יומן מלחמה / צד'י.אל'ף.

יומן מלחמה

צָדִ"י. אָלֶ"ף.

איור מאת יעקב גוטרמן

   

פברואר 2007

האם ייתכן שטעיתי בהסכמתי להיות מזכיר הקיבוץ?

איור מאת יעקב גוטרמן

רק לפני חודשיים נבחרתי וכבר אני טובע בבוץ. לא בבוץ של החורף, אלא בזה הכבד והעכור של חיי הקיבוץ שלנו. כל החברים מסתובבים בפנים קודרות, פסימיות. אין חיוכים על השבילים, אין שמחה. עדיין לא התאוששנו מנפילתו בלבנון של ארנון, מהמוצלחים והאהובים שבבני הקיבוץ. מלחמה ארורה ומיותרת... אבל זה לא רק בגלל המלחמה. חברים עוברים על פניי בחופזה, כאילו מתעלמים, כאילו מתחמקים מכל קשר. אני יודע שאין כאן משהו אישי. זה קורה לכולם, מאז שהחלו לפני חודש וחצי הדיונים של צוות השינוי. מין הסתגרות והתקפלות פנימה, כל אחד לעצמו, לפינתו האישית. הפוך לכל הרעיון הקיבוצי של הצוותא. בכלל, מאז שבוטלו ארוחות הערב המשותפות בימי חול וארוחת הבוקר והערב בשבת, הצוותא שלנו הולכת ומצטמצמת, הולכת ונפרמת. אני מרגיש, בכאב, שפעימותיו של 'לב הקיבוץ', החדר אוכל, הולכות ונחלשות, הולכות ודועכות. הבעיה היא שגם השיח הצוותאי, השיח הישיר והחברי והפתוח של פעם, נעלם מחיינו. תמיד היו חילוקי דעות ואפילו ויכוחים מרים בקיבוצנו, אך זה נגע בעיקר לנושאים קיבוציים, לאורחות חיינו, לערכים שאנו שואפים לחיות לאורם. אני לא נאיבי. כמובן שהיו גם סכסוכים אישיים, מאבקי כח ורכילויות מרושעות, אבל זה לא היה במרכז החיים שלנו, בוודאי לא בעוצמות ובכמויות של ימינו...

 

מאי 2007

הדיונים של צוות השינוי תופסים תאוצה וכך גם ההתנגדות. האוויר שמעלינו מתחמם ועושה נעים בגוף, בעוד שהאווירה בקיבוץ 'מתחממת' לכיוון של מאבק. זהו מאבק עקרוני לגיטימי, אך גם ואולי בעיקר, לצערי, מאבק בין-אישי קשה. מגיעים אלי חברים רבים החוששים מפני השינוי באורחות חיינו, באים להתריע ולהזהיר מפני "מהלכים שיפרקו סופית את הקיבוץ!".

יש רגעים שאני נבהל מהקונפליקטים ש'מתבשלים' בקיבוץ, ושאין ספק שיגיעו אלי בעוצמה בתוקף תפקידי כמזכיר. ברגעים כאלה אני חוזר ואומר ומשנן לעצמי, כמו מנטרה הודית, שאני אוהב את הקיבוץ שלי ואת רוב חבריי לדרך הזו, ואעשה תמיד ככל יכולתי למענם. אני גם שב ונזכר בשיחות השכנוע ש'הופצצתי' בהן בטרם נתתי את הסכמתי להיבחר.

"תמיכתך העקרונית בשינוי שיוביל להתחדשות," כך שיכנעו אותי לבסוף חבריי לקבל עלי את ה'שליחות' כהגדרתם, "יחד עם המנהיגות החכמה, הסבלנית והרואה למרחוק שלך, עושים אותך למועמד האידיאלי כיום להיות מזכיר הקיבוץ!".

עכשיו אני מנסה להרגיע את החוששים, להסביר ובעיקר לשכנע שפנינו, פני הממסד ותומכי השינוי, מופנים לעתיד טוב יותר, אישית וקיבוצית כאחד. האמת, אני בספק גדול אם אני מצליח לעשות זאת...

 

מה שמטריד אותי זו ההקצנה בהתבטאויות של תומכי השינוי ומתנגדיו כאחת. זה קורה גם בוויכוחים שבעל פה וגם בכתב, בעלון הקיבוץ. יותר ויותר משתרבבות לשיח מילים קשות, פוגעות. כבר פניתי מספר פעמים ל'אידיאליסטים' משני הצדדים שלא לגלוש לבוטות ולאלימות מילולית בוויכוח ולא להפוך אותו לאישי. אני חושש מאוד שההקצנה הזו תביא לקרע חברתי בקהילה שלנו. מטבעי אני אופטימיסט, אך על פי המסתמן כרגע, יהיה קשה ביותר למנוע את הקרע הזה...

 

לפני שנה בדיוק חגגנו את חג המשק ה-65 שלנו, בהצלחה גדולה. האירועים כללו תערוכת יצירה גדולה ומרשימה ביופייה של אמני קיבוצנו (יש לנו ארבעה אמנים מוכרים בתחום הציור, הצילום והפיסול!), יום ספורט משפחתי וערב נוסטלגי פנימי שמח מהנה ביותר, והכל בהתנדבות ובהתלהבות של פעם. האם רוח היחד הזאת והרגשת הבית הטובה שסחפו את כולנו בחג הקיבוץ ההוא, תוכלנה להדוף ולגרש את הרוח הרעה וההרסנית שמתחילה לחלחל לחיינו? הלוואי...

 

נובמבר 2008

קשה להגיד שאני "מתלהב" מהיועץ החיצוני ששכרנו להכנת הצעות השינוי. יש ביקורת רבה של מתנגדי השינוי על "סכומי עתק שהקיבוץ מוציא על הייעוץ הזה!", אבל זה צפוי ועם זה אני יכול להתמודד - ואני עושה זאת - בשיחותיי עם המתנגדים. אין ספק, שללא ייעוץ מקצועי של בעל ניסיון בנושאים המורכבים של שינוי רב-תחומי, בכל אורחות חיינו, לא היינו יכולים לעשות את המהפך האידיאולוגי-ערכי הזה, על כל השלכותיו המעשיות. מה שכן מפריע לי זה שהיועץ המסוים הזה יותר מדי טכני-מחושב, יותר מדי עוסק במספרים וטבלאות ופחות מדי מכיר את ההוויה הקיבוצית הייחודית שלנו, פחות מדי מודע למורכבות הרגשית שיש בחברה קטנה, סגורה ואינטימית כמו קיבוץ. הצעתי לצוות השינוי לבחון אפשרות להחלפתו, אבל רוב חברי הצוות התנגדו לכך בתוקף.

 

טיוטה ראשונה של חוברת השינוי התקבלה, כצפוי, על פי התפלגות החברים: מצדדי השינוי בירכו ומתנגדיו גינו... בשבועות הבאים, לאחר בחינה, בדיקה והתייחסות לכל ההסתייגויות והבקשות שהוגשו לצוות השינוי (יש 47 כאלה!), נכין גרסה משופרת ומתוקנת של החוברת.

בדקתי את כל עלוני הקיבוץ שיצאו לאור מאז ההחלטה העקרונית על השינוי, לפני שנה וחצי: 13 רשימות נכתבו מטעם-מצד הממסד וחברים התומכים בשינוי ו - 17 רשימות ממתנגדיו. באופן טבעי, מן הסתם, מתנגדי השינוי יותר 'קולניים' מאלה שתומכים בו, אבל גם בהנחה שרוב החברים הם בעד השינוי – עובדה שהמהלך כולו זכה לתמיכה של 63% מכלל החברים שהצביעו – הרי אין ספק שצפויה לנו ולי כמזכיר(!) תקופה קשה וסוערת ביותר. למעשה, האלימות המילולית הכתובה כבר כאן: שני מכתבי שטנה אישיים הונחו השבוע בחשאי בתאי הדואר של חברים ממתנגדי השינוי. פירסמתי 'קול קורא' על לוח המודעות, להפסקת השיח האלים הזה בקיבוצנו, אבל בליבי אני יודע שזה לא יעזור הרבה. רק שלא נגיע, חס וחלילה, לאלימות פיזית...

 

מרץ 2009

אשר יגורתי, בא: מספר שריטות עמוקות נחרטו על מכוניתו של מרכז צוות השינוי, יואב, מנהל המפעל. בפתק שהושאר מתחת למגב השמשה, נכתב בכתב יד משובש בכוונה ובשגיאות: "עם המשקורת המופרטת שלך זה יהיה כלום כסף לטקן את זה..."

במאמץ רב שכנעתי את יואב שלא להגיש תלונה במשטרה. ב'קול קורא' נוסף גיניתי בחריפות את המעשה וציינתי שאת מחירו הכספי ישלם הקיבוץ (כלומר, כל החברים, כולל אלו שביצעו את החבלה) ושאת מחיר פגיעתם החברתי של מעשים שכאלה לא ניתן לאמוד וגם לא לתקן.

 

הסיכום הכספי-כלכלי של 2008 טוב בהרבה מהצפוי. זה משמח, אבל גם בעייתי לשינוי: אם מצבנו כל-כך טוב, מדוע צריך שינוי ישאלו המתנגדים. המצדדים יגידו שהשינוי הוא ברמה העקרונית-רעיונית ושהוא יביא אותנו לדרגה הרבה יותר טובה של 'טוב', גם לקיבוץ אבל בעיקר באופן אישי, לכל חבר.

צוות השינוי עובד במרץ ונוסח מתוקן של חוברת השינוי יהיה מוכן בעוד מספר שבועות. האם נצליח להעביר את השינוי בהצבעה הראשונה? להערכתי נזדקק לכמה סיבובים...

 

אוקטובר 2009

תקופת החגים שעברנו השנה משקפת את חוסר הוודאות, הפחדים והיריבות בין תומכי השינוי ומתנגדיו. מחצית ממשפחות הקיבוץ חגגו בביתן את הפסח וכך גם קרה בראש השנה. סוכות צויין רק בבתי הילדים הקטנים והסוכה המרכזית הגדולה, שתמיד הוקמה בקיבוצנו, הפעם לא הוקמה. גם מסיבת החג בוטלה מאחר שלא נמצא צוות להכנתה.

בשנה וחצי בלבד, מקיבוץ של ימים טובים - להוציא, כמובן, את אסון נפילתו של ארנון ז"ל - עברנו לקיבוץ של ימים רעים. הוויכוח על השינוי נמצא בכל מקום: בשיחות הטעונות שבין החברים, בעלון, בדפי דעה המחולקים בתאי הדואר ובמודעות אישיות מעל גבי לוח המודעות הגדול. שוב יש ביטוי אלים, לטעמי, שמלווה את חילוקי הדעות: שתי מודעות של התנגדות לשינוי ומודעה אחת שבעדו נתלשו ונזרקו לפח, קרועות לגזרים. על שתי מודעות נוספות צויירו-קושקשו סימני $ בטוש שחור. שוב כתבתי 'קול קורא' חריף נגד האלימות שחדרה לחיינו. לרגע התלבטתי אם לכתוב שזהו 'קול קורא במדבר' אבל כמובן שלא עשיתי זאת. אני נלחם בעצב ובמחשבות הקשות שעולות בי נוכח המציאות הרעה הזאת. לא נראה לי שיש מקום להשוואה, אבל סיפורי הפילוג הגדול של שנות ה-50 צפים בזכרוני...

 

חוברת השינוי המתוקנת לא עברה בהצבעה בקלפי. יידרשו עוד שינויים שירככו את המתנגדים, רובם ותיקי הקיבוץ אבל גם כמה צעירים אידיאליסטיים... נראה שנצטרך להגדיל עוד יותר את מרכיב הוותק בחישובים השונים, וגם לחזק את המחויבות לתמיכה וסיוע לחלשים בינינו. אישית, מטרידה אותי ביותר שאלת הפנסיה של הוותיקים. על פי חישובי רואה החשבון שלנו, בהתבסס על הפנסיה התקציבית שהייתה נהוגה אצלנו עד לפני שנתיים – רק אז עברנו לחסכון פנסיוני אישי – הפנסיה שוותיקי הקיבוץ יקבלו תהיה זעומה ביותר. לצערי, דחה צוות השינוי את הצעותיי לקבוע מראש פנסיה ראויה, ואני צופה בעיות גדולות בעתיד בנושא הזה...

דינה, מוותיקות הקיבוץ, שטחה בפניי השבוע את חששותיה מפני העתיד: היא, שכל חייה תרמה בלי חשבון לקיבוץ – בעברה הייתה מספר שנים המבשלת הראשית של הקיבוץ ומזה 12 שנה היא מרכזת את המכבסה – עכשיו תקבל 'גרושים' כהגדרתה ואולי אף יסגרו את מקור פרנסתה, כפי שעשו במספר קיבוצים מתחדשים. לא ידעתי מה להשיב לה, פרט להבטחה כללית ש"לא ניתן לאף אחד בקיבוץ שלנו להגיע לפת לחם".

אין ספק שיש בשינוי העתידי חוסר צדק היסטורי ואפילו עוולות אישיות, אבל התשובה שאני מאמין בה, שאם אנחנו רוצים לשרוד אין ברירה אחרת, התשובה הזאת לא עושה את הרגשתי טובה יותר...

 

אפריל 2009

השינוי עבר! לאחר שלושה סיבובי הצבעה, קיבלה הצעת צוות השינוי רוב של 76% מהמצביעים בעד ורק 22% נגד. באסיפה חגיגית לכבוד האירוע המכונן הזה בחיינו, איחלתי לחברים שכמו בטבע, גם אלינו יגיע האביב לכל חבר וחברה באופן אישי ולביתנו-קיבוצנו כולו.

"השינוי הזה יביא לקיבוצנו חוזק ובטחון כלכלי, השינוי הזה, עם הזמן, יחזיר אלינו הרבה בנים שעזבו," אמרתי-הבטחתי לנאספים, "והמשק יתמלא מחדש באנשים צעירים ובילדים. אנחנו בפתחו של אביב קיבוצי, אביב של פריחה כלכלית יחד עם פריחה חברתית-תרבותית. הפריחה הזו אולי שונה מבעבר, אך מרהיבה לא פחות, והיא מובטחת לשנים רבות!"

 

יומיים בלבד לאחר האסיפה החגיגית, טפחה המציאות על פניי: חברנו דרור, מרכז הפרדס, הגיש בקשה לבית המשפט לעיכוב והקפאת הליכי השינוי. לטענתו לא הושג הרוב הדרוש הקבוע בחוק, 75% מכלל חברי הקיבוץ ולא מהמצביעים בפועל בלבד. כמו כן, טען שלדעתו ולידיעתו, מעוות צוות השינוי נתונים הנוגעים לנושאים שונים ואפילו מסתיר הסכמים סודיים עם מספר חברים שנעשו במטרה להשיג רוב לשינוי.

לטענות ההסתרה והשוחד אין שחר, למיטב ידיעתי, אבל הקיבוץ כמרקחה ותגובות החברים מדאיגות אותי ביותר: מודעות גנאי בוטות וגסות כנגד דרור ומשפחתו נתלו בכמה לוחות מודעות, על מרפסת ביתו ודלת הכניסה לבית נזרקו באישון לילה גושי צואה (!) ובאחד הימים נוקבו ארבעת גלגלי מכוניתה של שלומית, אשתו, המועסקת כעובדת סוציאלית בישובי הסביבה. בנוסף, הגיע אלי דיווח ממרכזת ועדת החינוך על חרם שהטילו ילדי כיתת "שיבולים" על בתו של דרור וגם על חילופי מהלומות שהיו ב"זית", כיתת בנו של דרור, על רקע התביעה המשפטית של אביו. בישיבת מזכירות דחופה שכינסתי, בהשתתפות ועדת החינוך כולה, קיבלנו מספר החלטות במטרה להוקיע ולמגר את התופעות החמורות הללו.

במשך זמן רב ניסיתי לשכנע את דרור למשוך את תביעתו, ללא הצלחה. הוא גם הגיש תלונה במשטרה על ההתנכלויות לו ולמשפחתו.

במהלך הימים הבאים עוד שישה (!) מכתבי נאצה הוכנסו בחשאי לתאי דואר, מתנגדי ותומכי השינוי כאחת, וכתובות גרפיטי מכוערות וגסות, מצד שני הצדדים, רוססו על קירות כמה מבנים ברחבי הקיבוץ ועל הסילו של הרפת.

 

אוי לנו שהגענו לכך, שהקיבוץ שלנו במלחמה! אני חושש מאוד שהנזק הנורא למרקם החברתי שלנו אולי אינו ניתן כבר לתיקון ולשיקום, ואם כן, זה ייקח שנים. אומנם אין לי ספק שבסופו של דבר השינוי יעבור, אבל נכשלנו כולנו – ואני אולי יותר משאר מנהיגות הקיבוץ – בניסיון להעבירו בהידברות חברית ובשכנוע בדרכי שלום.

ואולי מראש לא היה לנו סיכוי לעשות זאת?...

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: