יין הרעות / צד"י. אל"ף.

 יין הרעות              

 צד"י. אל"ף.

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

 

"אבא, אבא, ספר לי סיפור..." התחנן-ביקש יותם במיטתו בערב ליל-שבת חורפי אחד.

"בשמחה..." נעתר אביו מייד והתיישב על דופן המיטה, "מה אתה בוחר - סיפור מספר או סיפור מהראש?"

"סיפור מהראש!" השיב יותם ללא היסוס.

איור מאת יעקב גוטרמן

"המממ.." המהם האב בקול וקימט את מצחו, "זה לא כל כך פשוט... אני צריך לחשוב ולהמציא משהו..."

"אולי תספר לי את אחד הסיפורים של סבא צבי?" הציע יותם. הוא אהב מאוד את הסיפורים של סבו - שחלקם גם נכתב בספרים - בין אם היו מצחיקים ובין אם היו עצובים או אפילו מוזרים לפעמים.

"טוב," השיב האב לאחר הרהור קצר, "אבל הפעם, יותמי, אספר לך סיפור שאף פעם עוד לא סיפרתי. זה לא סיפור שסבא המציא או כתב, אלא סיפור עליו-עצמו, סיפור אמיתי שקרה באמת..."

 

"סבא צבי נולד לפני הרבה מאוד שנים, בקיבוץ "המעפיל", כמו שבוודאי כבר סיפר לך. שלושה בנים נולדו להוריו והוא היה הבן האמצעי וגם את זה בטח שמעת ממנו."

יותם הניד בראשו, כמאשר, והאב המשיך בסיפורו.

"לא הייתה לו ילדות קלה, לסבא שלך. אביו מילא שנים רבות תפקידים שונים מחוץ לקיבוץ, בשליחות הקיבוץ והתנועה, ונעדר תקופות ארוכות מהבית. אחיו הבכור של סבא חלה במחלה קשה מאוד, כשהיה בן 6, וכל תשומת הלב וזמנם של ההורים ניתנו לו, כדי לעזור לו בכל הניתוחים הקשים שעבר ולתמוך בו במאבק האדיר שניהל נגד המחלה, וגם האח הצעיר במשפחה 'דרש' את הטיפול ותשומת הלב המגיעה לו. בגלל כל הסיבות האלה, סבא שלך הרגיש בדידות פעמים רבות בילדותו..."

"איזה מחלה הייתה לאח של סבא?" שאל יותם.

"פוליו, שיתוק ילדים"

"ובגלל זה הוא קצת צולע?" שאל יותם, נזכר באחיו של סבו, שאותו ראה באחד מביקוריו בארץ לפני שנים.

"כן".

"אני גם יכול לחלות בשיתוק הזה?" שאל יותם בדאגה.

"לא חמוד," הרגיע האב את בנו בליטוף רך, "למחלה הזאת המציאו תרופה, חיסון שנותנים לכל הילדים הצעירים וששומר עליהם שלא יחלו בה."

"אז למה לא נתנו את החיסון הזה לאח של סבא?"

"כי המציאו אותו מאוחר יותר, מאוחר מדי בשביל אחיו של סבא, רק כמה שנים מאוחר יותר"

"חבל... " הצטער יותם בקול.

"נוסף לקשיים שהיו במשפחה בתקופה שסבא שלך היה ילד," המשיך אביו של יותם בסיפורו, "היה אז נוהג בקיבוצים שנקרא לינה משותפת, נוהג שעל פיו הילדים ישנים בלילה בבית ילדים, נפרד לגמרי מההורים, וגם זה פגע מאוד בקשר שבין ההורים לילדיהם ובקשרים שבין האחים. אבל אני מוכרח להגיד שהיו גם דברים נחמדים בזה, בלינה המשותפת."

"סבא סיפר לי פעם סיפור נורא מצחיק שקרה לו שם, בבית הילדים, על קופסת תבלינים שהוא והחבר שלו שמו לשומר לילה ואיך שהיא התפזרה בכל הבית..." נזכר יותם בחיוך אך מייד הוסיף והצהיר בהחלטיות: "אני לא הייתי מסכים אף פעם לישון בבית ילדים!"

"גם אני לא הייתי מסכים לזה" אמר האב, מלטף את ראשו של בנו.

"נו, אבא..." דחק בו יותם לאחר מספר שניות של דממה, "תמשיך לספר לי!"

  

"עד גיל 12 גדל ולמד סבא בקיבוץ "המעפיל"... " המשיך האב, "ואז, ככה הוא סיפר לי, השתנו החיים שלו מהקצה אל הקצה. פתאום הוא לא הרגיש יותר בודד. הוא עבר ללמוד, יחד עם כל בני הקבוצה שלו, בקיבוץ עין החורש, במוסד החינוכי "מעיין" - ככה קראו לזה, מוסד חינוכי - שהיה אז בית הספר התיכון המשותף של המעפיל ועין החורש. את הקבוצה של סבא, קבוצת "שיבולת", חילקו לשניים וכך עשו גם עם "תומר", הקבוצה המקבילה בעין החורש, ומשני החצאים של כל קבוצה הרכיבו שתי קבוצות חדשות, מעורבות, שקראו להן "ארז" ו"דרור". בהתחלה זה היה מוזר, פתאום ללמוד ולחיות במקום חדש, בבית חדש, עם ילדים לא מוכרים, אחרים. אבל לאט-לאט למדו הנערים והנערות משני הקיבוצים להכיר אחד את השני, להתקרב אחד לשני. הם עשו שיעורים במשותף, הם אכלו ביחד, הם התרחצו ביחד, הם ישנו במוסד בחדרים משותפים, הם בילו במסיבות וטיולים ביחד... ככה נוצרו היכרויות וקשרים חדשים וככה גם הכיר סבא שלך את מי שהפך להיות החבר הכי קרוב והכי טוב שהיה לו מעולם, את אחיהו."

"מה," התפלא יותם, "רק חבר טוב אחד היה לו, לסבא, במוסד הזה?"

"כמובן שלא," השיב האב, "היו לו עוד הרבה חברות וחברים טובים, אבל החבר הטוב ביותר, ידיד כזה שאומרים עליו שהוא ידיד-נפש, היה רק אחיהו. לידידות כזאת כמו שהייתה ביניהם קוראים רעות, שזו מין ידידות מאוד מיוחדת, מאוד עמוקה..."

"גם לי יש חבר כזה, " העיר יותם, "עודד... ומה קרה הלאה, אבא?"

 

"לסבא היה בימים ההם כינוי," המשיך האב, "כינוי שהפך בעצם לשם הקבוע שלו - זיגי. כולם קראו לו ככה, חוץ מההורים שלו שהמשיכו לקרוא לו צביק'לה או צביקיניו..."

"סבא צביק'לה.." פרץ יותם בצחוק מתגלגל.

"אבא צביקיניו.." הצטרף אליו אביו בצחוקו.

"השמות אחיהו וזיגי או זיגי ואחיהו נשמעו כמעט תמיד ביחד," המשיך האב בסיפורו לאחר ששניהם נרגעו קצת מצחוקם, "הם גם עשו כמעט כל דבר ביחד - יחד עשו שיעורי בית, יחד ציירו ציורי מלחמה בגיר על הלוח של הכיתה בהפסקה הגדולה, יחד הציצו לבנות במקלחת הציבורית..."

"מה?" נדהם יותם , "הציצו לבנות? בשביל מה?"

"כשתהיה קצת יותר גדול," השיב האב נבוך במקצת, "תבין בעצמך... בכל אופן, אחיהו וזיגי גם עישנו ביחד סיגריה ראשונה מקופסת "קנט" שקנו בקיוסק של אדון נעים בצומת הכבישים של כפר הרואה, יחד עשו קומזיצים - שזה מין מסיבת אוכל כזאת - של יונים שצדו ברובה אוויר ברפתות של עין החורש ויחד הם אפילו 'סחבו' פעם אחת תרנגול הודו מהלול הסמוך של קיבוץ גבעת חיים. שניהם אהבו באופן מיוחד גם לחפש ביחד פטריות בחורף... פעם אחת, ככה סבא שלך סיפר לי, אחיהו מאוד רצה ללכת לאסוף פטריות בפרדס סמוך למוסד וסבא, שהיה מקורר ומנוזל מאוד, אמר לו: 'אדי לא ברגיש טוב ויש לי דזלת ואדי חושב שגב חוב... אולי דלך בחר?'...'

יותם פרץ בצחוק לשמע החיקוי של הדיבור עם אף סתום.

"זה נורא מצחיק..." אמר, "ומה אחיהו אמר?"

"אחיהו אמר לו שלא יהיה 'פדלאה' - שזה מין כינוי גנאי למישהו עצלן ורכרוכי - ושיכנע אותו ללכת בכל זאת. כעבור חצי שעה, באמצע האיסוף של הפטריות, התחיל לרדת גשם נוראי, שניהם נרטבו לגמרי וסבא זיגי 'חטף' למחרת דלקת ריאות ושכב שבועיים שלמים חולה במיטה..."

"יו, מסכן..." אמר יותם בהשתתפות.

 

"כמעט כל הנערים והנערות מהמעפיל", המשיך האב לספר, "היו מתארחים אחרי הלימודים, בשעות הערב, אצל המשפחות של חבריהם מעין החורש. אימא של אחיהו, יפה, הייתה מכינה לביקורים האלו דברי מאפה טובים ומאכלים שסבא שלך מאוד אהב. מאכל מיוחד במינו שהוגש תמיד בביתו של אחיהו, מאכל שאת טעמו זכר סבא עוד שנים ארוכות אחר כך - ככה הוא סיפר לי - היה פרוסת לחם טרייה בחמאה ועליה חתיכות לימון כבוש תוצרת בית..."

"אני גם נורא אוהב לחם טרי עם חמאה," העיר יותם, "אבל רק עם גבינה צהובה או דבש... בעצם, גם עם ריבת תותים."

"ויין אתה אוהב?"

"יין? איחסה..." עיווה יותם את פניו, "זה מר!"

"גם אני לא אוהב במיוחד יין," הודה האב, "אבל יש כאלה שכן, למשל אחיהו כן אהב. כאן, בעצם, מתחיל ממש הסיפור שרציתי לספר לך, אבל אולי כדאי, יותמי, שנדחה את זה לערב אחר? כבר די מאוחר ואתה בטח עייף..."

"מה פתאום!" מחה יותם, "אני לא עייף בכלל! חוץ מזה, מחר שבת ואפשר לישון עד מאוחר... תמשיך לספר לי, אבא..."

 

"טוב..." התרצה האב המספר, "ובכן, יום אחד בא אחיהו עם רעיון יוצא דופן: 'בוא נקבור באדמה בקבוק יין', הציע לידידו. 'מה?' התפלא זיגי, 'לקבור בקבוק יין? בשביל מה?' אחיהו הסביר לו שיין רגיל, אם קוברים אותו באדמה למספר שנים, הופך ונעשה עם הזמן ליין משובח ויקר ערך, שטעמו טעם גן עדן... 'בעוד 50 שנה', אמר, 'כשנהיה כבר סבים, נוציא אותו שוב ואז נשב ביחד עם המשפחות שלנו, עם הנשים והילדים והנכדים שלנו, ונשתה אותו כולנו ונחגוג...' סבא מייד השתכנע והסכים כמובן לרעיון."

"והם באמת עשו את זה?" התלהב יותם.

"כן, הם באמת עשו את זה" ענה אביו, "ערב קיץ אחד הביא אחיהו מהבית שלו בקבוק יין אדום, מהסוג הזול והפשוט ביותר, והוא וחברו חפרו בור קטן ליד קיר הכיתה שלהם, הכניסו לתוכו את בקבוק היין וכיסו אותו באדמה. אחר כך כיסו את החפירה בעלים של השיחים שגדלו שם וכדי שיוכלו למצוא את הבקבוק בעתיד, סימנו-חרטו השניים סימן 'איקס' גדול על הקיר מעל מקום ה'אוצר'. לאחר שנשבעו אחד לשני שלא יגלו לאף אחד אחר את דבר הבקבוק הקבור, הלכו השניים לישון..."

"ואז, אחרי 50 שנה," ניסה יותם בעליזות לנחש את המשך הסיפור, "הם עשו את המסיבה הגדולה והם הוציאו את הבקבוק..."

"לא חמוד," קטע אותו אביו בזהירות, "זה לא קרה... זה לא קרה. הם לא נפגשו עם המשפחות שלהם, ולא עשו את המסיבה ולא שתו את היין המשובח שטעמו טעם גן עדן..."

נימת קולו של האב המספר הפכה לפתע שקטה ואפילו עצובה קצת ויותם, שהמשיך להקשיב בדריכות, חש שמשהו נורא קרה לסבא שלו ולחברו.

 

"זיגי וחברו אחיהו," המשיך האב בסיפורו, "סיימו את הלימודים של התיכון והדרכים שלהם קצת נפרדו. זיגי, סבא שלך, התגייס כעבור חצי שנה לצבא ואחיהו יצא להדריך נערות ונערים בתנועת נוער "השומר הצעיר". לאחר שסיים את ההדרכה, התגייס גם אחיהו לצבא ובגלל שהיה מאוד חכם ומוכשר, הוא התקבל לקורס טייס. שני הידידים המשיכו להיות בקשר אך היו נפגשים רק מדי כמה שבועות, בזמן החופשות שלהם. לרוע המזל ולמרבה האסון, קרתה לאחיהו תאונה. שלושה שבועות בלבד לפני סיום הקורס, בזמן אימון טיסה בלילה, הוא התנגש עם המטוס שלו במטוס אחר והוא נפל ונהרג."

"אוי...", אמר יותם בשקט.

 

"מותו של אחיהו, לכל מי שהכיר אותו, היה אסון כבד", המשיך אביו של יותם בסיפורו, "וכמובן גם לזיגי, חברו הטוב. לילות רבים אחרי נפילתו עדיין היה זיגי בוכה עליו בכאב וחושב עליו בגעגועים גדולים. אפילו לאחר שחלפו כמה שנים מאז אותו יום נורא, גם כשהחיים חזרו לשגרה ונמשכו בכל מיני כיוונים, הוא היה פתאום חולם עליו בלילה... ותמיד ביום השנה למותו של אחיהו, ב-24 בפברואר, גם לאחר שנים רבות מאוד וגם אם זיגי היה עסוק או שקוע בנושא אחר לגמרי, היה פתאום כאילו איזה פעמון מסתורי משמיע צלצול רחוק באוזניו, מזכיר לו את ידידו-רעו שאיננו."

 

"ומה קרה לבקבוק היין?" שאל-נזכר יותם, "הוא עוד שמה, איפה שהם שמו אותו באדמה?"

"כנראה שכן", אמר אביו, "למרות שסבא שלך ניסה פעם, ללא הצלחה, למצוא ולהוציא אותו משם..."

"באמת?", שאל יותם, "למה הוא לא הצליח?".

"כי הוא לא מצא את סימן ה'איקס' על הקיר... זה היה אחרי זמן רב מאוד, יותר מ-20 שנה מאז שאחיהו נהרג, לאחר שלסבא שלך נולדנו אחותי ואני. ביום השנה ה-20 למותו של אחיהו, עשו חבריו מפגש ב"עין החורש", לזכרו. כמה שבועות לאחר מכן, הרגיש אבא-סבא זיגי שזה הזמן הנכון להוציא ממקום המחבוא שבאדמה את בקבוק יין הרעות שלו ושל אחיהו. הוא רצה, ככה הוא סיפר לי כעבור שנים, כאילו לשתף את אחיהו ולחגוג אתו בהרמת כוסית את האושר הגדול שאנחנו, הילדים שלו, הבאנו לחייו."

"אבל איך הוא היה יכול?" שאל יותם בפליאה, "הרי אחיהו, החבר שלו, כבר היה מת..."

"נכון, אחיהו כבר לא היה בחיים... הגוף שלו כבר לא חי, אבל הזיכרון שלו והנשמה שלו המשיכו לחיות... הם נשארו וחיו בלב ובזיכרון של החברים שלו וגם בלבו ובמחשבותיו של זיגי, ידיד הנפש שלו."

"אההה... אני מבין," הנהן יותם בראשו, ומייד המשיך ושאל, "ולמה סבא לא מצא את סימן ה'איקס'?"

"כי במשך השנים הוא נמחק," הסביר אביו, "בגלל השמש והרוחות ובעיקר בגלל שכבות הצבע והטיח החדשות-נוספות שנמרחו על הקיר כל כמה שנים. סבא עזב את "המעפיל" לפני שנים רבות, אבל הוא בא במיוחד ל"עין החורש" יום אחד לפנות ערב, כמה שבועות לאחר האזכרה לאחיהו. הוא בא עם מעדר קטן, וניסה לחפור ליד הקיר של הכיתה שבה הם למדו פעם - איפה שחשב שהבקבוק קבור - אבל בגלל שזה היה רק ניחוש ואולי גם בגלל שהאדמה הייתה מהודקת וקשה, לא הצליח סבא שלך בחפירה ולא מצא את הבקבוק..."

 

שתיקה השתררה בין הבן המקשיב והאב המספר, דממה שהעידה על כך שהסיפור ריגש את המספר והמאזין כאחד.

"כשאני אהיה גדול," אמר לפתע יותם, "ויהיה לי חבר נורא טוב, כמו עודד למשל, כמו שסבא ואחיהו היו חברים, אז גם אנחנו נקבור בקבוק יין באדמה ואחרי המון שנים נוציא אותו ונשתה אותו. אבל אנחנו נסמן את המקום שבו הבקבוק בסימן שלא יימחק וגם נתקע שם יתד גדולה, שנוכל תמיד למצוא את המקום הזה, ואנחנו גם לא נמות אף פעם..."

חיוך התפשט על שפתיו של האב והוא התכופף אל בנו ונשק לו על מצחו ברכות.

"אבא," אמר לפתע יותם והושיט את ידיו לחיבוק, "אני אוהב אותך..."

"גם אני אוהב אותך," השיב אביו והרגיש שעיניו מתמלאות לפתע דמעות, "מאוד מאוד אוהב אותך..."

הוא חיבק את בנו חיבוק ארוך ארוך ונשק לו שוב.

"לילה טוב, יותמי" אמר.

"לילה טוב" ענה יותם וכיבה את מנורת הקריאה הקטנה שלו.

 

האב ניגש לקיר הכניסה, ליד הדלת, וכיבה את האור הגדול. אחר כך חזר למיטת ילדו, הידק את השמיכה החמה סביב גופו הקטן, שוב נשק לשערו וליטף את לחיו הרכה ואז, בצעדים אטיים ושקטים, יצא מהחדר.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: