את לא מבינה מה זה קיבוץ / צָדִ"י. אָלֶ"ף.

 

את לא מבינה מה זה קיבוץ

צָדִ"י. אָלֶ"ף.

איור מאת יעקב גוטרמן

 

לא פחות מחמש טעויות גורליות מונחות ביסודו של הסיפור הבא, כולן טעויות שנעשו בתום-לב.

איור מאת יעקב גוטרמן

הטעות הראשונה, המכוננת, הייתה של יוסף גרינשטוק, סדרן העבודה החדש של הקיבוץ. בהמשך לטעותו של הסדרן באו שתי הטעויות של אלונה בר, הטעות של שירי מור והטעות של יגאל (גיגי) קומש. עם זאת, צריך להודות ביושר, לא רק טעויות תמימות אלו הפכו את אותו יום לבלתי נשכח בתולדות המקום. לא יהיה זה בלתי מדויק לקבוע שהיו כאן גם זלזול ואי-אכפתיות עד כדי חוליגניזם מצד אחד, והיפוך סדרי בראשית יחד עם איבוד עשתונות אידיאולוגי מצד שני... וכך קרו-התגלגלו הדברים:

 

בצהרי ה-10 בפברואר 1979, סקר יוסף גרינשטוק בסיפוק את רשימת התורנויות החודשית של חודש מרץ, שזה עתה תלה על לוח המודעות הגדול שבכניסה לחדר האוכל. עכשיו, מול טורי השמות הצפופים והמסודרים למופת מתחת לתאריכי השבת והחג של הסידור, ללא משבצות ריקות שמשמעותן 'חיפוש התרוצצות' נוסף אחר תורנים, עכשיו הרגיש הסדרן החרוץ גאווה מוצדקת: על אף שנכנס לתפקידו רק לפני חודשיים וחצי, הצליח להשלים, לאחר עמל רב, את מלאכת הסידור המסובכת, מלאכה ש"התברכה" הפעם בסיבוך גדול נוסף, הלא הוא פורים-חברים.

 

וזאת יש לדעת: באותם ימים רחוקים היה המושג פורים-חברים עבור כל סדרן עבודה, בכל קיבוץ שהוא, מושג מטיל אימה. לאמיתו של דבר, בהיסטוריה הקיבוצית נרשמו לא מעט מקרים של סדרני עבודה שהצורך-אילוץ לסדר גם תורני חיסול למסיבה, גם תורני סידור ושטיפת הרצפה למחרת בבוקר וגם תורני שבת לארוחת הצהרים, גרם להם, לאותם סדרנים אומללים, התקפי היסטריה-ייאוש-דיכאון טראומטיים, עד כדי, במקרים קשים, צורך בהתערבות רפואית (המקביל למתואר כאן, אגב, הוא רק חג הפסח הקיבוצי, אבל זה כבר סיפור קשה אחר...).

 

אבל הסידור של גרינשטוק, לאסונו ובעיקר לאסונם של שאר משתתפי הסיפור, היה מושלם רק למראית עין. הטעות הקשה של הסדרן 'הירוק' הייתה בחירת השמות של עשרת תורני ההגשה ושטיפת הכלים: כמעט כולם - למעט אלונה בר, אימא צעירה כבת 30 - היו רווקים צעירים ומרדניים (שבעה מהם משוחררים טריים מצה"ל), חסרי כל מחויבות ובעיקר חסרי חשק לקום בבוקר השכם לאחר מסיבה עליזה-מוצלחת ורווית אלכוהול, לטובת תורנות מעצבנת, רק משום ששמם מופיע על לוח התורנויות של הקיבוץ. וכך קרה שאלונה, נצר למשפחה ייקית, שהגיעה לתורנות בדיוק בשעה היעודה, עשר בבוקר, נותרה לבדה בחדר האוכל הריק במשך יותר מ-20 דקות. במהלך דקות אלו היא ניסתה להתקשר לגרינשטוק ולא הייתה תשובה (הוא נסע לביקור משפחתי של סוף השבוע). אחר-כך ניסתה להתקשר לעזרא האקונום, כדי שיבוא לעזרתה, אך זה הרים את השפופרת, נהם לתוכה משהו לא ברור ועצבני בעליל וטרק את הטלפון בפניה. עוד דקות ארוכות בזבזה אלונה לחינם על טלפונים לתורנים שברשימה - אף לא אחד ענה לצלצול - ואז הגיעה למסקנה הבלתי נמנעת, שארוחת צהרים 'שבתית' במתכונתה הקבועה היא משהו חסר סיכוי לחלוטין.

 

אלמלא 'מבשלת השבת' - שהגיע השכם בבוקר והכין את האוכל לארוחה, ולאחר שהשאיר דף הוראות לתורנים חזר עייף אך מרוצה לביתו - ובעיקר אלמלא השולחנות המסודרים על כיסאותיהם והרצפה הנקייה, המדיפה ריח נעים של סבון, ייתכן שאלונה (אפילו היא!) הייתה מסתובבת על עקביה כבר בתחילה וחוזרת לביתה "ושהקיבוץ יתפוצץ!". אלא שאיתרע מזלה, וחמשת תורני הסידור והשטיפה, כולם בחורים משכבת הביניים, קמו משנתם ללא טרוניות, בהשלמה-הפנמה של חינוך קיבוצי למופת, וב'הרף עין' שבין שבע לתשע וחצי בבוקר הסתערו-השתלטו על החורבן מדיף ריחות האלכוהול והקיא של חדר אוכל שלאחר הפורים הקיבוצי, והשיבו את 'לב הקיבוץ' למראהו הרגיל, היומיומי.

 

חריצותם של תורני הסידור והשטיפה, למעשה, היא שהובילה את התורנית האחראית, האכפתית ושומרת הסדר המוסכם, אלונה, אל טעותה הראשונה: היא החליטה שארוחת צהרים אכן תהיה, אפילו בתנאים בלתי אפשריים של היעדר תורנים! היא פתחה את ברזי הקיטור של סיר המרק וסיר הירק החם, והפעילה את תנורי החימום, הקונווקטומטים, של המנות והתוספות. או אז 'ארגנה' לעצמה שלושה גיליונות גדולים של נייר בריסטול, שלקחה מחדר התרבות הצמוד לחדר הסדרן, ובעזרת לורד שחור וגדול כתבה על כל אחד מהם: "חברים יקרים, התורנים לא הגיעו, לכן ארוחת הצהריים לא תוגש. בבקשה לא לכעוס על מי שכן הגיע. האוכל מוכן וחם - אתם מוזמנים לקחת אותו מהמטבח לארוחה בבית. תודה".

 

בשלב זה, מתנצלת על האיחור הרב, הגיעה התורנית שירי מור, סטודנטית שנה ראשונה לתיאטרון בסמינר הקיבוצים - לדבריה הלכה לישון בארבע וחצי בבוקר, בתום המסיבה, ופשוט לא התעוררה בזמן - ושירי הוסיפה את טעות תום הלב שלה לזו של אלונה: במקום לשכנעה 'לרדת' מעניין הארוחה "ושהקיבוץ יתפוצץ!", היא הצטרפה אליה בהתלהבות להכנות. לאחר שהכינו ליד עמדות הבישול כפות גדולות, מצקות וכלים חד-פעמיים, ולאחר שפרסו כמה כיכרות חלה במכונת הלחם, יצאו השתיים החוצה ובעזרת נעצים תלו את מודעות הבריסטול הגדולות על שלושה גזעי עצים, בכל אחת משלושת דרכי הגישה לחדר האוכל.

 

עשר דקות אחר-כך, בשעה 11 בדיוק, התחילו להגיע ראשוני האוכלים, וותיקי הקיבוץ.

 

המודעות המקדימות, מסתבר, לא התקבלו בהבנה כללית ולא גרמו להתנהגות בהתאם. למעשה, ייתכן שדעת ראשוני הקיבוץ לא הייתה מסוגלת לעכל כלל וכלל הודעות מסוג זה: ביטול ארוחת הצהרים בחדר האוכל? היעלה על הדעת? וכך נאלצה אלונה לעמוד בפתח הכניסה של חדר האוכל, ולהסביר לנאספים ההמומים, שוב ושוב, שלא יוכלו לסעוד הפעם בחדר האוכל כהרגלם.

 

"האוכל מוכן במטבח", אמרה-הסבירה התורנית האכפתית בסבלנות ובמאור פנים, "אבל אין מי שיגיש אותו, כי התורנים לא הגיעו. לוקחים אוכל מהמטבח, אבל האכילה היא בבית".

 

את הפתעת הוותיקים, שהפכה עד מהרה לסערת רגשות מתפרצת, לא תשכח אלונה אף פעם. חלקם אומנם השלימו עם הגזירה ונהגו על פי המתבקש מהם, אך כמה מהם - מתעלמים מהמציאות החדשה או שפשוט לא יכולים לשנות מהרגלם זה עשרות שנים - לאחר שגדשו את מגשיהם בארוחה שהוכנה עבורם, פנו להתיישב במקומותיהם בחדר האוכל כאשר שתי המגישות, אלונה ושירי, נאלצות שוב לעצור אותם ולהזכיר להם שאין זו ארוחה רגילה, שאין מי שינקה את השולחנות וישטוף את הכלים המלוכלכים, ולכן "בבקשה, תאכלו בבית..."

 

היה גם קומץ מוותיקי הקיבוץ שהגיב בחריפות של ממש: "מה זאת אומרת אין הגשה?" זעם גרישה גוטשלק (74), וזוגתו מרים הוסיפה מיד את שאלת ה"מי החליט ככה?" מאיר פינקלשטיין (75) הכריז ש"זו שערוריה !פשוט חוצפה!" מנחם הולץ (72) הציע בהומור אופייני ש"יש לארגן הפגנה... שמישהו יצלצל בפעמון"! ואילו נחמן שנירר (73), רוטן כנגד קלות הדעת של הולץ, טען-קבע בתוקף ש"העניין החמוּר הזה צריך להגיע כבר מחר בבוקר לבירור במזכירות!"

 

בסופו של דבר, לאחר ששוב ביקשה שלא יכעסו על מי שכן הגיע לתורנות, הצליחה אלונה לשכנע את כל החברים הללו, בדברי נועם והגיון, שהפעם ייקחו את ארוחתם הביתה. את כולם, למעט ליליה יונישובסקי (76).

 

ליליה, מוותיקות המקום, לולנית בעברה, חברה פעילה בוועדות הקיבוץ השונות ומשתתפת קבועה וקולנית בדיוני האסיפה הכללית, התייצבה מול אלונה ונופפה מולה בידה השמאלית, חסרת חצי האמה (היא איבדה את מחצית אצבעה ב-1951, בעת שהפעילה מכונת קיצוץ ירק לבנות טיפוחיה, התרנגולות): "כמו שהתרנגולות שלנו אוכלות בלול בשבת", הסבירה נסערת, "ככה גם החבֵירים בקיבוץ אוכלים בחדר-אוכל. לא ייתכן אחרת!" היא עקפה את אלונה, פסעה קוממיות לעבר המטבח, מילאה את צלחתה מכל טוב ואז ניגשה עם המגש העמוס והתיישבה במקומה הקבוע, השולחן שליד החלון הפינתי הצפוני.

 

אלונה לא ויתרה. היא ניגשה אל ליליה וניסתה שוב להסביר לה, בסבלנות ובאדיבות, שללא תורנים לא ניתן לקיים את הסדר הרגיל של ארוחת הצהרים. זו הייתה טעותה השנייה.

 

"חבֵירה צעירה," ענתה לה ליליה באקצנט מוסקבאי כבד, מנופפת שוב בהתרגשות בידה קצוצת האמה, "אם את חושבת שאפשר ככה לבטל ארוחת צהרים, את לא מַבינה מה זה קיבוץ. את פשוט לא מַבינה מה זה קיבוץ!!"

 

אפילוג

 

בעת כתיבת שורות אלו, הקיבוץ שבו קרו הדברים מופרט לחלוטין והוא "קיבוץ מתחדש", על כל המשתמע מכך, 'נטול' ארוחות צהרים של שבת מזה 15 שנה. סיפור ארוחת הצהרים 'ההיא' הפך בזמנו לשיחת היום במשך כמה ימים, אם כי בסופו של דבר, בדרך הטבע וכדרך כל סיפור מקומי, שקע אט-אט למחוזות הזיכרון הרחוק של הקולקטיב. גם נחמן שנירר, שסירב לשכוח או לסלוח - הוא זה שתבע בירור במזכירות - נדחה על הסף ע"י אבנר חדש (37) המזכיר: "יש לנו בעיות הרבה יותר חמורות לטפל בהן", אמר לו אז 'הראשון בין שווים' בשמץ של קוצר רוח, "למשל, ההשתמטות ההמונית של חברים מגיוסי הקטיף בפרדס!"

 

אגב, טעותו של גיגי קומש, שהוזכר בפתיח, הייתה טעות 'זמנית' (חמישית במניין הטעויות הכולל): הוא התחלף עם חבר אחר בתורנות, וחשב שהתאריך החלופי-חדש שלו הוא שבוע לאחר המסיבה.

 

ובזאת, קוראות יקרות וקוראים יקרים, בזאת תם ונשלם סיפורה של ארוחת צהרים קיבוצית מיוחדת של שבת, לאחר מסיבת פורים-חברים, אי אז בשנת 1979...

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: