בית התבלינים / צד"י. אל"ף

בית התבלינים
מאת צד"י. אל"ף
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

לפני הרבה שנים, כשהייתי בחברת הילדים של הקיבוץ שבו נולדתי וגדלתי, ישנו כל ילדי הקיבוץ בבתי ילדים ולא בבתי ההורים. כל הילדים בני אותה קבוצת הגיל ישנו בבית ילדים אחד - קראו לזה גם 'קבוצה' - וכל ערב הייתה 'השכבה': ההורים היו מלווים אותנו מהבית של המשפחה לבית הילדים, משכיבים אותנו במיטה, מקריאים לנו סיפור קצר לפני השינה, נפרדים מאתנו ב‘לילה טוב' וחוזרים לישון בבית שלהם, שאנחנו קראנו לו 'החדר של ההורים' או בקיצור ה'חדר'. בין בתי הילדים היו מסתובבות במשך הלילה שתי שומרות לילה - וגם שומר בחור, עם רובה - כדי לבדוק שהכל בסדר, ובבוקר היו המטפלות מעירות אותנו לקראת יום הלימודים החדש.

 


איור מאת יעקב גוטרמן

זה היה הנוהג - שנקרא 'לינה משותפת' -  בכל הקיבוצים. לילדים הקטנים היה לא נעים ואולי אפילו מפחיד להישאר בלילה בלי אבא ואימא, אבל לנו, הילדים הגדולים, זה דווקא היה יופי. כל ערב, אחרי שההורים הלכו, היינו עושים מלחמת כריות, משחקים במחבואים, רודפים אחד אחרי השני בין החדרים, משחקים כדורגל בפרוזדור הארוך...  בקיצור, היה לנו כיף.

 

רחל המטפלת, שנהגה לבוא מאוחר יותר כדי להשגיח שלא נשתולל, הייתה כועסת מאוד על ההשתוללויות האלה ומאיימת עלינו תמיד שהיא תקרא לאברם שלופקינד השומר, שיצעק עלינו. בעצם, שם המשפחה של אברם השומר היה שלוסקין, אבל המבוגרים קראו לו שלופקינד משום מה. רק אז, כששמענו את השם 'אברם שלופקינד', היינו משתתקים ושוכבים בשקט במיטות, כי באמת פחדנו ממנו.

    

היו לו, לאברם שלופקינד, פנים מכוערות ועיניים מאיימות. לא הייתה לו משפחה בקיבוץ וגם לא ידידים והוא פשוט העדיף לשמור בלילות באופן קבוע, במשך כל השנה - ככה אף אחד לא הפריע לו ולא הטריד אותו. החבר היחיד שלו היה כלב בולדוג, מכוער כמוהו, שקראו לו מק, שהיה הולך אתו תמיד לכל מקום.

   

יום אחד החלטנו, גיא החבר שלי ואני, להכין 'הפתעה' לאברם השומר. בהפסקה הגדולה הלכנו למטבח של החברים וביקשנו מברונקה 'מבשלת הילדים' (כלומר, המבשלת שמכינה  אוכל בשביל הילדים, לא שמבשלת את הילדים בעצמם, כמובן...) שתיתן לנו תבלינים.

"יש לנו יום בישול והמטפלות ביקשו שנביא תבלינים בשביל המאכלים שאנחנו מכינים..." שיקרנו לה במצח נחושה.

 

"יום בישול? איזה יופי!" התמוגגה ברונקה והחלה למלא את הספלים שהבאנו אתנו בתבלינים שהוציאה מפחים גדולים שהיו על שולחן הבישול. "אולי פעם, אחרי שתלמדו לבשל," הוסיפה בצחקוק, "תוכלו להחליף אותי כאן...".

 

חזרנו לקבוצה, הכנו קופסת קרטון גדולה שלתוכה שפכנו את התבלינים  -  פפריקה מתוקה ופפריקה חריפה, מלח, אבקת סוכר ואבקת שום, תבלין הודי שקוראים לו קארי, קינמון והמון פלפל שחור -  ובערב, אחרי שהילדים כבר נרדמו, שמנו את הקופסה על מדף העציצים שהיה מעל דלת הכניסה, קשרנו אותה בחוט ארוך אל הידית של הדלת וחיכינו לסיבוב הביקורת של אברם. 

 

שכחתי לספר שכל זה קרה בחורף, בלילה בלי ירח ונורא חשוך, או כמו שכתוב בספרים 'לילה אפל'. לא ירד גשם אבל הייתה רוח נוראית. השעה הייתה קרובה לחצות.

גיא ואני עמדנו ליד החלון,  צופים לעבר השביל המוביל אל בית הילדים.

"הנה הוא מגיע!" לחש גיא והצביע לעבר דמות כהה שהתקרבה לבית.

זינקנו לחדר הראשון, למיטות שלנו,  וחיכינו בלב הולם מהתרגשות לפתיחת הדלת.

 

ברגע שאברם לחץ על הידית, התחיל מק, שכנראה הריח את המלכודת, לנהום באיום -  "הרררר...  הרררר...." -  אבל אברם גער בו: "שקט מק, אתה תעיר את הילדים..." ואז נפתחה הדלת לגמרי.

 

שמענו את קול נפילת הקופסה ואת הקללה הרוסית שפלט-סינן אברם השומר מבין שפתיו בזעם -  י-ו-פ-ט-פ-י-ו-מ-א-ט!!  -  ומה שקרה מייד אחר כך, הייתה המהומה האדירה ביותר שראיתי בימי חיי. אברם שלופקינד ומק, שהקופסה נפלה כמעט ישר עליהם, התחילו להתעטש בשני קולות, תוך כדי קללות איומות של מק ונביחות רמות של אברם... סליחה, להיפך, קללות של אברם ונביחות של מק, וזה עוד כלום: רוח הסערה שחדרה דרך הדלת הפתוחה, העיפה ופיזרה את כל תוכן הקופסה ומילאה את כל בית הילדים בענן סמיך וחריף של תבלינים! מהרעש והתבלינים שבאוויר התעוררו כל הילדים ותוך 20 שניות רעם כל בית הילדים במקהלה אדירה של התעטשויות, צחוקים וצעקות של הבנים (בעיקר, כמובן, של גיא ושלי...), יללות בכי של עדנה ותרצה -  שתי בנות שהיו תמיד בוכות מכל שטות ונבהלות מכל רעש הכי קטן -  וכמובן הקללות וגערות הכעס של אברם והנביחות של מק הבולדוג. רק רוני הישנוני, ששום רעש אף פעם לא היה מעיר אותו, המשיך לישון ו... להתעטש מתוך שינה.

 

כמובן שכולם כעסו עלינו נורא -  גם שומרות הלילה שהגיעו כעבור כמה דקות, גם המטפלות למחרת וגם ההורים שקיבלו דיווח מהמטפלות...

 

גיא ואני, שהודינו מייד בקול רועד בביצוע ה'פשע' (מאימת אברם המפחיד והשומרות הזועמות), לא הלכנו למחרת ללימודים: במשך למעלה מ-5 שעות טיאטנו, שטפנו, קרצפנו וניגבנו, שוב ושוב, את כל בית הילדים... נוסף לזאת, הוזהרנו שאם נעשה שוב תעלול לילי כלשהו, נישלח -  כעונש -  לישון אצל ההורים.

 

ולבית הילדים שלנו, שנשאר 'מריח' עוד המון זמן, למרות כל הניקיונות, קראו מאותו לילה סוער... נכון, ניחשתם -  "בית התבלינים".


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: