קשה להירדם אז יוצאים לטייל עם אבא / תירזה שפירא

קשה להירדם אז יוצאים לטייל עם אבא

תירזה שפירא - [עין שמר]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

נולדתי לתוך שנות השבעים, לתקופה של הלינה המשותפת בקיבוץ. 

איור מאת יעקב גוטרמן

בילינו לבדנו לילות ארוכים, 18 ילדים בכיתה א', בבית גדול ומסדרון ארוך והמון חדרים. אחרי כיבוי אורות, ההורים היו הולכים לדרכם, ואז בית הילדים התעורר לחיים...ארוחות לילה חשאיות במועדון, טיולי לילה בהתגנבות יחידים, שחס וחלילה לא נתקל בשומרת הלילה שעושה פטרולים בסביבה... חוויות...

 

הכול טוב ויפה, עד לרגע שכולם חוזרים למיטות ונרדמים... ורק אני... לא... !!! לילה אחר לילה הייתי עומדת מול ה"שמרטף", וקוראת: "שומרת לילה, בואי לקבוצת שיבולים"... בימים "טובים" היא הייתה באה עצבנית מהטרטור ובכעס מאיים מחזירה אותי למיטה, בשאר הזמן - היא פשוט לא באה.

 

וכך בשעות הקטנות, הייתי בורחת ברגליים יחפות, לקצהו השני של הקיבוץ, לחדר של אימא ואבא, מקווה לא להיתקל בדרך בכלבים נובחים או צליל צורמני אחר שהיה מפלח באימה את השקט הנורא. "אבא, למה אני לא יכולה לישון בבית איתך ועם אימא?", שאלתי פעם... "תירי, כך לצערי עושים כולם... אני ואימא נשב לידך, נספר לך סיפורים, נשיר לך שירים, נצייר לך ציורים עד שתירדמי, טוב?", היה עונה לי... אם הדבר היה תלוי בו ובאימא - הייתי ישנה אצלם כבר מזמן..., אבל כך החליט הקולקטיב, ומי אנחנו שנמרה את פי המערכת ונסתכן באצבע מאשימה ובעין עקומה לעברנו.... בינתיים לא...

 

אבל באותו לילה לא נרדמתי, ואחרי שאבא סיפר את כל הסיפורים, שר את כל השירים, צייר את כל הציורים, והילדה ערנית כמו ציפור לילה, התרומם מהכיסא ואמר: "בואי תירי אנחנו הולכים לטיול לילי". "יש!!!" קפצתי באושר וטיפסתי לו "שק קמח" על הגב.

 

"עכשיו תירי, נלך רגע לשכונת החממה, הבטחתי לשמוליק שאני ארכיב לו זן חדש של רימון בעץ שלו". אבא אומר. אני מסתכלת איך הוא גודע הסתעפות של ענף עבה שיוצא מהגזע, חורץ סביב הגדם חריצים, ונועץ בהם את גזרי הענפים המושחזים שהביא איתו. אח"כ מחטא במין משחה לבנה, חובש ומהדק חזק.

 

אני מנסה לזכור את סדר הפעולות...: "אבא, מתי תיתן לי גם לעזור בהרכבות?", אני שואלת... "בקרוב תירי, ממש בקרוב", עונה בחיוך. ממשיכים אל שער הקיבוץ. "ניקח את האוטו של שומר הלילה, ננעל את השערים האחוריים של הקיבוץ ונמשיך לקומזיץ בפרדס, טוב תירי?" הפרדס הוא כמו בית שני לאבא. אנחנו עוברים בין החלקות, ובודקים שצינורות ההשקיה עובדים, והעצים במצב טוב.

 

אבא לוקח אותי לחלקה של תפוזי-הדם. אני הכי אוהבת תפוזי-דם! יש להם קליפה יפה כזו שהכתום והאדום מתמזגים בה בצורה מושלמת בעיניי, וכשמקלפים ומגלים פלחים אדומים בפנים - זה דבר קסום!

 

הולכים למטבח של הפרדס: מן סככה עם מטבח שטח כזה, ושולחנות פיקניק ארוכים מחוברים, ואז אבא מכין לי את החביתה שאני כ"כ אוהבת, עם תפו"א ובצל ונקניק וגבנ"צ ובצד חותך גס ירקות ומזליף עליהם בנדיבות שמן-זית.

 

כל-כך טעים, שאני מלקקת את כל הצלחת בסוף. אבא צוחק: "זאת הבת שלי! ככה אוכלים!". הוא אוהב לבשל לי ולראות שאני יודעת ליהנות ולהתלהב מדברים כ"כ פשוטים.

 

הדלקנו מדורה, ואבא מספר: "את יודעת תירי, כשהייתי קטן, גם לי היה קשה לישון בלילה בבית הילדים. פעם אחת סבתא אלן (הייקית עם האופניים הראשונים בקיבוץ...), לקחה אותי באופניים אל גבעה מחוץ לישוב, ופשוט יושבנו שם וחיכינו כל הלילה לראות את הזריחה". אבא מוציא חליל ומנגן לי מנגינות ממחוזות רחוקים... שירי-עמים, נעימה אינדיאנית, שירי רועים...

 

כבר ממש מאוחר... צריך לחזור לבית-הילדים... ואני פחדתי שהרגע הזה יגיע...

 

אבל גם העיניים כבר מתקשות להישאר פקוחות.

 

אבא מחזיר אותי באוטו, ומשכיב אותי לישון.

 

אני כבר ישנה, אבל אבא לא שוכח להשאיר לי ליד המיטה את הציור הקבוע:

 

פרצוף מחייך מאוזן לאוזן, 3 שערות מזדקרות על הראש, וחמציץ תקוע בפה,

 

ולמטה חותם: "באהבה מאבא".

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: