מכתב מאת שומר / תנחום

 

מכתב מאת שומר

תנחום - דגניה א'

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך הספר: "סיפורי תנחום" [סיפורים שפורסמו לראשונה ב"דבר לילדים"]

איור מאת יעקב גוטרמן

לילדי "דבר לילדים" היקרים, שלום רב לכם. מתאר אני לעצמי, שכאשר תפתחו את החוברת הזאת, תתמהו ותשאלו: מי האיש הזה הכותב אלינו? אך ימצאו גדולים מכם שיגידו: אה, את האיש הזה אנחנו מכירים קצת, הוא היה כבר פעם בעיתוננו, איש דגניה הוא. נכון הדבר, הבה ואספר לכם:

 

תורי עכשיו לשמור, שומר אני על בית-החינוך המשותף לילדי עמק הירדן. באחד הלילות יצאתי לשמירה. לפי שעה המצב בסביבתנו שקט למדי, אך השומר צריך לשמור היטב ולנהוג זהירות. והנה בעוד אני מתהלך על משמרתי, הלוך ושוב, עלה במחשבתי "להכניס" קצת "דבר לילדים" ולשוחח עם הילדים. בדמיוני היה "דבר לילדים" בית ענק, אשר בו נמצאים ילדי-הארץ כולה, וכאשר אכנס בו ואשוחח ישמעו כל הילדים. אמרתי בלבי: טוב לספר לילדים על הלילה, ומה שרואה, שומע ומרגיש השומר בלילה. לכם, ילדים, זר הלילה. אתם ישנים ולא מכירם את חיי הלילה. כשם שהיום מסור לעובד עבודה, כך נמסר הלילה לשומר לשמירה. ומי כשומר יודע מה נעשה בלילה.

 

עם ערב יוצא אני לשמירה. בא לבית-החינוך, עובר לאורך הגדר, סוגר כל שצריך לסגור, הלילה מתחיל. בראשית הערב אין אני מרגיש כי שומר אנכי. אני כאילו בתוך החיים אשר סביבי. אני שומע כל שנעשה: זה שר, זה מנגן, זה משוחח מרחוק, לעיתים באים לבקרני חברים וגם ילדים. מגיעים אלי אף צלילי מנגינות-הרדיו. וכך עוברות השעות הראשונות של הלילה. והנה מתחיל הלילה להעמיק יותר ויותר, ואני מרגיש שנשארתי לבדי, מסביבי הכל נעשה רציני יותר ואני מתחיל להסתכל יותר, להאזין לכל תנועה, לכל רשרוש. פה ושם נראים אורות בודדים, אור אחד כאילו אומר לי: שלום! ומסתלק. אחריו השני והשלישי. מסתלקים אחד אחד ועוזבים אותי לבדי. אז מרים אני את ראשי ומסתכל באור-הכוכבים. יש גם ירח - ואתו אין מרגישים את בדידות-הלילה, אך גם הוא שוקע , והלילה נעשה עמוק יותר, השקט גדול יותר. ואני יחידי בדממה הזאת. האוזן שומעת כל רשרוש , אף הקל שבקלים.

 

וראו זה פלא: עתה התחיל רועש השובב שלנו: הירדן. מתוך הרגל לשאונו עוברות שעות - ואוזני אינה קולטת את שאון-הירדן, אבל בו-ברגע ששמעתי את קולו נתעורר בקרבי הרצון להגיד לו: "שמע נא, ירדן, מה אתה רץ? לאן אתה ממהר? אתה עוזב את אמך, הכנרת, אם טובה ויפה שמימיה מתוקים ואתה בורח אל ים-המלח שמימיו מלוחים ומרים". אבל הוא בשלו, רץ ואינו עונה. בינתיים כאילו שוחחתי עם מישהו והבדידות חלפה במקצת, ושוב שקט ודממה. נשארתי עומד ומסתכל בירדן. זקופים עומדים העצים על גדותיו, עץ מאחורי עץ כאנשי-צבא, פניהם נטויות עם זרם הירדן, כאילו רצו ללכת בעקבותיו. לפתע החלה רוח מערבית נושבת, והם מפנים ראשיהם וכאילו אומרים לירדן: לא נלך אתך, את הכנרת לא נעזוב, אנו אוהבים את דגניה וכנרת ואף אותם לא נעזוב.

 

ככה עוברת שעה אחרי שעה. פרה החלה גועה - שעת החליבה הגיעה. אני שומע מרחוק את דלת-החצר נפתחת ורפתנית קוראת לפרות: "בואנה, בואנה!" הפרות נשמעות והולכות לרפת. והנה קוראים התרנגולים בבית זרע, אחריהם עונים התרנגולים בקבוצות האחרות. עלי להגיד לכם את האמת, ילדים, עתה התחילה השינה תוקפת אותי, אבל אני אוזר כוח ומתחיל ללכת הלוך ושוב, וכך מתגבר על השינה. פתאום דפיקה חזקה: פתחו את הסכר והירדן מתפרץ בכל כוחותיו, ברעש גדול. עם שאונו התעוררתי מחדש. בשמי המזרח, הרחק הרחק בקצה האופק, מתחיל להתגנב הבוקר ומתגבר לאט לאט על הלילה. מכל הפינות קוראים התרנגולים ומכריזים: בוקר, בוקר בא! ואני מקיף עוד פעם את הגדר, הקפה אחרונה, אומר שלום ללילה ומפנה את צעדי למזרח, לבוקר. הכל מתבהר, אני מוריד את הרובה מעל שכמי. אה, כמה הכביד הרובה עלי במשך הלילה! ואני נושא נפשי בתפילה לימים אשר ניבא ישעיהו הנביא: "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות..." כמה טוב יהי אז בעולם - לא נצטרך לשמור בכלל ואף השומרים יעבדו בשדה... הבוקר בא, עלי לשכב לישון.

 

שלכם,

תנחום

תרצ"ח, 1938.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: