התייעלות / צָדִי. אָלֶף.

התייעלות

צָדִי. אָלֶף.

איור מאת יעקב גוטרמן

 

אייל הציץ לכיוון אייקון השעה, בפינתו הימנית של מסך המחשב. השעה הייתה 12:55. הוא קם ופנה לעבר הדלת, כדי להגיע בזמן לפגישה.

איור מאת יעקב גוטרמן

שעתיים לפני כן, כשהטלפון במשרדו צלצל והוא הרים את השפופרת ובקול עליז אמר את הטקסט הספק ילדותי-טיפשי ספק חינני-חביב, "בוקר טוב לפיל ולדוב... במה אפשר לעזור?", שמע את קולה של יפעת, מנהלת משאבי האנוש של המפעל, המזמינה אותו לפגישה במשרדה.

"אייל, אני רוצה להיפגש איתך ועם אלכס ומיטל אצלי במשרד, בצהרים, בשעה אחת או אחת וחצי... זה בסדר? תוכל להגיע?"

"אין בעיה", השיב, "מתי שתגידי".

"יופי, קבענו בשעה אחת אצלי במשרד. תודה".

 

בדרך לפגישה, ניסה לנחש מדוע הוזמן. על פי התבטאויות ששמע בשבועות האחרונים, הניחוש שלו היה שהם רוצים לדבר איתו על שינוי הרכב תפקידיו במפעל. מה שהעידו על כך כמעט בבירור, היו הפורום שאליו זומן לשיחה - מנהלת משאבי אנוש, מנהל אולם הייצור וסגנית ה'בוסית' שלו במחלקת התפ"י - ויותר מכך המהפך בהתנהלות החברה בעקבות החלפת המנכ"ל. אחד מסימניו של המהפך, היה מדיניות תוספת המאמץ שדרש המנכ"ל החדש. "אם לא נהייה יעילים יותר, אם לא נייצר תפוקות גבוהות יותר ולא נוריד עלויות, אין למפעל הזה זכות קיום!" הצהיר בחלוף שבועיים מאז כניסתו לתפקיד קודמו, שהודח. בתוך שבועיים נוספים פוטרו 14 עובדים, בוטלו תפקידים והוכנסו סדרי עבודה חדשים, כולל מדידת תפוקות שלוש פעמים ביממה. גם אייל עצמו נדרש לשנות את מהלך יום עבודתו, להחליף עובדי ייצור בשעות הארוחות או, לפעמים, להשלים משמרת עקב היעדרות עובד בשל מחלה.

 

כן, חשב אייל לעצמו בדרכו אל משרדה של מנהלת משאבי האנוש, הם הולכים להציע לי לקחת חלק מתפקידיו של מנהל אולם הייצור. זה בהחלט יכול להיות מעניין...

 

חמש וחצי שנים עברו מאז שנקלט אייל בעבודה, כשהוא בן 61, לאחר שעזבו, הוא וזוגתו, את קיבוצם שבצפון ועברו למושבה במרכז הארץ. הוא התחיל כאורז פשוט ליד המכונות שפלטו מגשיות פלסטיק יומם ולילה, 7 ימים בשבוע, 364 ימים בשנה (רק ביום כיפור דממו המכונות). לעובדה שהתקבל לעבודה, על אף גילו המתקדם, הייתה רק סיבה אחת: זה היה הקיבוץ שבו נולד. המנכ"ל שקיבלו כעובד אריזה פשוט, היה עוזב קיבוץ בעצמו, איש של אמונה עמוקה בערכי חברות, עזרה הדדית, אחוות עמים, תמיכה בעובדים בעלי מוגבלויות ובעל יחס של קירבה אישית וחום אנושי כלפי כל העובדים, מראשי המחלקות ועד אחרון עובדי הייצור והמנהלה. היו לאותו מנכ"ל גם קשרים חמים של הערכה הדדית עם הנהלת הקיבוץ ואף מדיניות מוצהרת של קבלת חברי הקיבוץ לעבודה במפעל. "כל מי שנולד בקיבוץ הזה וירצה לעבוד כאן איתנו, אני אקבל אותו לעבודה", אמר תמיד וגם קיים.

 

מהר מאוד הסתבר לאייל שעבודת האריזה היא עבודה מאומצת פיזית ו'לוחצת': עבודת משמרות, אריזת-מילוי קרטונים בקצב מהיר לרוב, עירומם על גבי משטחי עץ לגובה, תנאי חום ורעש חזק ועוד. בחירוק שיניים המשיך, יודע ששום מקום עבודה אחר לא יקבל אותו, מקבל עליו את עול המחויבות להתפרנס. עם זאת, יצר במהרה יחסי חברות נעימים והווי של חברותא עם כל עובדי הייצור, רובם ככולם ערבים ועולי חבר העמים מיישובי הסביבה, וגם עם מכריו וחבריו מתקופת היותו חבר הקיבוץ חידש קשרים חמים, מה שהנעים עליו במקצת את מאמץ יום העבודה.

 

כעבור שנה ורבע הוזמן לחדר הישיבות של המפעל, שם הציע לו המנכ"ל להצטרף לצוות התפ"י. הוא חש סומק של מבוכה וסיפוק כשבנוכחות מנהלת הייצור וסגניתה ממחלקת התפ"י, נאמרו שבחיו בפניו, על האיכפתיות והמסירות והאיכות של עבודתו - "חוץ מאלו שיושבות כאן, המליצו עליך לתפקיד עוד כמה אנשים..". הוסיף וציין המנכ"ל - ועל כך שכישוריו (מהנדס בעברו) יכולים להביא תועלת רבה ומשמעותית יותר לחברה במסגרת התפ"י. ההצעה גם באה בעיתוי טוב, לאור תחילתה של בעיה בריאותית: אייל החל לחוש כאבים בכתף ימינו, כאבים שהלכו וגברו עם כל יום עבודה נוסף. הבירור הרפואי, צילום רנטגן, הראה שיש קרע בשריר. בגיל 62, ללא אפשרות כלשהי למציאת עבודה חלופית, היה אפוא המעבר מהייצור לעבודת משרד בבחינת הזדמנות שאסור להחמיצה.

 

לא בלי קשיי קליטה בתפקידו החדש - "עם הבוסית שלי, שרון, אני מסתדר יופי", סיפר לאשתו-אהובתו, "אבל לסגנית שלה, מיטל, יש 'פתיל' ממש קצר. המזל הוא שהיא גם מהר נרגעת..". - בסופה של תקופת ההכשרה לעבודה שמעולם לא עסק בה קודם לכן, הגיע אייל למקצועיות וליעילות מוערכים בפי כל. תכונותיו ה'טבעיות' של אחריות, אכפתיות, יסודיות ודייקנות בפרטים הקטנים, סבלנות, הומור ולב פתוח לאחרים, הפכו אותו עם הזמן לידיד ו'איש סוד' של מיטל, כהגדרתה שלה, והוא אף זכה בהערכתם ובחיבתם של כל חבריו לעבודה. הן מדבריהם ומסיפוריהם והן מעומס העבודה עצמו, הצטייר בעיניו המפעל כסיפור הצלחה מעורר השראה: המפעל הקטן של 2-3 מכונות ייצור ישנות אי-שם בשלהי המאה הקודמת, צמח והתפתח בהנהגתו-הובלתו של מנכ"ל בעל חזון ונמרץ לחברה בינלאומית גדולה ומשגשגת, המייצאת את תוצרתה לכל רחבי העולם, עם מכונות משוכללות וייצור של 30,000,000 מגשיות בשנה, מחזור של מיליוני שקלים ורווחים נאים לשני הקיבוצים השותפים.

 

אלא שלאחר 14 שנים של הצלחה, התהפך הגלגל והתברר, בסיכום שנה ראשונה של הפסד כספי, שהחברה נמצאת במסלול של התרסקות. דבר זה הביא לפיטורי המנכ"ל הוותיק ע"י הדירקטוריון, שמזה שלוש שנים ויותר רצה להפטר ממי ש"אינו מביא את הסחורה", דהיינו רווחים גבוהים בהרבה מעל המושג. העובדה שחלק גדול ומשמעותי של רווחי המפעל הופנו לפיתוחו, למען העתיד, לא זכתה להתייחסות של ממש בשיקולי הדירקטוריון. העבר ראוי לשבח ולהוקרה, אבל אסור להתרפק עליו – כך היו האמירות שבאוויר - וכל חברה, מוצלחת ככל שתהיה, צריכה להתחדש ולהתרענן בניהול שלה. ברכילות ה'מפעלית', בעקבות ההדחה הצפויה, נשמעו אף דיבורים על בזבוז כספים לכאורה, ניפוח משרות, חוסר יעילות, אווירה של בטלנות ואפילו שמועות על טובות הנאה לבכירים או עובדים 'אנשי שלומו' של המנכ"ל. חלקם של העובדים אפילו בירך תחילה על השינוי, מבלי לשער את העתיד לבוא.

 

הסדרי העבודה החדשים שהכניס המנכ"ל החדש, יחד עם גל הפיטורים, הכניסו אווירה של פחד וחשבון וגרמו לטלטלה חברתית במפעל. תחושות היחד, הלכידות וה'משפחתיות' של 14 שנה נמחקו בתוך שבועות. ה'קש' ששבר את גב העובדים, הייתה החלטת המנכ"ל לבטל את עבודת סוף השבוע ואת אפשרות השעות הנוספות. טענתו-הסבריו, על התחרות הקשה בשוק, על בריחת קונים ועל האבסורד של ייצור למלאי ולא מול הזמנות, לא התקבלו ע"י העובדים שפרנסתם נפגעה קשה. מה שנחוץ הוא להגביר את מאמצי השיווק ולא לפגוע בנו, טענו-מחו העובדים. בלי שעות שבת ובלי שעות נוספות, עם שכר של 23 שקלים לשעה, איך אפשר לפרנס משפחה של 4-5 נפשות? וכך, כעבור מספר שבועות של תסיסה ומתח, לראשונה בהיסטוריה של המפעל ושל הקיבוץ כאחד, עצרו העובדים של משמרת הצהרים את המכונות ויצאו נסערים לחצר המפעל. תוך דקות התפתח דין ודברים סוער בינם לבין נציגם בהנהלת החברה, שדרש מהם לחזור מיידית לעבודה. הבטחתו להעביר את המסר שלהם למנכ"ל לא סיפקה אותם. אנחנו דורשים לדבר איתו ישירות, אמרו. כעבור עוד מספר רגעים הגיע המנכ"ל. ללא ברכת שלום ומבלי שניגש אל קבוצת העובדים השובתת, קרא אליו את נציג העובדים, אמר באזנו שניים-שלושה משפטים, והסתלק מהמקום.

 

המנכ"ל אמר לי דבר פשוט, הצהיר הנציג בפני העובדים ההמומים, מי שלא יחזור לעבודה תוך 3 דקות, יפוטר מיידית. שוב סערו הרוחות בשעה שנציג העובדים, יחד עם עובדים נוספים, בהם אייל, מנסים לשכנע את השובתים לחזור לעבודה, כאשר מן הצד השני ניצבים מנהל המשמרת ומספר עובדים זועמים ומצדדים בהמשך השביתה. בסופו של דבר שוכנעו רוב העובדים לחזור לעבודתם. למחרת התברר שגם משמרת הלילה השביתה את המכונות וגם שם, רק לאחר האיום בפיטורים מידיים, חזרו העובדים לעבודתם. מנהל המשמרת השובת ועובד נוסף פוטרו כעבור יומיים, שני עובדים אחרים התפטרו מיוזמתם, ורוח נכאים אחזה בכולם למשך שבועות רבים.

 

השבועות והחודשים חלפו, ולאט-לאט התייצבו הדברים. תחלופת העובדים אומנם נמשכה, חלקה כתוצאת עזיבת עובדים לא מרוצים מהמשוואה של שכר מועט בצידה האחד למול עבודת משמרות מאומצת-קשה בצידה השני, וחלקה מפיטורים נוספים שנעשו ע"י המנכ"ל, אך היעילות גברה במקביל לצעדים של הגדלת מאמצי השיווק והגדלת המרווח שבין הוצאות הייצור מול מחיר המגשיות. בסיכום מחצית השנה הראשונה מאז שנכנס לתפקידו, הציג המנכ"ל לדירקטוריון, להנהלת המפעל ולראשי המחלקות, תמונה ורודה לגבי העתיד, בהמשך לדיווח על רווח נטו חצי שנתי של 3.8 מיליון ₪.

 

"המנכ"ל שלנו מבריק בתפיסת המציאות המפעלית, הוא לומד במהירות כל פרט בכל אחת מהמחלקות של המפעל, והוא הופך כל אבן בדרך להקטנת עלויות והעלאת הרווחים", אמרה מיטל לאייל באחד הימים. "גם אותי הוא בטח יפטר", הוסיפה בעגמומיות, "אחרי שאכניס לעבודה את מערך המחשוב החדש שייכנס בקרוב למערכת.."

 

"אותך הוא לא יפטר אף פעם", אמר לה אייל, "את יותר מדי בכירה וחשובה למערכת ואין מי שמכיר כמוך ויודע לפעול בכל התחומים של הייצור והשיווק בכלל ושל מערכת המידע בפרט". "אני לא בטוחה... בכל אופן תודה על העידוד", השיבה מיטל.

 

בשעה 12:59 בצהרים, נכנס אייל למשרדה של יפעת, מנהלת משאבי אנוש. מיטל ויפעת כבר ישבו שם ואייל, שהוזמן לשבת, לא יכול היה שלא לשים לב לעובדה שפני שתיהן רציניות. אלכס, מנהל אולם הייצור, לא נכח בחדר. לאחר שניים-שלושה משפטי פתיחה של יפעת, על התמורות והשינויים העוברים על החברה, הוטלה ה'פצצה' על אייל: הוחלט להעביר אותו מתפקידו בתפ"י ולהחזיר אותו לעבודת הייצור.

 

עדיין תוכל לבצע חלק מתפקידיך היום, אמרה לו יפעת, ולעזור למנהל אולם הייצור בתחומים שצברת בהם ידע וניסיון, אבל זאת במסגרת עבודת הייצור, ללא הקצבת זמן מיוחד. נשמח מאוד, אמרה בהמשך, אם תקבל את המתווה הזה ותמשיך איתנו. עוד הוסיפה מנהלת משאבי האנוש, שאת מקומו בתפ"י תמלא זוהר, צעירה חברת הקיבוץ, החל מהחודש הבא.

 

נדרשו לו לאייל 2-3 דקות כדי לעכל את הדברים שהושמעו באוזניו. אחר-כך אמר שהוא זקוק לזמן כדי לחשוב ולבחון את המצב החדש על כל צדדיו, ובפנים חתומות עזב את החדר. מה שלא אמר ליפעת ומיטל, הייתה המחשבה התגובתית-מיידית שלו שאין שום סיכוי שהוא חוזר לעבודת ייצור מלאה, לא רק משום הקרע בשריר הכתף שלו. היה לו גם ברור מה בדיוק קרה כאן: זוהר, שעבדה במפעל כאחראית על הקפיטריות ופוטרה בסבב הפיטורים הראשון של המנכ"ל החדש, זו שאייל עזר לה בהכשרתה לעבודת מחשב חלקית לטובת דו"חות ייצור מסוימים כשעדיין עבדה במפעל, אותה זוהר הייתה חברתה הטובה, המובטלת, של מיטל.

 

כעבור מספר ימים, שאל אייל את מיטל האם היא זו שיזמה את החלפתו, והיא הכחישה זאת. לדבריה, המנכ"ל הוא זה שהחליט על השינוי. עוד טענה ששרון, מנהלת הייצור והתפ"י, הייתה שותפה מלאה ליוזמה של הכנסת זוהר לתפ"י ולכוונות המנכ"ל בנושא. בשיחה נפרדת עם שרון, שעה לאחר מכן, ביקש אייל לשמוע ממנה את גרסתה, והיא אמרה לו שמיטל משקרת. אייל, המום ופגוע, חזר אל מיטל וביקש לדעת את האמת.

 

"אם עשית טעות, ואני יודע מכמה מקורות שאכן עשית", אמר לה, "לפחות תנסי לתקן אותה".

 

אך מיטל הדפה את דבריו. "לא עשיתי שום טעות ואין לי כוונה לפתוח איתך את הנושא או לפרט את השיחות שלי עם המנכ"ל, אפילו שניסיתי פעמיים לשכנע אותו להשאיר אותך בתפקידך", אמרה בקול קר. "זוהר מיועדת לתפקיד מסוים, של רישום התפוקות, תפקיד שלדעתי אינך מסוגל למלא, וההחלטה של המנכ"ל להכניס אותה במקומך היא שלו בלבד ואין לי בה חלק".

 

אייל הביט בה לרגע ואז קם ממקומו. "מסתבר שטעיתי לגבייך, מיטל. טעיתי בגדול..". אמר ויצא מהחדר.

 

כעבור שבועיים שלח אייל למנכ"ל את מכתב ההתנגדות שלו לשינוי שהוצג בפניו, וביקש להמשיך בעבודתו, על פי ההסכם הקיים, עד לפרישתו לגמלאות בעוד חצי שנה. העתק המכתב נשלח גם ליפעת, שרון, מיטל ונציג העובדים. בנוסף, סיפר אייל לחבריו הקרובים את ההתפתחויות. אני מניח, אמר להם, שמכתב השימוע לפני פיטורים יימסר לי בתוך יומיים-שלושה.

 

מאותו רגע, כך דומה, שטף 'צונאמי של תגובות' את המפעל: מנהלת הייצור והתפ"י, שרון, מנהל אבטחת האיכות, נציג העובדים, המנהל הטכני של המפעל, מנהלת לוגיסטיקה ייצוא ואחרים, מחו ישירות בפני המנכ"ל בפגישות עמו, או שלחו לו מיילים נסערים על העוול והשגיאה שבהחלטתו. גם עובדים רבים, מחבריו ומכריו של אייל, הביעו בפניו את שאט נפשם מהמהלך. כל זה היה לשווא, כפי שאייל ניחש מראש על פי הבנתו את מהלכיו של המנכ"ל. הוא אומר את המשפטים הנכונים, על כמה שההון האנושי הוא הנכס הגדול ביותר של החברה - כך אמר לחבריו לעבודה - אבל הדבר היחיד שהוא באמת מסתכל עליו זו השורה התחתונה של המספרים. אנשים לא מעניינים אותו. הוא מכניס במקומי מישהי בחצי משרה, בפחות תשלום לשעה מן הסתם, וזה מגדיל לו בכמה אלפי שקלים את השורה התחתונה השנתית. זה הדבר היחיד החשוב. שום היבט אנושי-ערכי לא רלוונטי כאן.

 

מכתב ההזמנה לשימוע שלפני פיטורים אכן נמסר לידיו של אייל כעבור יומיים, בדיוק כפי שחזה. במייל תשובה שכתב למנכ"ל וליפעת, הבהיר שהוא אינו מעוניין בשימוע, הליך שכל מעביד מחויב לו על פי החוק ושאין לו, ברוב מוחלט של המקרים, שום משמעות ושום השפעה על החלטת הפיטורים שכבר התקבלה.

 

למחרת הוזמן שוב למשרדה של יפעת, שם ישבו גם שרון ומיטל. יפעת - לשאלתה האם הוא מוכן שוב לשקול את ההצעה לחזור לייצור ענה בשלילה מוחלטת - מסרה לו את מכתב הפיטורים. כשפתח אותו, הופתע אייל לקרוא שניתנים לו שני חודשי משכורת מיום הפסקת עבודתו, ולא אחד כפי שהחוק קובע.

 

"במה זכיתי?" שאל באירוניה את יפעת, "או אולי יש כאן נקיפות מצפון למישהו?" "רצינו ללכת לקראתך..". מלמלה במבוכה, סמוקה כולה, מנהלת משאבי האנוש. להרף עין חכך אייל בדעתו האם להגיד 'אני מאוד מעריך את זה', אך החליט שלא להגיב. "אייל, מאוד קשה לי אישית עם מה שקרה", קולה של שרון היה חרישי, מתנצל. "אתה יודע עד כמה שאני מעריכה את העבודה שלך, ואותך כאדם..". היא השתתקה לרגע ואז הוסיפה: "אני... אנחנו רוצות לעשות לך אירוע פרידה מהמחלקה. בכל זאת, עברנו הרבה ביחד..". "אני מעדיף שלא", השיב אייל, "זה יביך את כולם, כל המילים היפות שתיאמרנה, והמתנה שתצטרכו לארגן לי... בעצם", הוסיף בקול שובב, "את המתנה אני מוכן לקבל בכיף!" "באמת? איזו מתנה היית רוצה?" שאלה שרון, מחייכת לראשונה מאז החלה הפגישה. "סתאאם... לא התכוונתי ברצינות", ענה אייל בחיוך ואז, לאחר ששמע ממנהלת משאבי האנוש את מהלך הדברים בהמשך, על כל הפרוצדורה הכרוכה בפיטוריו, איחל לשלוש הנשים כל טוב ויצא החוצה. להפתעתו לא חש מתח או כעס, אלא הקלה של השלמה. הוא פסע במעלה הכביש הפנימי של המפעל בדרך למה שמעתה יהיה 'מקום עבודתו בעבר' כדי לאסוף את חפציו ולנסוע לביתו, אל תחילת פרק חייו החדש.

 

הפגיעה של הפיטורים, בדיעבד, הייתה קשה מכפי שאייל היה מוכן להודות. הוא ניסה בתחילה 'לשדר' לעצמו ולמשפחתו שוב ושוב שזה לא נורא, שהוא יוכל כעת להקדיש יותר זמן למשפחה ולתחביביו (קריאה וכתיבת סיפורים קצרים), שיוכל להתפתח וללמוד (יידיש), שיוכל אולי להתנדב לפעילות כלשהי כדי למלא את יומו, ושהפגיעה בהכנסת המשפחה לא קשה מאוד, אף כי אולי יהיה צריך מעכשיו להצטמצם ולחסוך בהוצאות. אלא שהייתה זו מראית עין בלבד. כעבור מספר ימים, למרבה צערה של אשתו, סמדר, שניסתה לעודד את בעלה בכל דרך אפשרית ואף הציעה פנייה משפחתית לעזרה נפשית - הוא דחה את ההצעה בחמת זעם - לאחר שהמחשבות הרעות סירבו לעוזבו, שקע אייל בדיכאון עמוק. הוא סירב לקום ממיטתו בבקרים, החל לשתות משקאות משכרים ונעשה זועף, עצבני וגס רוח כלפי זוגתו. שנות הזוגיות שלהם היו תמיד, על אף הקשיים שבחיי כל זוג, שנים של קרבה וצחוק ושמחה ואהבה. עכשיו, בתוך שבועות, הפכו חייהם לסיוט לא נגמר של תסכול, ריחוק, ייאוש וריבים בלתי פוסקים.

 

יש לנו מזל ששני הילדים שלנו כבר גדולים ועזבו את הבית - אמרה לו סמדר ערב אחד, סחוטה רגשית ובוכייה - אחרת בטח היית פורק גם עליהם את התסכול שלך. בתגובה סטר לה אייל על פניה בחוזקה ויצא בסערה מביתו, אל הבר שהפך לביתו השני. ארבע שעות לאחר מכן חזר לביתו, שיכור כלוט, נכנס למיטתו בבגדיו ובנעליו ונרדם הלום יין וזעם. למחרת בצהרים, כשהתעורר וקם מהמיטה, מצא פתק על שולחן המטבח.

 

"אני אוהבת אותך אייל ותמיד אוהב", כתבה לו זוגתו-אהובתו, "אבל אינני יכולה יותר. מקווה שתמצא כוחות בעצמך, אולי בעזרת אחרים כי אני לא הצלחתי בכך, לצאת מהבור העמוק והשחור שאליו הושלכת לפני ארבעה חודשים. שלך בכאב, סמדר".

 

פרץ של טירוף אחז באייל למקרא הדברים. צועק ומקלל החל להשליך ולנפץ את כל מה שידיו השיגו - כוסות, צלחות, כלי הגשה, כסאות ואפילו את מכשיר התמי 4 שעמד על שיש המטבח. ואז הפכו צעקותיו לזעקות שבר והוא התמוטט על הרצפה, כל גופו רועד. דקות ארוכות געה בבכי מיוסר, מבכה את חייו שהפכו קשים מנשוא, מתאבל על אהובתו שנטשה אותו. כעבור זמן, אט-אט, פסק בכיו. את מקומו, הולך ומתגבר מרגע לרגע, תפס רגש השנאה והנקמה.

 

אני הולך להרוג אותך, אמר לעצמו בקול, אני הולך להרוג אותך, מנכ"ל בן זונה!

 

בעזרת גוגל מצא אייל את כתובתו של המנכ"ל בחיפה, ובמשך שלושה ימים ושלושה לילות, מתקיים על חטיפים וסנדוויצ'ים וישן שינה טרופה של שלוש-ארבע שעות בלילה, הכין את תוכנית הרצח שלו. היה ברשותו אקדח "ברטה", מצויד במשתיק קול, שלקח מגופת קצין מצרי במלחמת ששת הימים. הוא היה צלף מצטיין, מאז ימי שירותו הצבאי, והיה יכול להקפיץ מטבע של 10 שקלים ממרחק 5 מטר בירייה אחת. הוא שכר מכונית באשקלון, הרחק ממקום מגוריו, ובמשך שבועיים עקב אחר נסיעותיו של המנכ"ל מביתו למפעל שבקיבוץ ובחזרה, ואף למד את סדר היום שלו. הוא גם נכנס יום אחד לבניין המגורים המפואר שבו התגורר המנכ"ל, וציין לעצמו את אמצעי האבטחה שבמקום - מצלמה במבוא, דלת כפולה ופתיחת הדלת הפנימית רק באמצעות כרטיס קוד או זיהוי ואישור דרך האינטרקום. הוא גם רשם בפנקסו את שמות הדיירים והיה מרוצה מאוד לגלות בהמשך, באמצעות הגוגל והפייסבוק, שבדירה מס' 15 מתגוררת דורין, גרושה בת 47, שבימים הבאים טיפח איתה קשרי מחשב לוהטים.

 

 ואז הגיע יום הנקם והשילם שלו.

 

זה היה יום חורף סוער. הרחובות היו ריקים מאדם ורק מטחי הגשם ויבבת הרוח נשמעו ברחוב מגוריו השקט של המנכ"ל לפנות ערב, בשעה שאייל החנה את מכוניתו ברחוב הסמוך. אף אחד ממי שהכירו לא היה מזהה אותו באותו ערב, שכן הוא צבע את שיערו, גילח את זקנו, חבש כובע בוקרים רחב שוליים והדביק שפם שחור מתחת לאפו. הוא פסע במהירות, עוקף את פינת הרחוב ונכנס לרחוב המטרה שלו. בהתקרבו למגדל המגורים, הרים את המטריה שלו כלפי מצלמת האבטחה, נכנס בדלת הראשית ולחץ על כפתור דירה מס' 15.

 

 "מי שם?" שאל קול נשי.

"אביר חלומותייך, הרטוב והרועד מקור..". ענה אייל.

 

צחוקה של דורין היה נמוך ומפתה. "בוא, עלה אלי אביר שלי. אני אלקק ממך את כל טיפות הגשם ואחמם אותך בעונג..". אמרה, ואז נשמע זמזום פתיחת מנעול הדלת. אייל עלה במעלית לפנטהאוז שבקומה ה-21 של מגדל המגורים. הוא השאיר את המטריה במעלית ופסע במסדרון הארוך והחשוך מבלי להפעיל את התאורה, וכשהגיע לדירה מס' 225 צילצל בפעמון הדלת.

 

המנכ"ל פתח את דלת הפלדה המעוצבת, ולהרף עין נפגש מבטו בזה של אייל.

 

 "ערב לא טוב", אמר אייל ונכנס לדירה, עוקף בזריזות את הדייר שבפתח.

 

המנכ"ל סגר את הדלת והסתובב לכיוונו. "ומי אדוני, אם מותר לשאול?" תהה בקול קר.

 

אייל הוריד את כובעו, תלש את השפם מעל שפתו העליונה ובידו השמאלית הוציא זקן מלאכותי מכיס מעילו והצמיד אותו לסנטרו.

"זוכר אותי?" שאל.

"כמובן", ענה המנכ"ל בקור רוח, מביט באייל בעייני האפור-כחול הבוהקות שלו, "פיטרתי אותך לפני חצי שנה. אני מקווה שלא באת הנה כדי לעשות משהו שתצטער עליו בעתיד".

"אני מבטיח לך שלא אצטער", השיב אייל ותוך כדי כך שלף בימינו את ה"ברטה" מכיסו, הושיט את ידו לפנים ולחץ שתי לחיצות מהירות על ההדק.

 

המנכ"ל התמוטט על הרצפה הממורקת, ואייל הרגיש את דמו קופא בעורקיו.

"אלוהים!" נפלטה קריאה חנוקה מגרונו, "אלוהים אדירים!!!"

 

במקום שבו היו עיניו של המנכ"ל, שבהן פגע אייל בדיוק של לייזר מנתחים, היו כעת שני חורים שחורים שמהם, נוראים למראה, נבעו זרמים של דם ובתוכם עשרות קפיצים, גלגלי שיניים וברגים זערוריים, חלקי פלסטיק וזכוכית שבורים, טרנזיסטורים מיניאטוריים וסיבי אופטיקה והולכת חשמל דקיקים...

 

יומיים לאחר ההתנקשות במנכ"ל, התכנס דירקטוריון תאגיד המזון "אינטרנשיונל וורלד פוד" לישיבה דחופה. בחדר הישיבות המפואר בקומה ה-42, בבניין משרדים יוקרתי בשדרה החמישית במנהטן, ניו-יורק, ישבו 14 חברי הדירקטוריון והאזינו בפנים חתומות לדבריו של הבעלים, יו"ר הדירקטוריון. "מה שקרה בישראל, רבותיי, מסכן את התאגיד כולו", פתח היו"ר את הישיבה. "המתחרים שלנו יעשו מהעסק הזה מטעמים, תרתי משמע, אם יגלו את הפרטים על מה שאירע שם. כזכור לכם, נכנסנו כשותפים למפעל בקיבוץ לפני שנה וחצי, ובהמשך הכנסנו לשם את ISRa-21, מדגם FMR-1, כמנכ"ל החברה. זהו, להזכירכם, הפיתוח המתקדם ביותר עד היום בתחום הרובוטים מבוססי ממשקי אדם-מכונה. כמובן שלקחנו בחשבון אפשרות של פגיעה ברובוטים שלנו מצד מפוטרים מתוסכלים ואלימים. מתחת לעור, הגוף של המנכ"לים שלנו עשוי כולו מסגסוגת טיטניום עמידה לכדורים, כולל כדורים חודרי שריון. אבל לא לקחנו בחשבון שהעיניים לא מוגנות. אתמול הוריתי למפעל הרובוטים להוסיף מיידית לדגם החדש שמתוכנן לצאת לשוק בקרוב משקפי מגן, למניעת פגיעה בעיניים".

 

היו"ר עשה אתנחתא קלה ואז פנה לאיש שלימינו. "ג'ורג, תוכל לעדכן אותנו לגבי חקירת הרצח?" שאל.

 

"המשטרה המקומית החלה בחקירה", קם ואמר האיש שאליו פנה היו"ר, מנהל החטיבה הים תיכונית של התאגיד, "אבל אני מאמין שהסכומים שכבר הזרמנו לשם יגרמו לעיכובים ולקשיים, ובסופו של דבר למבוי סתום בחקירה ולהשתקת הפרשה. אנחנו גם מטפלים באופן דומה בתקשורת בכלל וזו הישראלית בפרט, כמובן, אבל כאן זה יותר מסובך. סביר להניח שנצטרך להזרים סכומי שכנוע גדולים ביותר כדי למנוע פרסום מזיק וייתכן שנצטרך להפעיל גם אמצעים מיוחדים לצורך כך. כמובן שאעדכן אותך, אדוני, בכל התפתחות", סיים מנהל החטיבה הים תיכונית את דיווחו והתיישב במקומו. "יפה פעלת, ג'ורג", אמר היו"ר. "אנדרו?"

 

אנדרו, מנהל האבטחה הפיזית של התאגיד, קם ממקומו. "הוריתי להתקין מיידית מצלמות אינפרא-אדום ואמצעי זיהוי נשק, נוסף על המצלמות הסטנדרטיות, בדירות ובלשכות כל המנכ"לים שלנו בעולם. אני גם ממליץ לשקול אפשרות של שימוש בשומרי ראש", הוסיף בחצי חיוך, "כפי שיש לכל הנוכחים כאן... הצעה מסודרת בנושא אעביר לך, אדוני, בתוך שעתיים".

 

"מצוין", סיכם היו"ר והוסיף, כשהוא פונה לשאר משתתפי הישיבה: "עוד התייחסויות, רבותיי?"

"לא אדוני", ענו 14 המשתתפים כאיש אחד.

"אם כך, הישיבה הסתיימה. תודה לכולכם. נתראה... כן, מר נורל, רצית להוסיף משהו?"

 

מכיוונו של האיש שהיו"ר פנה אליו, מנהל קשרי הלקוחות, נשמע קול מוזר, כעין שילוב של צרצור וחריקה.

"לא אדוני", הייתה התשובה, "אני פשוט חש קצת לא טוב. עוד רגע אהיה בסדר".

 

היו"ר הביט ארוכות בדובר, ולמשך שניות אחדות השתרר בחדר הישיבות שקט מתוח. "תרגיש טוב, מר נורל", חתם לבסוף היו"ר את הישיבה, "כאמור, ניפגש שוב בישיבה החודשית הרגילה. להתראות, רבותיי".

 

חברי הדירקטוריון קמו כאיש אחד. הם אספו את ניירותיהם מהשולחן, הכניסו אותם לתיקיהם המהודרים, ועזבו בזה אחר זה את חדר הישיבות. אף אחד מהם לא נגע בבקבוקי המשקה הקר או בפירות הטריים שהוכנו על השולחן לקראת הישיבה.

 

מנהל "אינטרנשיונל וורלד פוד" נשאר לשבת בכורסתו, עבר-ריפרף במבטו על הדו"חות שלפניו והציץ לשנייה לעבר מסך הטלוויזיה הענקי שמולו, שם רצו-ריצדו במהירות נתוני הבורסות בכל העולם. לרגע שוב חש מוטרד בשל האירוע בישראל, אך כעבור רגע נוסף נרגע עם הידיעה שהעניינים יטופלו במהירות וביעילות בידי צוות מנהליו. גם התקרית הקטנה בסיום ישיבת הדירקטוריון העסיקה את מחשבתו של היו"ר. זוהי הפעם השלישית בחודשיים האחרונים, ציין לעצמו, שמר נורל, ZA-67, לא מתפקד כראוי. אצטרך לשלוח אותו לשיפוץ או להחליפו בדגם מתקדם יותר, סיים היו"ר את הרהוריו ואז לחץ על כפתור בלוח הבקרה שבצד שולחן הישיבות, מימין לכורסת המנהלים שלו. "כן אדוני?" נשמע קול רך במערכת הרמקולים המשוכללת.

 

"הישיבה הסתיימה", אמר היו"ר, "אפשר להכין את החדר לישיבה הבאה".

 

"בסדר גמור, אדוני היושב ראש", אמר שוב הקול הרך, "שיהיה לך יום טוב, אדוני".

יו"ר הדירקטוריון אסף את ניירותיו והכניסם לתיקו. בשעה שפסע לעבר היציאה, נפתחה דלת צדדית ולחדר הישיבות נכנסה צעירה יפה, שהחלה לפנות את השולחן מבקבוקי המשקה והכיבוד הקל שעליו ואחר-כך ניקתה במטלית רכה ממשטח המהגוני המבריק את הכתמים שאלו השאירו עליו. משסיימה, הוציאה מארון נסתר שואב אבק משוכלל והחלה להעבירו הלוך ושוב על פני הרצפה, כפי שתוכנתה לעשות.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: