מלך הכיתה / צד"י. אל"ף.

מלך הכיתה

צד"י. אל"ף.

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

זה קרה כמעט כל ערב, ההשתוללות שלנו בבית הילדים. בדרך כלל החלה ההשתוללות הזו חצי שעה אחרי ההשכבה, אחרי הפרידה מההורים ולאחר שגם רחל המטפלת הייתה הולכת, כשסיימה את הבדיקה שלה שכל הילדים במיטותיהם ושהשקט היחסי נשמר.

איור מאת יעקב גוטרמן
השקט היחסי, אם לפרט, היה תערובת של שקט ממשי ולחישות פנים-חדריות, שהיו נפסקות עם התקרבותה של רחל המטפלת לדלת החדר ומתחדשות מייד עם התרחקותה לעבר החדר הבא. לפעמים הייתה אחת האימהות של ילדי הקבוצה מחליפה את רחל המטפלת - כשזו הייתה חולה, עסוקה או נעדרת מהקיבוץ מסיבה כלשהי - ואז השקט היחסי היה הרבה יותר רועש וממושך. בין אם הייתה זו רחל המטפלת ובין אם מחליפתה בהשכבה, כעבור כמה דקות לאחר שהיינו נשארים לבדנו, בלי אף מבוגר שיתערב לנו במעשינו, זה היה הזמן להתחיל להשתולל ו'לעשות חיים'.

 

הייתי תלמיד למופת וספורטאי מצטיין, 'מלך הכיתה', ואני הייתי זה שיזם והוביל את רוב ההשתוללויות. לאחר לכתה של רחל המטפלת (או המשכיבה המחליפה), הייתי קם בקפיצה ממיטתי ומתחיל לעבור בין החדרים, קובע ומארגן את 'תוכנית הבילוי' שלנו ללילה - מלחמת כריות, השפרצות במקלחת, משחקי מחבואים או תופסת ועוד. לפעמים גם הייתי מוביל חלק מהקבוצה שלנו - את הילדים הפרועים-נועזים יותר - לטיולי שוטטות ליליים בחוץ, אל משק הילדים או אל מגרש הכדור-עף הסמוך. בלילות קיץ חמים במיוחד, היינו אפילו חודרים לשטח בריכת השחייה של הקיבוץ - מטפסים בקלות מעל השער המעוצב - וחווים שחייה לילית מענגת, בגוף עירום של בני ובנות 10 או 11.

 

באחד הלילות הכרזתי על תחרות ריצה בפרוזדור הארוך, זה שחיבר בין כל החדרים לבין המקלחת ובתי השימוש. בניצב לתחילת הפרוזדור הארוך היה עוד פרוזדור, קצר ורחב יותר - שבפתחו התחילה המהומה של אותו לילה - פרוזדור שהוביל לחדר המטפלת, לדלת כיתת הלימוד שלנו וגם לכיוון היציאה החוצה, לחצר.

שאלתי מי רוצה להשתתף, רשמתי על דף מחברת את סדר הרצים וקבעתי-מיניתי את חגי כמודד הזמן הרשמי של התחרות - היה לו שעון 'סטופר' שהוא קיבל במתנה ליום הולדתו מדודו העשיר שבאמריקה - ואת נאוה, 'מלכת הכיתה', מיניתי כאחראית על רישום התוצאות.

התחלנו את תחרות הריצה, רוב הבנים ומקצת הבנות, כששאר הילדים עומדים בפתחי החדרים ומריעים-מעודדים בהתלהבות, מנסים שלא לצעוק ממש כדי לא לגרום לשומרות הלילה להגיע לבית שלנו, בית קבוצת "שיבולת", לבדיקת נסיבות הרעש.

הגיע תורי לרוץ.

זינקתי מקצה הפרוזדור הרחוק אל כיוון המקלחת, שועט במהירות קדימה (הייתי אלוף הכיתה בריצה באותו זמן), נלהב מקריאות העידוד, ואז, לפני שהספקתי להאט לקראת הקיר הנגדי, יצאה חיה מפתח המקלחת - היא הייתה בבית השימוש ולא ידעה כלל על תחרות הריצה - ואני התנגשתי בה בעוצמה.

 

הפרק הבא בסיפור הלילי הזה התרחש סביב המיטה שלי, בחדר מספר 3, כששנינו, חיה ואני, 'מככבים' בו במשותף: אני שוכב על בטני, בוכה בכי תמרורים של כאב וזעם ומנגב שוב ושוב בנייר טואלט את הדם הרב שזורם-נוזל מאפי אל הרצפה, ואילו חיה רצה הלוך ושוב באומללות אל בית השימוש ובחזרה, מביאה עוד ועוד נייר טואלט ו'חוטפת על הראש' מכל אוהדיי הנאמנים... עד שהגיעו השומרות למשמע הצעקות הנרגשות - צעקות שהגיעו לאוזניהן במהלך סיבוב הביקורת שלהן בין בתי הילדים - אמרו לי להתהפך על גבי (כדי להפסיק את זרימת הדם), הרגיעו אותי בפרט ואת הרוחות בכלל, ניקו בזריזות את דמי השפוך (על הרצפה) ושלחו את כולנו בחזרה לישון.

 

למחרת קמתי עם אף נפוח וכואב ומחשבות נקם איומות בחיה, אבל רחל המטפלת, ששמעה דו"ח מפורט על אירועי הלילה מפי השומרות חצי שעה לאחר ה'תאונה', קראה לי, לאחר שציחצחתי שיניים, לחדר המטפלת לשיחה. היא הכירה אותי, כמובן, יותר טוב מכל אחד אחר בקיבוץ, אולי אפילו יותר טוב מההורים שלי.

מה שקרה, קרה באשמתך צביקה, אמרה לי, וזה אולי ילמד אותך לא לארגן יותר השתוללויות בלילות. כבר הזהרתי אותך בעבר, אבל אני רואה שאתה ממשיך בדרכך הרעה. אל תחשוב שאני לא יודעת - אני יודעת טוב מאוד שאתה אחראי לזה. אני גם מזהירה אותך, אמרה בהדגשה, שלא לפגוע ולהתנקם בחיה, כמו שעשית לפני חודשיים ליצחק (הכיתי אותו בלילה בידית מטאטא, לאחר שרבנו בצוהריים במהלך משחק "קדרים באים" בבריכה, ריב שבמהלכו השפריץ עלי מים וקרא לי 'צבוק' בתוספת כינוי גנאי ידוע שמתחרז אתו). אם אשמע שנגעת בה אפילו באצבע קטנה, הוסיפה רחל המטפלת בקול חמור ומאיים, אני אדאג שיסלקו אותך מחברת הילדים.

 

בימים הבאים לא נקמתי בחיה, כמובן, בשום אופן שהוא. אפילו ניסיתי לחזור ולהיות חברותי ומיודד אתה, מה שהיה, בעצם, לפני ההתנגשות בינינו. גם חזרתי לדבר ולשחק עם יצחק, אחרי חודשיים של 'ברוגז' בינינו, לאחר שאמרתי לו שמבחינתי הריב בינינו נגמר. למעשה, מאותו "ליל דמים" כואב שעבר על אפי, נמנעתי מכל ריב ומדון פוטנציאליים ואפילו חדלתי לארגן השתוללויות.

 

מאז אותו לילה - אני יודע היום - הסרתי מראשי את הכתר הבלתי נראה של  'מלך הכיתה'.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: