המודעה [חלק א'] / צָדִ"י. אָלֶ"ף.

 

המודעה [חלק א']

צָדִ"י. אָלֶ"ף.

איור מאת יעקב גוטרמן

 

ימיו הרחוקים של 'הקיבוץ של פעם', כך דומה, לא היו אף פעם סתם ימים רגילים. בבסיסו של כל יום רגיל לכאורה, היו תמיד מונחים ערכים ואידיאלים.

איור מאת יעקב גוטרמן

נכון, אולי לא בשיחות ארוחות הבוקר/צהרים/ערב בחדר האוכל, בפטפוט שבין שכנים וידידים על כוס קפה או במפגשים אישיים בעבודה - שם תמיד היה שיח 'קטן' ורגיל של יום חולין, כדוגמת "גועל נפש הדייסה הזאת! צריך לשלוח דחוף את ברונקה לקורס בישול!", או "שמעת על ברכה ויואל? איך הם לא מתביישים?", או "הג'ון-דיר החדש - בובה של טרקטור!" וכדומה. לעומת זאת, במרחב הציבורי הכולל - זה של התנועה ו/או של המפלגה ו/או של שיחות הקיבוץ ו/או של מזכירות הקיבוץ ואפילו של הוועדות הקיבוציות (פוליטית, צריכה, חינוך, עבודה, משק, ספורט, תרבות ועוד) - במרחב הזה כל יום חדש נשא עימו מילים של בשורה: "הבה נשנס מותניים ונתגייס שכם אחד..." או "ההסתפקות במועט כדרך חיינו, איננה מתיישבת עם ההצעה לרכוש לחברים טלוויזיות צבעוניות..." או "קליטת חברות נוער היא ערך עליון בחיינו הקיבוציים..." או "לא נחריש ולא נאטום את ליבנו לזעקת שכנינו הפועלים, קשי היום..." ואפילו "לא נחשוף את ילדינו לתרבות העיר הקלוקלת..." וכדומה. אכן, מילים גבוהות ונשגבות, המלוות צעדים אמיצי חזון של מהפכה קטנה, למעשה קטנטונת, בדרך למהפכה הגדולה של ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים, בדיוק כפי שמילים אלו, כל בוקר מחדש, התנוססו באדום קורא תיגר בראש העמוד הראשון של עיתון "על המשמר".

 

גם לחברי הקיבוץ שלנו לא היו ספקות באשר לדרכם: הם בונים חברה חדשה בארצם החדשה, חברה צודקת ושוויונית יותר, חברה שיתופית וערכית וציונית והומאנית יותר. בישיבות הוועדות השונות, בדיוני המזכירות ובשיחות הקיבוץ שלנו, תמיד נדונה כל שאלה והועלה כל נושא בלהט אידיאולוגי-מהפכני ובשפה מליצית גם בהיבטים של תרבות, חינוך וערכי מוסר הומאניים ונאורים, כיאה לחברת העתיד, מושא חלומותיהם של מקימי הקיבוץ. יתרה מזאת: בתרבות הפנימית-עצמית העשירה שהתפתחה בקיבוצי ארצנו כולם ובקיבוץ הקטן אך רב הכישרונות שלנו בפרט, הוקדש מקום מכובד לאירועים בעלי מסר שיהלום את השקפת עולמם של חברי הקיבוץ לדורותיו או, לפחות, את זו של מקימיו מבראשית. כך, באופן טבעי לגמרי, לקראת חג המשק הקרוב - שהוא, כידוע, החג החשוב ביותר בחייו של כל קיבוץ - בתום ישיבה רבת משתתפים של המזכירות יחד עם נציגי ועדת תרבות וועדת חגים, הוכרז-נבחר הנושא של המסיבה המרכזית לציון החג: אחוות עמים.

 

זה היה חג ה-30 של קיבוצנו, ובמזכירות המורחבת, למגינת ליבו של הגזבר אך בהסכמת ובתמיכת מרכז המשק, הוחלט בדיון מיוחד להקציב לאירוע סכום נכבד, מה שהפך למיותרת את הערתו-בקשתו הבוטה של מישקה הג'ינג'י, רכז ועדת התרבות, בתחילת הישיבה, "חברים יקרים, במטותא מכם ולשם שינוי, בואו ותנסו פעם אחת לא להתקמצן, כמו תמיד, על כל גרוש!".

 

הפעולות הראשונות החלו לקרום עור וגידים מיד למחרת ישיבת המזכירות: תוך שלושה ימים הוקם והתכנס לישיבה ראשונה צוות של 15(!) חברות וחברים להכנת מכלול האירועים: מפקד חגיגי לפתיחת החג, מופע זיקוקי-דינור, ארוחת חג על הדשא הגדול, תערוכת ציורי ילדי הקיבוץ תחת הכותרת "כולנו בני אנוש" במועדון לחבר, מסיבת חג בחדר האוכל, שבמרכזה הצגת מחזמר מקורי רב-משתתפים, ולסיום - ריקודים סוערים עד אור הבוקר...

 

צוות החג על 15 חבריו - צוות שאהרון א', המרכז שלו, נתן לו את השם הפרובוקטיבי משהו, צוות י"ה - הצליח בתוך שבוע אחד בלבד (!) לקבוע 'מובילי תחומים', רובם מתוך הצוות עצמו והיתר מבין שאר חברי וחברות הקיבוץ. מה שעוד היה יוצא דופן במהלך הזה, הייתה העובדה שכל ה'מובילים' הללו הביעו ללא שהות וללא היסוס את הסכמתם הנלהבת למינוי. בהתחשב בתקופה שבה מדובר, אין ספק שהיה זה הישג חסר תקדים בקיבוצנו, קיבוץ שכבר החלו להיראות בו סימנים ראשונים - זעירים אומנם, אך לא ניתנים להכחשה או לביטול - של התפוגגות רוח הצוותא. התפוגגות שתתפתח בשנים הבאות לכדי משברים עמוקים ושינויים מרחיקי לכת, שאף אחד באותם ימים רחוקים לא חזה שיבואו... והעדרם הבולט של 8 שמות חברים ו-3 שמות חברות מרשימת הגיוס האחרונה לקטיף בפרדס, היא רק דוגמה קטנה לכך. ארגון המפקד ומופע הזיקוקים כאחד, הופקד, כצפוי, בידיו האמונות של אמנון פ', רב-סרן (מיל.) ומפקד סוללת תותחי הוביצר 155 מ"מ קלאסי. אמנון, כך הייתה הסכמה גורפת - למרות סגנון דיבורו הצבאי והקשוח, המוגזם לעיתים, בעיקר כלפי עוזרו הקבוע והנאמן בארגון וניהול מפקדי הקיבוץ... "שמוליק, דימיקולו... הפקודה הייתה לסדר את הגוז'ניקים בצורת חי"ת, חי"ת כמו חרבון, וכאן אני רואה קו"ף... קו"ף כמו קיבינימט!" - אמנון, אמרו כולם, ירים הפקה של מפקד חגיגי-מרשים-עוצמתי כפי שמעולם עוד לא היה במקומותינו!

 

לניהול החלק הקולינרי, הארוחה החגיגית - פרויקט מסובך ביותר, לא רק בשל העובדה שהאכילה תתקיים תחת כיפת השמיים אלא גם משום שלהערכת הגורמים המוסמכים, ברונקה ג', ציפורה נ' ומנדל מ' - המבשלת הראשית, מנהלת חדר האוכל והאקונום בהתאמה, מספר האוכלים הצפוי עשוי-עלול להגיע ל-1,000 איש! - לניהול הארוחה נבחר אליעזר ב', פרויקטור עתיר ניסיון, שארגן באופן קבוע את פרויקט חג הפסח בקיבוצנו, איש נמרץ ורב מוניטין בכל הקשור לנושא המורכב הזה: תכנון וביצוע סידור השולחנות ומקומות הישיבה, ארגון כלי ההגשה והאכילה, שינוע המזון מהמטבח אל האוכלים, סידור תורני עריכה-הגשה-חיסול ואפילו שותפות, בוטה לפעמים, בקביעת מרכיבי התפריט, בעיקר בתחום המשקאות והקינוחים.

 

את הפקת המסיבה שלאחר הארוחה, לקחה על עצמה ניצה מ', אשתו של מנדל. ניסיונה העשיר ורב השנים בארגון מסיבות גדולות בקיבוץ, תשע פעמים ראש השנה, פעמיים פורים, שמונה פעמים 1 במאי ושישה חגי משק, ניסיון זה יחד עם ההתלהבות והמנהיגות הטבעית שלה, נשאו עימם הבטחה לאירוע שהיום בוודאי היו מגדירים אותו "פיצוץ של פעם בחיים!". גם העלאת מחזמר מקורי, על טהרת הכוחות התרבותיים המקומיים, לא הייתה כלל בקיבוצנו, בימים של אז, משימה יומרנית מדי או בלתי אפשרית: שחקני-משתתפי המחזמר יהיו כולם, כך הוחלט, חברות וחברי הקיבוץ, כולל בנות ובני המוסד וחברת הילדים הבוגרת, ואת המחזמר עצמו, כך סוכם פה אחד, יכתוב מנחם א', עורך העלון המקומי וגרפומן קשה, שהתמחה בכתיבת פיליטונים, פזמונים, בלדות, חמשירים, מערכונים סאטיריים והגיגים קיבוציים לכל אירוע בקיבוץ ו/או באזור. להפקה המסובכת-מורכבת של המחזמר נדרש ונקבע צוות מובחר ביותר: אסנת ג' (בימוי), בוגרת "בית צבי" במגמת תיאטרון, גרשון ק' ויוסק'ה ד' (תפאורה), הנגרים של הקיבוץ, רינה ש' (ריקודים ושירה), מועמדת עבר ל"להקת כרמון" וחברה במקהלת הקיבוץ הארצי, דולק צ'(תאורה), בוגר קורס חשמלאים מתקדם בוורשה, פולין, עמוס ב' (הגברה), צעיר מוכשר ונלהב של עולם הסאונד, ונחומ'קה א' (עזרה כללית ושונות), חצרן הקיבוץ. את המחזמר, כך עוד סוכם בהמשך, תלווה מקהלת הקיבוץ, 32 חברות וחברים (!), בניצוחו של יקותיאל ג', קומפוזיטור ומנצח מקהלות ששמעו יצא לתהילה בין כל קיבוצי ארצנו, וגם תזמורת חיה - תחת אותו שרביט ניצוח - בהשתתפות עדנה ח' (צ'לו), עופר כ' (חצוצרה), מיכאל ד' (טרומבון), סיגלית ק' (ויולה), אסתר ק' (חליל צד), גדי ה' (קלרינט) ויהושוע ס' (מצילתיים ומשולש). על הכנת תערוכת הציורים הופקדה, כמובן, חווה ט', ציירת ומורה למלאכה.

 

ואילו לקישוט-עיצוב חדר האוכל למסיבה והכנת המודעה המרכזית של החג, על גבי לוח המודעות הגדול בכניסה לאולם האכילה, נקבע, באופן טבעי ומתבקש, אליהו ר', בוגר סטודיו לאמנות בנעוריו וגרפיקאי מוכשר ויצירתי. אומנם לבחירה הזו היה בצוות י"ה מתנגד, יואל ס', שטען ש"הלהט המהפכני של אליהו תמיד מסבך אותו עם הקיבוץ!", אך שאר חברי הצוות דווקא צידדו בבחירה והתעקשו עליה, בטענה, נכונה היסטורית לחלוטין, ש"כל קישוט וכל מודעה שלו מרשימים ומקוריים - אין לו מתחרים בתחום!" אליהו ומשפחתו הגיעו לקיבוץ כעולים חדשים מבואנוס-איירס, ארגנטינה. האנטישמיות שהחלה להרים ראש בארץ הולדתם, יחד עם הרעיונות הסוציאליסטיים שספגו בנעוריהם, הביאו את ההורים הצעירים ושני ילדיהם אל הקיבוץ. יחד איתם הגיעו עוד שלוש משפחות ותוך זמן קצר השתלבו היטב בקהילה הקטנה, אף שגם שמרו על צוותא ארגנטינאית משלהם, צוותא של שפה עסיסית ("איזידור, איחו-דה-פוטה, מה קרה לך?!"), מפגשי אסאדו-על-האש לרוב, ויכוחי כדורגל קולניים... וכדומה. אשר לאליהו עצמו, נראה שהחברים בקיבוץ נחלקו לשני מחנות: אלה שלא סבלו אותו, בעיקר אנשי הממסד, ואלה שהעריצו אותו, בעיקר הצעירים. אולי יושרו, כנותו, חריפות דעתו ולשונו, השכלתו הרחבה, חום ליבו, נשמת הילד הסקרן שלו, אהבת החיים הטובים שלו ואמונתו העמוקה, שהצדק והאמת סופם לנצח, אולי כל אלה הן התכונות שמסבירות את החלוקה הנ"ל. עם זאת, להתנגדותו של יואל ס' להפקדת תחום העיצוב והקישוט של מסיבת החג בידיו, היה, אם להודות על האמת, בסיס מוצק: לא מקרה אחד ולא שניים של מחלוקת קולנית ובוטה בין אליהו לבין בעלי תפקידים ידע קיבוצנו. למעשה, לא עברו יותר ממספר שבועות אפילו מאז העימות האחרון בשרשרת, בנושא המקלחת לרפתנים.

 

היה זה לאחר שהמזכירות וועדת המשק אישרו סוף-סוף בניית חדרון מקלחת ברפת ל"חבורת הזבל", כפי שכונו בפי חברים רבים... "שנים שאנחנו סובלים. די! אי-אפשר יותר לסבול את הסירחון הזה, כל פעם שהרפתנים נכנסים לאכול בחדר-אוכל!" היה המשפט של ציפורה ג', מנהלת בית המקדש הקיבוצי ואשתו של המזכיר, נחמן ג', המשפט שהכריע-סיכם את הדיון בנושא ושגבר סופית על סרבנותו המתמשכת של הגזבר. אליהו, רפתן מהשורה, גילה להפתעתו, חודשיים לאחר שהבנייה החלה, שהמקלחת הקטנה כולה, רצפה וקירות כאחת, מתוכננת-מיועדת להיות עשויה בטון גלמי, ללא אריח חרסינה אחד. מוטרד ותמה מיהר אליהו אל מרכז המשק, ירמיהו ק', כדי להעמיד אותו על הטעות הגדולה שעומדת להתרחש, וכדי שיעצור את הבניה וידאג לשינוי התוכנית, אלא שאז התברר לתדהמתו, שלא מדובר בטעות אלא בהחלטה מושכלת והגיונית, שמטרתה לחסוך בכספו של הקיבוץ. דקות ארוכות התווכחו השניים, נימוקי ניקיון בלתי אפשרי ורטיבות מזה מול נימוקי עלות כספית מזה, ועד מהרה נשמעו צעקות של ממש, שלא פתרו, כמובן, את המחלוקת. בסופו של הוויכוח, הודיע ירמיהו נחרצות ש"המקלחת ברפת תהיה מבטון, כפי שתוכנן, כי אתה אומנם רפתן, אליהו, אבל מי שמחליט זה אני!" וכך אכן היה.

 

לקריאת החלק השני - לחצו כאן

 

(המשך יבוא)

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: