שמשונה / צד"י. אל"ף.

שמשונה

צד"י. אל"ף.

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

החורף ההוא של שנת 1950, שבו ניצלה שמשונה הפרדה מחיי עבדות וסבל בכך שהצילה את חייהן של תרצה ובתה התינוקת, היה אחד החורפים הקשים שעברו על הקיבוץ הצעיר ועל ארץ ישראל כולה.

איור מאת יעקב גוטרמן
גשמי עוז וקור חודר, לפעמים במשך כמה ימים ברציפות, פקדו את הארץ. הגשם, בטיפות גדולות וצפופות, הפך את כל שטח המשק למשטח ענקי של שלוליות ובוץ כהה ודביק, בוץ שנעלי ומגפי החברים נשאו והותירו גושים-גושים בכל מרפסת ועל כל שביל כורכר שבין הצריפים והמבנים. אחר כך בא השלג, מכסה בלובן מרהיב את כל הסביבה השחורה מהבוץ החרסיתי השחור, וכשנמס השלג חזר המשק להיות שחור ובוצי לעוד ימים רבים.

 

למעשה, הבוץ עצמו - "הבוץ החלקלק והעמוק ביותר בתולדות הקיבוץ", יספרו - ייזכרו מקימי היישוב ברבות הימים - היה הסיבה הישירה להסתבכות העניינים, ולאחר מכן להתרתם עד לסופם הטוב, שכן שמשונה הפרדה הייתה חובבת בוץ מושבעת. למעשה, פרט לקוביות הסוכר שדניאל החצרן היה מאכיל אותה ברגעי ההערכה והאהבה שביניהם, לא היה דבר אהוב יותר על שמשונה מאשר לפסוע ואפילו לדהור ממש בשדות ובשטח המחנה שלאחר גשם הגון... אבל אולי כדאי להתחיל מהתחלה, כדי לעשות את הסיפור מובן יותר לקוראיו.

    

את שמותיהן, עדינה ושמשונה, קיבלו שתי הפרדות שהביאו עמם ראשוני הקיבוץ בגלל מבנה גופן וחוזק שריריהן. עדינה הייתה כחושה למדי, גופה אומר שבירות ועדינות והילוכה זהיר ומהסס. היפוכה של עדינה הייתה שמשונה, "נצר מופלא לשושלת שמשון הגיבור!" כפי שקבע-הכריז אברום, רכז הפלחה, שבדק אותה בטרם קנייתה ונתן לה את שמה לאחר שראה אותה, נפעם, פותחת תלם ראשון בשדות הקיבוץ  -  "היא פתחה תלם ישר כמו סרגל, בשוונג אחד, בלי לעצור אפילו פעם אחת!" התלהב אברום. 

 

שמשונה אכן הייתה מוצקה, חסונה, חזקה להפליא ואף נמרצת 'עד כדי שובבות' כדברי מכריה הפלחניקים. שתי הפרדות שירתו נאמנה את המתיישבים הצעירים, אם בעיבוד השדות והכרם ואם בתחום חצר המשק -  בהובלות שונות או ב'הסעות' חברים אל חדרה, המושבה הסמוכה, וממנה בחזרה למחנה, ושאר עבודות-מטלות של 'סוס (פרדה) ועגלה'.

 

לאחר מספר שנים, לרוע המזל, הוכשה עדינה ע"י נחש צפע אימתני שחדר באין רואה לאורווה בשעת אחר הצוהרים. מכיוון שלא נמצא מי שיבוא לעזרתה, גססה הפרדה האומללה בייסורים במשך זמן רב ורק בבוקר המחרת נמצאה, ללא רוח חיים, ע"י עובדי השדה שבאו להוציאה לעבודה. שמשונה המשיכה לבדה למשוך בעול מעשה ההתיישבות, הגם שמאז ובמשך השנים הבאות עשתה זאת 'באיזה שהוא עצב... כאילו בתחושת בדידות וגעגועים לידידתה המתה...' כדברי דניאל החצרן, שטיפל בה ודאג לכל מחסורה מיומה הראשון בקיבוץ. את חיי העמל הארוכים שלה, כפי שכבר הוזכר, המתיקו ימי הבוץ בכל חורף וקוביות הסוכר ש'נשלפו' מכיסיו של דניאל והוגשו לה ברגעי חיבה ובעיקר כפרס של תודה על עבודה מאומצת או סיום מוצלח של מטלה כלשהי. וכאן, בעצם, מתחיל סיפור המעשה...

 

לא היה זה החורף הקשה של 1950 שהביא על דניאל מרה שחורה ועצב גדול, אלא ה'ענן' הכבד, בדמות הזמנה לשיחה במזכירות, 'ענן' שמזה שבועיים הטיל עליו צל מאיים. ההזמנה הרשמית-יבשה על גבי פתק של המזכיר אליו, ל"ישיבת סיכום בעניין שמשונה", לא בישרה טובות. מזה זמן רב הגיעו לאוזניו רמיזות ואף אמירות ברורות של גזבר הקיבוץ ומרכז המשק על ה'בעייתיות', כדבריהם, של המשך החזקתה של שמשונה בקיבוץ. את כל תפקידי העבר של שמשונה - הובלת החלב מהרפת למטבח, איסוף הכביסה המלוכלכת וחלוקתה השבועית לקומונה ולבתי הילדים, הובלת חבילות החציר מהמתבן אל הרפתות ועוד - את כל אלו עשה כעת ה'פרגוסון' החדש של החצר. לא זאת בלבד, אלא שגם ההיסטוריה הרחוקה אף יותר של שמשונה, דומה שנשכחה מלב חברים רבים: עבודת החריש והזריעה של שדות הקיבוץ הצעיר בראשית ההתיישבות (עד שנרכשו הטרקטורים הראשונים, ה'די-פור' וה'אינטרנשיונל'), הובלת היבולים אל חצר המשק, הובלת מכלי המים מהמושבה הסמוכה לקיבוץ (עד שנחפרה הבאר הראשונה במקום) - גם ימיה אלה ותרומתם לביסוס מעשה הבראשית של ההתיישבות, כאילו נמחקו מהזיכרון הקולקטיבי, בעיקר זה של אנשי המשק והכלכלה המקומיים. מבחינתם היה המשך החזקת הפרדה בבחינת נטל כספי מיותר. למען האמת, מזה שנה וחצי הייתה אכן שמשונה מבלה את ימיה ללא מעש וללא תכלית בצריף האורווה הדל. הפעילות היחידה שלה -  שהייתה בבחינת  רגעי חסד והנאה בשבילה, בעיקר אם היה זה לאחר גשם ראוי לשמו -  הסתכמה בטיולי חוויה בחצר הקיבוץ או בשדותיו, מפעם לפעם, טיולים של עגלה קטנה עמוסת זאטוטים נלהבים שמשכה אחריה בנהוגו של דניאל מיטיבה. 

 

תוצאת ישיבת הסיכום, בבניין המזכירות, הייתה צפויה מראש וכולם ידעו זאת. "הקיבוץ במצב כלכלי קשה," פתח יהודה המזכיר את הדיון, "ואי אפשר להימנע מגזירות כואבות לכולנו. יש לנו מחויבות בראש וראשונה לחברים ולמשק, וזה מה שמכתיב כל החלטה." בהמשך פירט נחמן הגזבר את ההוצאות הכרוכות באחזקתה של שמשונה (מזון וטיפול וטרינרי תקופתי) ולחילופין את התמורה הנאה שהבטיח ינקו, הקבלן הרומני מחדרה, אם יוכל לקנותה מידי הקיבוץ לצורכי הובלותיו השונות ואלישע, רכז המשק, הוסיף והעיר ש"בכל מקרה, התכנון לשנה הבאה הוא להרוס את האורווה הישנה והמוזנחת ולבנות במקומה עוד סככה לרפת שלנו". 

שתיקה השתררה בחדר המזכירות הקטן.

"וכל העבר נמחק כלא היה?", שאל דניאל לבסוף, מתקשה לעצור את דמעותיו, "כל מה ששמשונה תרמה לקיבוץ שלנו במשך שנים - לכל זה אין ערך? זה הגמול שהיא ראויה לו על שנים של עבודה קשה למען כולנו - להימכר לינקו הקבלן, שיחסוך במזונה ושיעביד אותה בפרך מבוקר עד לילה?"

יהודה המזכיר כחכח בגרונו באי-נוחות. אחר כך שוב הסביר לדניאל ש'כולנו זוכרים את העבר המפואר של הפרדה שמשונה' ושאף אחד מהנהלת המשק לא רצה בהחלטה הקשה הזו, על מכירתה, אך המציאות לא מותירה ברירה. אחר כך אמר שהוא מצטער, אבל שמשונה עומדת להימסר לינקו הקבלן תוך מספר ימים, לאחר סיכום פרטי עסקת המכירה. בלב כבד ונפש נסערת עזב דניאל את חדר המזכיר. מבלי שיהיה מודע לכך נשאוהו רגליו אל האורווה, אל שמשונה.

"אני מצטער, שמשונה, סלחי לי...", לחש באוזנה בעיניים דומעות, מלטף ברכות את צווארה, "לא הצלחתי לבטל את רוע הגזירה...". אחר כך שלף דניאל את שקית קוביות הסוכר שבכיסו -  שקית שהייתה שם דרך קבע -  הוציא משם שתי קוביות והושיט לשמשונה, שבלעה אותן בלהיטות ובנחרה של עונג, ואז שוב חיבק את צווארה ופנה לחזור אל ביתו.

 

למחרת הישיבה במזכירות, בשעה אחת וחצי אחר חצות, כרעה אשתו של יהודה המזכיר, תרצה, ללדת את מי שתהיה בתם הראשונה.

"יהודה, קום... יהודה, התחילו לי הצירים..." טלטלה תרצה את כתפו של בעלה, מעירה אותו משנת הלילה העמוקה.

"עוד לא התאריך...", מלמל המזכיר הצעיר, תוך שהוא משפשף את עיניו אל מול האור שהועלה במנורת הקיר הקטנה לצד ראשו, "עוד יש לנו שבועיים, לא?"

"הבטן שלי לא יודעת את זה, יקירי," חייכה אליו תרצה, "אבל אם זה לא מתאים כרגע, אני אנסה להתאפק..."

"שום איפוק, חמדתי!" הכריז יהודה וקפץ מהמיטה,  שולח ידו אל בגדיו שעל הכיסא שבצד, "אני כבר מביא לכבודך את ה'ויליס' ולוקח אותך ספיישל לחדרה!"

 

על אף ההומור והקלילות כביכול, היו שניהם נרגשים וחוששים. לידה ראשונה אף פעם אינה דבר של מה בכך להורים צעירים, והתנאים של אז - קשיי התחבורה בדרכי כורכר משובשות והמרחק מהמושבה - עשו את המצב החדש והלא מוכר למלחיץ במידה לא מבוטלת.

יהודה התלבש במהירות בזמן שתרצה החלה להכניס לתרמיל גדול את הדברים שתיקח עמה לבית היולדות.

"מזל שעשיתי לי שלשום רשימה מסודרת, הייתה לי הרגשה שהלידה תקדים...", חייכה חיוך מתוח אל בעלה.

"כן, מזל של טירונים..." השיב לה יהודה בחיוך מתוח משלו, "אני רץ להביא את הטנדר... את בסדר? לקרוא לשולה החובשת, שתהיה אתך?"

"אני בסדר גמור ולא צריך להטריד את שולה. תביא את הטנדר והכל יהיה בסדר..."

 

אבל, לרוע המזל, לא הכל היה בסדר ועשר דקות מאוחר יותר, כשניסה יהודה להחנות את הרכב ליד ביתם, השתבשו העניינים. בחושך ששרר ובעקבות טשטוש גבולות הדרך עקב הגשמים האחרונים והשכבה הבוצית שכיסתה את כל שטח המחנה, סטה ה'ויליס' משביל הכורכר והחליק בשני גלגליו השמאליים לתוך הבוץ שבצד הנתיב. כמה דקות לאחר מכן כבר היו ארבעה משכניהם וחבריהם של יהודה ותרצה, שהוזעקו בדחיפות ע"י הזוג שבמצוקה, דוחפים במלוא כוחם - בלא הצלחה - את הטנדר השקוע בבוץ העמוק.

מישהו הביא שני קרשים והניחם מתחת לגלגלים, אך גם בניסיון החילוץ הנוסף החליקו גלגלי הטנדר בתוך שכבת הבוץ ועוד שלושה בחורים שהגיעו כדי לסייע, ביניהם דניאל החצרן, גם הם לא שינו את המצב. יוסי, מצוות המוסך-מסגריה, נשלח להביא שרשראות ברזל לחילוץ מהמוסך ואפרים הלולן, מפעיל ה'פרגוסון' הקבוע, נשלח להביא את הטרקטור אך חזר מיואש בלעדיו, רגליו ובגדיו ספוגי מים ובוץ.

"הטרקטור שקע בתוך שלולית מים ובוץ שהייתה ביציאה מהסככה...", סיפר לצוות החילוץ בפנים נפולות.

הרעיון המתבקש הבא, להביא את אחד הטרקטורים הגדולים, התברר אף הוא כבלתי אפשרי: מאחר וממילא לא ניתן היה לעבד בשבועות האחרונים את השדות בגלל החורף הקשה, הוכנסו שניהם ל'אוברול' במוסך וכעת, מפורקים למחצה, ירדה מהפרק אפשרות הפעלתם לחילוץ ה'ויליס' השקוע בבוץ.

"יהודה, אני פוחדת שלא נצליח להגיע לבית החולים..." מלמלה תרצה, מבוהלת לאחר עוד גל כואב של צירי לידה.

"אני אנסה לגייס עוד עזרה," ענה לה בעלה, מנסה לגייס ביטחון ואופטימיות לקולו הרועד, "רק עוד כמה בחורים ונוציא את הרכב מהבוץ הארור הזה..."

"אני פוחדת שאין מספיק זמן..." לחשה תרצה.

"חייבים למהר," הוסיפה בקול שקט שולה החובשת, שהוזעקה בינתיים והגיעה למקום אף היא. אחר כך הנמיכה עוד יותר את קולה. "עלולה להיות לה ירידת מים ואז זה ממש מסוכן לתינוק...", אמרה, כשפיה כמעט נוגע באוזנו של האב לעתיד, "היא חייבת להגיע לבית היולדות!"

לפתע, מבלי שירגישו בבואו, עמד לידם דניאל החצרן.

"אני הולך להביא את שמשונה - אם יש מישהו שיכול להוציא משהו מהבוץ הזה, הרי זאת היא!", אמר לזוג המודאג בקול בוטח ומבלי לחכות לתשובה הסתובב ורץ לכיוון האורווה הישנה. בינתיים, בהוראתו, רצו שני בחורים להביא מהלול נסורת עץ לסיוע במעשה החילוץ.

 

תוך פחות מרבע שעה כבר הייתה שמשונה רתומה ומחוברת בשרשראות הברזל של המוסך אל הטנדר השקוע, כשיהודה ליד ההגה, נסורת פזורה מתחת לגלגלי הרכב וכל צוות החילוץ  -  שבינתיים הצטרפו-הוזעקו אליו עוד שלושה בחורים - עומד הכן משני צדדיו ומאחוריו.

"מוכנים, היכון... ודחוף! ודחוף! ודחוף!" קרא דניאל לעבר המחלצים, כשהוא מושך באפסר ראשה של שמשונה קדימה, לכיוון המשך דרך הכורכר. "קדימה שמשונה, משכי, משכי..." דירבן דניאל את הפרדה הנאמנה ושמשונה אימצה את שריריה לשמע קולו ומשכה בכוח. אבל ניסיון החילוץ נכשל - גלגלי הרכב החליקו שוב ושוב במקומם, מתיזים עוד בוץ שחור וחלקלק לכל עבר אך לא נחלצים ממנו.

בצד ישבה תרצה על כיסא, כשלידה שולה החובשת, מנסה להרגיע ולעודד.

"הם לא מצליחים..." לחשה תרצה, "הם לא מצליחים...".

שולה ליטפה את מצחה ברכות.

"הם יצליחו... האמיני לי שיצליחו...", אמרה. 

"ראשון בלי הרבה גז, יהודה, בלי הרבה גז! שימו עוד נסורת... קדימה חבר'ה, עוד פעם בכל הכוח... ודחוף! ודחוף! ודחוף!!" צעק דניאל לחבריו. עכשיו עמד כמטר לפני שמשונה, הכניס את ידיו לכיסיו ושוב הוציאן, ואז הושיט אליה את זרועותיו באהבה ובתחינה.

"בואי שמשונה, משכי קדימה... משכי... בואי אלי חמודה... בואי...".

והפעם עלה הדבר בידם: כוח זרועותיהם הדוחפות וכתפיהם ההודפות של חברי הקיבוץ יחד עם משיכתה המאומצת של שמשונה - שרירי גופה נמתחים במלוא עוצמתם ועורקי צווארה בולטים מהמאמץ האדיר -  ניצחו את הבוץ הטובעני.

 

שנים אחר כך עוד יינטשו הוויכוחים בין אנשי חבורת החילוץ לבין דניאל החצרן ובין חברים אחרים במשק, מי תרם יותר לחילוץ - החברים המחלצים או שמשונה - ומה שימח, דירבן ומשך יותר את הפרדה קדימה: קריאתו ושידוליו של אדונה, הבוץ שנעם לפרסותיה או שתי קוביות הסוכר, אחת בכל יד, שהושיט אליה-לעומתה החצרן האוהב...

על עובדה אחת אין עוררין: לאט לאט החל ה'ויליס' להיחלץ ולהתקדם, עד שכל ארבעת גלגליו עלו-נאחזו על דרך הכורכר. כעבור עוד דקה-שתיים כבר הייתה תרצה ישובה ליד יהודה בעלה, והרכב, שחור כולו מבוץ אך משוחרר מכבליו, נע במהירות ובבטחה לכיוון היציאה מהקיבוץ ואל בית החולים בחדרה.

 

הלידה, כך התברר למחרת, עברה בשלום - "היה לכם מזל גדול שהגעתם בזמן, ממש ברגע האחרון..." אמר הרופא המיילד להורים הצעירים והמאושרים - וכל סיפור החילוץ הפך לשיחת היום, ובעצם לשיחת החודש, בקיבוץ הקטן.

 

התוכנית למכירתה של שמשונה נגנזה באחת, כמובן, והמחשבה על כך לא עלתה עוד לעולם. יתרה מזאת, לאחר שלושה חודשים שופצה האורווה הישנה ושנה לאחר מכן אף נקנה סוס פוני שיועד למטרת אימוני רכיבה לצעירי המשק.

 

דבר כוחה ומעלליה של גיבורת החילוץ החורפי הגיע לכל אוזן בכל יישובי הסביבה, ובמשק עצמו ארגנה ועדת התרבות ערב הוקרה מיוחד לה ולשאר משתתפי הסיפור.

 

ומה באשר לשמשונה עצמה? היא, כפי שניחשתם, המשיכה בחיי רווחה ופינוק עוד שנים רבות, נהנית לפסוע בשבילים בוציים בכל חורף, מתענגת על טיולים ברחבי הקיבוץ ומחוצה לו כשהיא נהוגה בידי דניאל החצרן ומושכת אחריה עגלה קטנה עמוסת זאטוטים נלהבים...

שווים               

קיבוץ ואקטואליה

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: