המכה הרביעית / צד"י. אל"ף

המכה הרביעית
מאת צד"י. אל"ף
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

במקום שבו קרו הדברים, קיבוץ כפר-עזה שבנגב המערבי, מטפלים הנויניקים של הקיבוץ בנוי הציבורי -  עצים, שיחיות ומדשאות גדולות -  והחברים בנוי שסביב ביתם. גם בחלקת הדשא הפרטית, הנרחבת לפעמים, מטפלים החברים בעצמם, ואת הפעולה העיקרית לגבי כל דשא - הכיסוח - הם עושים בעזרת המכסחת הפרטית (שהם קנו) או השכונתית (שהקיבוץ רכש לפני שנים...), וכאן מתחיל הסיפור:

 

"צריך לכסח את הדשא" אמרה לי שותפתי בעלת הבית, לפני שבועיים.

"כן, כן מחר" עניתי בחום 38 צלזיוס בצל ממקום מרבצי, מול המאוורר.

"צריך לכסח את הדשא!" באה התזכורת למחרת, הפעם בנחרצות שאין להתעלם ממנה או אפילו לדחותה בכמה שעות.

 

* * *


איור מאת יעקב גוטרמן

יש להודות אף פעם לא הסתדרתי עם מזג האוויר, בכל עונות השנה, בכל צירוף אפשרי של שקעים-רמות-רוחות-טמפרטורות-משקעים ושאר נתונים מטאורולוגיים-אטמוספריים, שעליו מוסר החזאי התורן.

בחורף תמיד קר לי ורטוב לי, אני מסתובב כל היום עם נעליים וגרביים ספוגי מים, לפחות פעם בשבוע אני חוטף 'שפריץ' של מים ובוץ ממכונית שחולפת לידי, והמטריה שלי אם אינה נשכחת באיזשהו מקום תמיד מתקפלת/מתפרקת בידי עם כל משב רוח בינוני בעוצמתו.

באביב יש לי התקפי אלרגיה חריפה קדחת השחת כאשר רק הביטויים "סיוט מלא בלהה", "סבל בל יתואר", או "ייאוש תהומי" יכולים לשמש כתיאור הולם לתקופה איומה זו על גירודיה, עיטושיה, צריבותיה וטפטופי האף האופייניים שלה (כלומר שלי).

בסתיו אני עצוב ומדופרס, והעובדה שכולם ככה רק עושה אותי עוד יותר מדוכדך.

אבל הקיץ הוא השיא. פרט לשלושת המכות ה'קלאסיות' של עונה חסרת רחמים זו החום הבלתי נסבל, הזיעה הדביקה-מטריפה ועקיצות היתושים המענות ישנו גם כיסוח הדשא. המכה הרביעית.

 

הקיץ, למרבה הצער, הוא דווקא העונה שהדשא מתפתח בה באופן המרשים ביותר.

"אתה רוצה דשא ירוק ובריא?" שאל אותי פעם רטורית נויניק מומחה, "תשקה אותו בקיץ, אחת לשבועיים, וכעבור יומיים תכסח. ושוב - תשקה ותכסח, תשקה ותכסח, תשקה"

ובכן, אין לי שום בעיה עם החלק הראשון של ההוראות, אבל החלק השני, לעומת זאת, הוא בשבילי המחשה רב-תחומית של המילה 'קטסטרופה'.

זה מתחיל עם חיפוש אחר המכסחת הקרובה ביותר, אצל השכנים בסביבה. המכסחת הזו איננה אף פעם במקומה ואזור החיפושים, שמתחיל בכמה עשרות מטרים רבועים, מתרחב תמיד ומגיע לעתים לרדיוס של שני ק"מ ולמעלה מזה. השלב השני – לאחר מציאתה - הוא גרירת המכונה הכבדה לאזור הכיסוח ומיד לאחריו, השלב השלישי, ניסיונות ההנעה של המפלצת (והאמינו לי אין שום הנאה בניסיונות הנעה כושלים, פעם אחר פעם, אחר פעם, אחר פעם).

לאחר שהפלא הטכנולוגי בכל זאת מניע לבסוף ומטרטר בעוז אם זה לאחר הוספת דלק, מתוך מקריות ו/או כתוצאה מהתערבותו של כוח עליון מתברר שזה לא אוטו: זה לא נוסע מעצמו צריך לדחוף את זה! בעוד 30 שנה, כך חוזים המדענים, תגיע הרובוטיקה גם לתחום הכיסוח. כל מה שבעל חלקת הדשא יצטרך לעשות אז, זה רק לפקוד על הרובוט המכסח: "סע! סע וכסח לו (לדשא) את הצורה!"

היום אנחנו עדיין בשלב הדחיפה אגב, יש המעדיפים לגרור דווקא, ויש אף המשלבים דחיפה עם גרירה!   ואת השלב הזה מסיים המכסח הממוצע כשהוא רזה בשני קילו לפחות, נוטף פלגי זיעה ואדום ממאמץ, שלפוחיות מכאיבות על ידיו וגבו הכפוף-דואב משדר אותות מצוקה בהולים של "או-טו-טו אני נתפס"

מה שנותר עוד לעשות, זה להחזיר את הדינוזאור המכאני לנותן החסות החוקי שלו, לאסוף בתנועות מגרפה קלילות את הדשא המובס למרכז השדה - מה שמלווה ב'עצבים' לא מעטים בגלל היתקעותה של המגרפה, כל שתי שניות לערך, במשטח הירקרק - להשליך את ערימת הקציר לפח, ואז לזחול למקלחת ואח"כ למיטה, להתאוששות של 8 שעות לפחות.

 

* * *

 

"את אשר יגורתי בא לי!" אומר הפתגם הידוע, ואני אכן יצאתי לפני שבועיים לאמת ולהוכיח את צדקתו.

המכסחת של שכננו הקרוב לא הניעה, גם לאחר 17 ניסיונות סרק, למרות שהיה בה דלק (בדקתי). משהו לא תקין עם ידית הוויסות, כנראה. בראש הגבעה המשקיפה על השכונה שלנו ניסיתי להניע את שתי המכסחות שעמדו שם 32 ניסיונות בסה"כ והתייאשתי, בעיקר לאחר שחבל ההתנעה באחת מהן 'נתקע' כל פעם באמצע המשיכה וכמעט נקע לי את הכתף. המכסחת הבאה, הרביעית במספר, גויסה לשרות האומה מאזור בריכת השחייה  מרחק אדיר, במושגים מקומיים, ממקום מגוריי. ניסיון ההנעה שערכתי במקום הקבע עלה יפה, למרבה הפלא. בדקתי דלק ושמן הכל 'פיקס'. דחפתי בקלות (בירידה ) את המצאת המאה עד לפאתי מגרש הדשא הביתי, הנעתי והתחלתי בכיסוח. לאחר 8 שניות בלבד כבה המנוע, תוך השמעת קולות שיעול קשים ופליטת עשן למכביר. ניסיונות הנעה נוספים לא הוציאו ממנו אפילו גיהוק. באותם רגעים יכולתי לרצוח את המכונה הארורה ללא ניד עפעף, אפילו שהייתה "מתה" גם ככה, אבל במקום זאת דחפתי אותה, במעלה ההר, בחזרה לבעליה.

     "אני עם הדשא הזה - גמרתי!" הכרזתי בקול ענות חלושה ורפה כעבור חצי שעה - בשובי מהדרך המפרכת - והתחלתי לחפש קלשון, על מנת לעקור את המשטח הירוק והמלבלב ולשתול במקומו גרניום.

"אתה מחפש מכסחת?" שמעתי את שכני מימין, אליהו שמו, בעל הדשא הירוק יותר, "הנה, קח את זאת ותחסוך לי את ההחזרה שלה, לשכונה הצפונית,  רק שים לב לדלק - הוא עומד להיגמר..."

המכסחת אכן עשתה עבודתה נאמנה, עד לרגע שבו כדבר הנביא נגמר הדלק. דחפתי את המכונה הכבדה על שלושת גלגליה ה'בריאים' (הרביעי היה תקוע) למגרש חניית הקבע שלה, מרחק 300 מטר מביתי שלי, מילאתי אותה בדלק ותוך כדי כך גם את נעליי ושולי מכנסיי (לא היה משפך), דחפתי בחזרה לבית שלי, גמרתי את הכיסוח, דחפתי שוב לחניית הקבע, חזרתי הביתה, גייסתי את אלון ג'וניור לפעולת הגירוף המסיימת ("אבא, המגרפה נתקעת כל הזמן!" התלונן הילד, כאילו שאני לא יודע ), הלכתי לאט ובזהירות למקלחת הגב שלי, כצפוי, היה על סף 'תפיסה' ומשם לחדר ההתאוששות.

 

אין מה להגיד תוך שלושה ימים בלבד חזרתי לאיתני ולתפקוד מלא ונורמאלי. אלא מה, בינתיים, כאמור, חלפו שבועיים, וממש עכשיו - בעת כתיבת שורות אלו - אני יושב לי 'הרוס' מהחום מול המאוורר, ויודע בוודאות מצמררת שבקרוב, בקרוב מאוד, שוב יישמע בחלל הבית אותו משפט איום, מבשר פורענות: "צריך לכסח את הדשא"


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: