני נוסעת בדרכבטחון לביתקברות להגיד שלום לאבן שלך ולראות שמיכלי השקתה את הכריזנטמות והדליות ולנקות קצת עם הצינורמיים. אני יודעת שזה שטויות ושאני יכולה לדבר אתך בכל מקום ושהאבן הזאתי בעצם לא שומעת כלום ושאני בעצם יכולה לדבר איתך איפה שרק מתחשק לי אבל אתה הרי יודע שזה הטיול היחידי שאני עושה כל יום לבד או עם רקסי שמצטרף אלי ליד המוסכהישן ומלווה אותי עד לביתקברות וחזרה עד למוסכהישן. לפעמים אני מדברת לרקסי גם  בקולרם  ואני מוכנה להישבע שהוא היחיד שמבין למה אני מתכוונת, אני רואה את זה על הפנים שלו. אתמול  פגשתי את פבלו והוא סיפר לי שמחרתיים יש הרצאה של רני אבני שזה ריקרדו של נוגה במועדונלחבר. הוא ראה מודעה במזכירות ואני נורא שמחתי כי היא בטח תבוא לבקר ואולי גם תבכה אצלי קצת ואני אוכל ללטף לה את הראש כמו שהייתי עושה כשהיא עוד היתה ילדה קטנה בקבוצה. הנה רקסי מתקרב  ותיכף אני מתחילה לדבר אליו בקולרם אבל אין פה אף אחד אז לא יחשבו שאני איזה משוגעת שמספרת את הסיפורים המשוגעים שלה לכלב חצי עיור ומלא קרציות שגר במוסכהישן ועושה כאילו שהוא שומר על כל החצר אבל בעצם הוא ישן רוב היום כמו כל האלטעקקרים, כמוני, שעדיין לא מסכימים לנסוע על הדרכביטחון בפעם האחרונה על הטנדר של שמוליק. אולי היום כשאני אראה את האבן שלך אני אבכה קצת כי כבר לא עשיתי את זה שישים שנה ונורא מתחשק לי לבכות ולהרגיש מאושרת כמו אז בחרציות ואני באמת לא מבינה מה פתאום בוער לי כל כך עם הדמעות האלה שחסכתי לי כל השנים האלה. רקסי לא נחשב לבנאדם אז זה בסדר והוא לא יגלה לאף אחד שהוא ראה אותי בוכה כי אמנם אמרת לי שאני יכולה לבכות איפה שאני רוצה ומתי שאני רוצה אבל זה אף פעם לא הצליח לי עם הדמעות, רק עם הלב וחוץ מזה אם הוא יספר אז אף אחד לא יאמין לו כי מי מאמין לכלב מלא קרציות ומלוכלך שגר במוסכהישן וישן כל היום.  אני נורא קינאתי  בנוגהל'ה שהיתה בכיינית נהדרת.  איך הדמעות הענקיות שלה ירדו מהעיניים השחורות והענקיות שלה. היא היתה ילדה כל כך יפה, שיינהל'ה  יידהל'ה קינד. אויי כמה שהיא הייתה בכיינית. כשהילדים התחילו ללעוג לה על הבכיינות שלה אז עשיתי אתה הסכם. אתה זוכר את הסיפור הזה אבל אני אוהבת לספר אותו גם לרקסי שהוא כלכך זקן שאין לו כח לילל ולנבוח אבל השמיעה שלו היא עוד בסדרגמור והוא מקשיבן מצויין. אני הצעתי לה שהיא תתאמץ נורא לא לבכות ליד ילדים ואנשים וכל פעם שנורא יתחשק לה לבכות כי היא נורא עצובה, אז היא תבוא אלי ונלך למקום שאף אחד לא רואה ושם היא יכולה לבכות לי כמה שמתחשק לה. מההתחלה זה עבד יוצאמנכלל והיא באה המון פעמים כל יום לבכות אצלי ואחר כך לאטלאט היא התחילה פחות לבוא וכשהיא היתה בתיכון ובצבא היא באה רק לבכי נורא חשוב. גם עכשיו היא באה לפעמים לבקר ובפעם האחרונה היא אפילו בכתה קצת וכששאלתי אותה מה כל כך חשוב שאישה בת חמישים בוכה עליו, אז היא אמרה שבעצם אין לה שום דבר חשוב ספציפי לבכות עליו אבל נורא מתחשק לה לבכות אצלי אחרי המונמנמון זמן, ושכל מה שקורה איתה כל השנים מצטבר ביחד לבכי אחד גדול ונורא חשוב. אני חושבת שהיא פשוט פחדה שלא תהיה לה הזדמנות נוספת לבכות אצלי אז היא מהרמהר בכתה כדי שאני לא אספיק למות לה לפני זה. אויי נוגהל'ה נוגהל'ה . זוכרת ששאלת אותי אם אני רק שלך? זוכרת מה אמרתי? אמרתי שאני שייכת לכל הילדים בקבוצה ובקיבוץ אותוהדבר אבל היא, נוגהל'ה, שייכת רק לי. קשה מאוד להסביר לילד דבר כזה שההורים כל הזמן עסוקים בערב ולא מגדלים את הילדים בשעות היום ובעצם הילד לא יודע שמגיע לו שיהיו לו שני הורים שהם רק שלו ושל האחים שלו ובמקום זה הוא צריך להסתפק בדיתה הזקנה שתתן לו פינה לבכות.  היו המון ילדים שהיו רק שלי. היו ילדים בקבוצות שהייתי המטפלת שבעצם גדלו כמעט בלי הורים כמו איזה בית יתומים בגטו והייתי צריכה לשמור עליהם אחד מהשני וכל אחד מעצמו ומהשטויות שלו ומהקיבוץ ומהועדתחינוך ומילדים גדולים מרביצים, ולראות שהם מטופלים ונקיים והולכים למרפאה כשיש פצע גדול מהמשחקים בחוץ ובמיגרשכדורסל ולהיות בעצם האימאואבא שלהם כיהאימאואבא שלהם היו עסוקים עם הקיבוץ ועם הבעיות שלהם והרומאנים שלהם ובקושי הכירו את הילדים שלהם. אז אני הייתי של כולם אבל נוגהל'ה שלי ועוד כמה קינדרלכ'ס היו רק שלי. מבין אלטע רקסי? בדיוק ההפך ממך. יוסף אמר שכל המוסכניקים מטפלים בך אבל אני יודעת שבעצם אף אחד לא ממש דואג לך וזה רואים לפי הפרווה המלוכלכת והקרציות שלך. אני טיפלתי בכל הילדים כאילו הם הילדים הפרטיים שאפפעם  לא היו לי בגלל הנאצים המנוולים הלוואי שיפול להם הר על הראש הארי המחורבן שלהם. אפפעם לא היה לי ילד משלי בגלל ההפלה שהייתי צריכה לעשות במחנה אחרת היו שולחים אותי לתאיגזים והייתי מתה והיום לא היית צולע על יד הקלנועית שלי ביחד עם כל הקרציות שלך. האישה עשתה לי את זה עם שיפודסריגה והסתירו אותי כמה ימים עד שהבראתי ואמרו לי שאסור לי לבכות ושאני צריכה להיות חזקה ולהמשיך לחיות ומאז אני כמעט וכבר לא מצליחה לבכות ומלמדת את הילדים  לבכות במקום הנכון ובזמן הנכון ושיהיו חזקים ושימשיכו לחיות ושילדים צריכים טיפול טובטוב ואבאואימא וכשהם יהיו גדולים אז שיזכרו את זה ולא יסכימו שהילדים שלהם יישנו בביתיילדים ושידאגו להם ויעשו לילדים הפרטיים שלהם כמו שאני המטפלת עושה להם.  אני הייתי מטפלת בך רקסי אבל אין לי כוח ויוסף מהמוסך אומר שאתה שומר מצוין ושיש לך מספיק אוכל ומים, שלא צריך לדאוג לך ושאתה בסדרגמור. העיקר שתמשיך ללוות אותי כל יום כשאני נוסעת לוולף. כשאין אפאחד אפילו רקסי עם הקרציות יכול להיות חברה מצוינת. איזה שטויות אני מקשקשת לי היום. אני אסע עכשיו קצת יותר מהר כי האור כבר יורד ואני עוד צריכה לחזור לחדר. לפעמים כשאני מגיעה לביתקברות יש לי בעיה גדולה עם חנה שיש בינינו הבנה שאפפם לא דיברנו עליה שהיא לא תופסת אותי בקבר של מיקי ואני לא תופסת אותה בקבר שלך. אז כל פעם שאני מגיעה אני מסתכלת אם הקלנועית שלה נמצאת בכניסה והיא עושה אותוהדבר  וככה אנחנו יודעות איך לא לתפוס אחת את השנייה בקבר שכאילו לא שייך לה. איזה מין דבר זה שכולם יודעים את כל הסיפור ומספרים אותו בקיבוץ כבר המון שנים מאחרי הגב שלנו ואפפם לא מעיזים לשאול אותי ואת חנה מה באמת היה שם. אין היום הרבה בנים שלנו בקיבוץ וחלקם של אלה שנשארו הם לא החבר'ה הכי מוצלחים ובטח לא נהדרים כמו מיקי שלנו שהצבא החזיר לנו בארון רק חלקים ממנו ובאיחור רב כי לא מצאו אותו אחרי שהוא קפץ מהטנק ורץ לכיוון הלא נכון ישר לידיים של הערבים. מאוד עצוב לחנה שגם אתה וגם מיקי לא חיים וגם לי מאוד עצוב עליך שהיית האהוב שלי והאבא של מיקי ובגלל זה מיקי היה גם קצת הבן שאפפעם לא נולד לי אפילו שזה לא מוצא חן בעיני חנה שלא היה אכפת לה שכל הקיבוץ יידע ובגלל זה יולק כבר לא היה יכול יותר ועזב לאמריקה.  מיקיל'ה קרא לך 'דוד זאב' ומאחורי הגב שלך החברים לא קראו לך וולף אלא 'דוד זאב' והיה פעם אפילו ילד בקבוצה שלי ששאל אותי למה כל הילדים קוראים לאבא שלהם אבא ורק מיקי קורא לזאב 'דוד זאב'.  ברור שלא עשיתי סקנדל אפילו שקינאתי נורא בחנה שגם הלכה איתך למיטה וגם קיבלה ילד שאני אפפם לא יכולתי לתת לך אבל משכהזמן התחלתי נורא לאהוב את השייגץ ובתוך הלב הרגשתי כמו האימא האמיתית שלו. חנה אמנם נורא קנאה אבל בסופוהדבר הבינה אותי ומיקי נהנה משתי אימהות אמיתיות ואבא 'דוד זאב' וממטפלת, אפילו שהיו ילדים עם מטפלות לא מוצלחות שאפילו מטפלת כמו שצריך לא היתה להם. אז ככה זה עכשיו שהיחסים עם חנה הם בסדרגמור וכשאנחנו נפגשות על המדרכה או בחדראוכל אנחנו מדברות על הכל חוץ ממה שבאמת כואב לנו אבל בבית קברות אנחנו לא מדברות בכלל אם אנחנו נפגשות וגם לא הולכות לקבר שהוא כאילו לא שלנו. פעם אמרו לי חברים שהם לא מבינים איך איש כלכך גדול וחזק שעבר כל כך הרבה דברים במלחמה, לא הצליח להתגבר וירה לעצמו בראש  ואני ניסיתי להסביר להם שבחורים זה לא כמו בחורות, הם לא יכולים לסבול כי אין להם כח נפשי כמו לנשים והם לא מסוגלים להמשיך לחיות אם הם מאבדים ילד. כשחנה קיבלה את ההודעה אני הרגשתי בתוך הלב שלי שאתה תעשה משהו איום ונורא לעצמך ואפילו אמרתי את זה למזכירפנים וביקשתי שייקחו לך את הסטן הישן אבל שום דבר לא עזר ואתה ירית בעצמך בשמירת לילה מעל הקבר של מיקי והשארת את חנה ואותי לבד לגמרי.  לקח לי היום שלש עשרה דקות להגיע ואני רואה שהקלנועית של חנה לא בביתקברות ואני אוכל לבקר גם את הקבר שלך וגם ללכת להגיד שלום לאבן של מיקי בחלקהצבאית,  אבל אני כבר אחזור לחדר בחושך.


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: