המודעה - [חלק ב'] - צד"י. אל"ף.

 

המודעה - [חלק ב']

 צָדִ"י. אָלֶ"ף.

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הפקת חג ה-30 תועדה לימים בארכיון הקיבוץ בהרחבה - בתצלומים רבים מספור, בהקלטות, בשקופיות, בסרטי 8 מ"מ, ברשימות נלהבות בעלון הקיבוץ ועוד - ונחקקה בזיכרון הקולקטיבי של הקהילה כהפקת-על, הגדולה והמרהיבה והמוצלחת ביותר בתולדות קיבוצנו, ובצדק.

איור מאת יעקב גוטרמן

זה לא אומר, כמובן, שלא היו בעיות בדרך. פרויקט עצום שכזה, מטבע הדברים שיהיו בו 'חריקות' שונות של ריבים ותסכולים ופאשלות קטנות וכדומה. כך, לדוגמה ההערה הלא מוצלחת בלשון המעטה של מנצח המקהלה, יקותיאל, שלושה שבועות לפני המסיבה, "נחמה, אני שומע ולא מאמין: את שרה את התפקיד של הסופרן, האלט, או שזה בכלל תפקיד שאת המצאת בעצמך?!" או ההתנהלות השלומיאלית של נחמן ג', המזכיר שגם לוהק במחזמר כמגיש מרק בחדר-אוכל, שהתנגש עם עגלת המרק שלו בקוליסה מרכזית שבועיים לפני החזרה הגנרלית והפיל אותה ארצה ברעש גדול יחד עם רבע מהתפאורה, או הקצר ששרף את מקרן השקופיות העתיק של הקיבוץ חמישה ימים לפני המסיבה וגרם כמעט להתקף לב לפינחס ז', הגזבר, בשל ההוצאה הכספית הלא צפויה והלא מבוטלת של רכישת מקרן חדש וחדיש למחרת, או הוויכוח הלא נעים שלו עם נושקה ס', שבועיים וחצי לפני זה, האם אפשר להלביש את משתתפי המחזמר במה שיש במחסן התחפושות ואצל החברים עצמם? פינחס קבע, "אפשר ועוד איך!" או שצריך לקנות דחוף עוד תלבושות ואביזרים מיוחדים בנוסף, נושקה קבעה, "צריך ועוד איך!", או יוזמתם של חמישה בני נעורים, "פרחחים חצופים שצריך לסלק מהקיבוץ!" כהגדרת ברונקה ג', שפרצו למקרר המרכזי יומיים לפני החג ו'העלימו' 20 קילו של בשר משובח, שני ארגזי שתייה קלה וארגז יין נתזים, שנועדו לארוחת החג, ועוד כהנה וכהנה דוגמאות לבעיות וכשלים.

 

עם זאת, מאחר שההיערכות, מרגע שנבחר צוות י"ה, התחילה 9 חודשים (!) לפני תאריך המסיבה שנקבע, הרי שלמרות כל התקלות והקלקולים שאירעו לאורך הדרך - כך, בדיעבד, הוכח במבחן התוצאה הסופית - התקדמו כל ההכנות על פי התכנון הבסיסי, כשאווירת החג והצוותא מתעצמת וסוחפת אל תוכה יותר ויותר חברים וחברות, עד כדי רוממות רוח אמיתית, עד כדי אמירה עתידית נשגבת של רבים למחרת החג: "אשרינו שזכינו!"

 

תקצר היריעה מלפרט את כל מרכיבי ההצלחה של אותו חג משק מס' 30 של קיבוצנו, חג אחוות העמים. יתרה מכך - דומה היה זה כאילו יד נעלמה פותרת בעיות ומסלקת מכשולים, ככל שהתקרב מועד החגיגה הגדולה, ובימים האחרונים שלפניה לא יכלו המארגנים להיות יותר מרוצים ומסופקים מהנעשה לקראתה. כך, למשל, שמוליק סידר את הגוזניקים של המפקד בחי"ת מושלם, בחזרות האחרונות הצליחה נחמה לשיר את תפקיד האלט שלה ללא שמץ של זיוף, נחמן למד להסיע את עגלת המרק שלו במיומנות של נהג מרוצים, במקרן השקופיות החדש לא נתקעה אף שקופית באמצע, נושקה גייסה תלבושות מרהיבות משני קיבוצים שכנים בעזרת חברותיה לתחום, האקונום מילא מחדש את מכסת הבשר והשתייה החסרים על חשבון חג המשק הבא וכך הלאה. על כל אלה, כמובן, יש להוסיף את התערוכה המקסימה של ילדי הקיבוץ, שהלכה והשתלטה' על המועדון לחבר, את פניו ההולכות ולובשות חג של חדר האוכל בהשראתו ובעיצובו של אליהו ר' ואת בנייתו לתלפיות של 'מסמר הערב', הלא הוא המחזמר רב המשתתפים והעשיר בטקסטים, במנגינות ובריקודים. לא ייפלא כלל אפוא, שבסיומו של החג עתיד היה להיכתב עליו בעלון הקיבוץ, במאמר הסיכום של אהרון א' ובשם כל צוות י"ה, "היה זה המפגן המרהיב ומפעים הלב הגדול ביותר בכל ההיסטוריה התרבותית של קיבוצנו, מפגן נדיר ומופלא של היחד הטוב של כולנו!"

 

שבוע ימים לפני המסיבה הגדולה, היה אליהו ר' מרוצה ומוטרד כאחת: מרוצה היה על מראה החדר אוכל, שעיצב ברוב יופי ועניין, כאשר מספר חברים כבר החמיאו לו על שראו עיניהם... בעזרת דגמי בובות בלבוש מייצג ודגלים של עמי העולם, תצלומי ז'ורנלים צבעוניים וכרזות ציטוטים מתאימים, כשמעל שתי הבמות הגדולות, של המחזמר ושל המקהלה והתזמורת, מתנוססות שתי כרזות גדולות - האחת "לא יישא גוי אל גוי חרב", והשנייה "ואהבת לרעך כמוך". מוטרד היה, משום שעדיין לא היה לו ברור איך תיראה המודעה המרכזית של החג, זו שבכניסה-מבואה של חדר האוכל. את מודעות המשנה - פירוט התוכנית וסדריה, כמו גם 'אלמנטים בוני אווירה' - הכין ותלה כבר, אך לא את המודעה המרכזית. לא שלא היו לו רעיונות, אלא שכל הסקיצות שהכין לרעיונות האלו נפסלו ונזרקו לפח. גם רעיונות שהציעה לו ריקה, אשתו, לא התקבלו על דעתו. ואז, ארבעה ימים לפני הערב הגדול, צדה עינו תמונה בז'ורנאל ידוע והוא ידע, בתוך שנייה אחת ובבהירות רבה ומרגשת, איך תיראה המודעה שלו - מודעת שער הכניסה לעולם של אחוות עמים, עולם מדומיין אך מלהיב ונוסך תקווה שמעבר לדלתות המסתובבות של חדר האוכל: זוג נשים צעירות, עירומות וחבוקות - במבט מאחור - האחת כושית, שחורת עור ושיער תלתלי-מקורזל, והשנייה לבנה, בהירת עור ושיער חלק ובלונדיני, כשראשיהן מופנים אל זריחה רבת הוד מעבר להרים רחוקים, המשתרעים מעבר לאגם גדול, מרהיב. הוא מיהר לשתף את זוגתו ברעיון, והיא רק אמרה "מבריק! פנטסטי!" וחיבקה אותו בהתלהבות.

 

בתוך יומיים של עבודה שקדנית בסטודיו הקטן שלו - בצריף שהקיבוץ העמיד לרשותו לצורך עבודות הגרפיקה והקישוט שלו - צייר אליהו, בקווים עדינים, מרמזים, יפים להפליא, את המודעה המרכזית, הגדולה, וביום השלישי, לאחר שהראה אותה לאשתו והיא אמרה כשכולה נרגשת: "זה כל כך יפה... זאת המודעה היפה ביותר שלך שראיתי בחיי!", לעת ערב, הביא אותה ותלה-סידר על לוח המודעות הגדול של הקיבוץ.

 

ממש ברגע שסיים, שמע קול נדהם מאחוריו: "מה קורה פה? מה זה הדבר הזה שאתה תולה כאן?!"

 

אליהו הסתובב על עומדו וראה את משולם פ', עיניו לטושות במודעה ופניו מכורכמות.

 

"סליחה?" שאל את השואל.

 

בקולו של משולם, המנהל הפדגוגי של חברת הילדים ומרכז ועדת חינוך מזה עשור, הייתה תערובת של הלם ותיעוב כשחזר על דבריו: "שאלתי מה הדבר הזה שאתה תולה כאן. זאת שערורייה! ברור לך שלא אתן לך לעשות את זה!"

 

"סליחה, לא תיתן לי לעשות את מה? לתלות את המודעה?"

 

"כן, בדיוק כך!" השיב משולם בפנים סמוקות מכעס, בקול גבוה, נרגש, "אני כמנהל פדגוגי ומרכז ועדת חינוך לא ארשה שתהיה כאן, בקיבוץ שלנו, פורנוגרפיה זולה! ועוד בחדר האוכל, לעיני הילדים שלנו!"

 

"תגיד משולם," שאל אותו אליהו, "מי בחר אותך לרכז את ועדת החינוך? איך אתה יכול להיות בכלל מחנך אם אתה לא יודע מה ההבדל בין פורנוגרפיה לאמנות? ועוד דבר," הוסיף בקול שאין לטעות ברצינות כוונתו, "לא אתה ולא אף אחד אחר ימנע ממני לתלות את מודעת החג הזאת!"

 

"באמת? אנחנו עוד נראה... אני הולך עם העניין הזה עכשיו למזכירות! עכשיו, ברגע הזה ממש!" התריס כנגדו משולם, הפעם חיוור פנים ורועד מרוב עלבון וזעם, ואז הסתובב על מקומו ויצא נסער מחדר האוכל.

 

ארבע שעות אחר-כך, בתשע וחצי בערב, צלצל הטלפון בביתו של אליהו. על הקו היה מזכיר הקיבוץ, נחמן, שניגש ישר לעניין: "שלום אליהו," אמר בקול רשמי, כמדקלם טקסט ידוע, סטנדרטי, "משולם העלה בפניי את בעיית המודעה שלך לחג. אתה מוזמן מחר בתשע בבוקר לבירור במזכירות, כדי..."

 

"שלום נחמן", קטע אותו אליהו בנחרצות, "כמו שלא הגעתי לבירור אצלכם פעמיים בעבר, אם זכור לך, גם הפעם אין לי שום כוונה להגיע... אגב, במודעה שלי אין שום בעיה. הבעיה היא במקום אחר לגמרי... שיהיה לכם בירור מוצלח ולילה טוב."

 

בבוקרו של יום המחרת, יום המסיבה הגדולה, נסע אליהו לתל-אביב. היה זה יום ההשתלמות החודשית שלו במסגרת הקורס 'טכניקות רישום והדפסה' במכון "אבני" - קורס שנדרשו לאישור השתתפותו בו שתי אסיפות קיבוץ סוערות כדי להתגבר על ההתנגדויות מצד מספר חברים ותיקים ו'ממסדיים', מה שלא קלקל בהמשך את הנאתו של הסטודנט השנוי במחלוקת מעצם הלימודים. יום הלימודים, כצפוי, היה מוצלח ומספק ביותר, ובסופו חזר אליהו לקיבוץ והלך-נכנס לסטודיו שלו כדי לצייר כמה סקיצות לרעיונות שעלו בראשו. לאחר מכן הלך לביתו ולאחר מקלחת טובה ומרעננת, יצא עם אשתו ריקה ועם שלושת ילדיהם לאזור המפקד החגיגי.

 

המפקד, אחד המוצלחים ביותר בתולדות הקיבוץ... "כמה גאווה הייתה שם, כמה יחד, כמה עוצמה של מחנה ערכי-משימתי-איכותי... ואיזה מופע זיקוקים בלתי נשכח הייתה מנת חלקו של המחנה הזה שלנו!" ייכתב לימים בעלון הקיבוץ. המפקד הסתיים בדיוק לפי לוח הזמנים, בשש וחצי בערב, וממנו פנו והלכו חברי הקיבוץ ואורחיהם אל הדשא הגדול, אל ארוחת החג הדשנה והמשובחת שהוכנה למענם. בתום הארוחה הוזמנו כולם לתערוכת ציורי חברת הילדים שבמועדון לחבר, וחצי שעה מאוחר יותר נפרדו חברי הקיבוץ מאורחיהם - המסיבה עצמה, מחוסר מקום, הוגדרה-הוכרזה מראש כ'מסיבה פנימית, לחברים ולילדיהם בלבד' - ואז, על פי הזמנת המארגנים במגאפון ההפגנות של הוועדה הפוליטית, שמו כולם פניהם, במעין זרם אנושי גדול וצפוף, אל חדר האוכל.

 

אליהו וריקה התקדמו אל עבר הכניסה, בעוד שלושת ילדיהם אצים-רצים קדימה כדי לתפוס מקום טוב באולם.

 

ואז התהפך עולמו של אליהו עליו.

 

אמנים מטבעם, מעצם היותם כאלה, הם אנשים בעלי רגישות גדולה. מכאן הייתה-נבעה גם תגובתו העוצמתית של אליהו, עם כניסתו למבואה של חדר האוכל - הוא הרגיש כיצד ליבו מחסיר פעימה, ומיד אחר-כך התכווץ כל גופו כאילו מישהו חבט בו באגרוף קשה בבטנו: מודעת החג המרכזית שלו, זו של הנשים הצעירות המביטות אל האופק, נעלמה. במקומה הייתה מודעה קטנה ורגילה, סטנדרטית, מודעה 'יבשה' ועניינית של כיתוב בלורד שחור על גבי נייר בריסטול לבן חסר כל חן או ייחוד - ברוכים הבאים למסיבת אחוות העמים!

 

"אוי, אליהו..." קראה ריקה, ומיהרה לחבק את בעלה, "מי עשה את הדבר הנורא הזה?"

 

"אנשים קטנים... אנשים קטנים ובורים..." לחש בהשיבו לה חיבוק.

 

דקה או שתיים עמדו כך, כשחברים וילדים עוקפים אותם, תוך מבטי תמיהה, בדרכם מהמבואה אל פנים חדר האוכל, ואז התעשת אליהו.

 

"כמו שאני מכיר את נחמן, הוא בטח כתב מכתב. בואי, נלך לבדוק..." אמר ומשך את ריקה בידה אל חדר תאי הדואר, בצידה של הכניסה הראשית, כדי להיווכח ששיער נכון ואכן יש מכתב בתא הדואר של המשפחה.

 

"שלום אליהו, הקריא בקול את הכתוב, "מאחר שלא הגעת לבירור בנושא המודעה שלך, התקיים הדיון בלעדיך. בסופו של דבר, המזכירות החליטה ברוב של 6 ומתנגד אחד, שאין מקום בקיבוצנו לביטויים שאינם הולמים את אורח חיינו הקיבוצי ואפילו פוגעים בו. אף שאנו מעריכים את עבודתך האמנותית ואת תרומתך-יצירתך לאורך השנים, לא נוכל להרשות מצג פומבי של ציור או תמונה שיש בהם כדי להשחית את נפש ילדינו. המודעה שלך נמצאת במזכירות, למשמרת, ואתה מוזמן לקחת אותה בכל עת, בשעות העבודה של המזכירות. בברכת חברים, נחמן ג', מזכיר הקיבוץ".

 

לאחר רגע או שניים של שתיקה, חיבקה שוב ריקה את בעלה ברוך.

 

"אתה רוצה ללכת הביתה?" שאלה.

 

"זה בכלל לא עולה בדעתי", השיב אליהו והצביע לכיוון אולם האכילה, "לא עולה בדעתי לאכזב את הילדים שלנו, שמחכים לנו שם. חוץ מזה, מאוד מעניין אותי באיזה תוכן יתמלא עולם אחוות העמים המדומיין שלי..."

 

הוא כרך את זרועו הימנית סביב מותן אשתו.

 

"בואי אהובתי, ניכנס פנימה..." אמר, ושניהם פנו לעבר הכניסה אל אולם האכילה, אל ההמולה של טרם מסיבת אחוות העמים הגדולה.

  

לקריאת החלק הראשון - לחצו כאן

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: