הלול / תנחום

 

הלול

תנחום - דגניה א'

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך: סיפורי תנחום - דגניה א'

 

בחוץ גשם חזק, ברקים ורעמים. מזג אוויר כזה מזכיר לי תמיד ליל חורף אחד בשנים הראשונות באום-ג'וני.

איור מאת יעקב גוטרמן

בתים עוד לא היו לנו. גרנו בכפר הערבי בשתי חושות. חושה אחת שימשה דירה לאנשים והשנייה לבהמות. בנינו צריף בעל שתי קומות, הקומה השנייה למגורים, ובקומת הקרקע מטבח וחדר-אוכל בחלק אחד, ובשני מקום לבהמות העבודה ולמספוא. גם בחלק זה ישנו חברים אחדים ושמרו על הבהמות שלא יגנבו אותן.

 

באחד הלילות פרצה סערה והרוח הרימה את גג הפחים מעל צריף האורווה ונשאה אותו הרחק לשדה. אני וחברי רצינו לגשת אל השכנים הערבים, לבקש מהם שיתנו מחסה לבהמותינו ולאנשים אחדים, אבל לא יכולנו להגיע אפילו לשכן הקרוב ביותר שגר רק צעדים מספר מאיתנו. הרוח אחזה בנו ונשאה אותנו למדרון התלול אל הירדן, החזקנו איש ביד רעהו ורק במאמצים גדולים שבנו אל חברינו.

 

התקבצנו כולנו בחושה הקטנה היחידה שנותרה לנו. בייחוד זוכר אני את הדוגרת שהייתה לנו, ואך יום לפני הסופה ההיא, החלו האפרוחים בוקעים מקליפתם. וגם האווזה שלנו נמצאה באותה החושה, שהרוח נשאה את גגה. תראו לעצמכם: אפרוחים קטנטנים במזג אוויר כזה. בקור, בגשם ובלי מחסה. לפתע נזכרנו במשפחת האווזה שנשארה בחוץ, רצנו והכנסנו גם אותה אל החושה, יחד איתנו. שמחנו שהצלנו את האווזה ואפרוחיה, משום שזו הייתה לנו התחלה למשק הבית. הדבר הראשון במשק הוא העוף. היו לנו אדמה ובהמות עבודה והתגעגענו לבעלי חיים נוספים. רצינו להתחיל באווזים דווקא, מפני שהיינו קרובים לירדן וידענו עוד מחוץ-לארץ כי ליד נהר מגדלים אווזים.

 

חלומי היה לעלות לארץ-ישראל ולהיות עובד אדמה, והנה חלומי היה למציאות. אני בארץ-ישראל, חי לחוף הירדן ומגדל אווזים. תוכלו להבין את שמחתי כשהצלנו את האווזה ואפרוחיה בליל הסערה. כשאני עובר לפעמים ליד אהל של בדואים ורואה כי מסביב מתהלכות תרנגולות, אני נשאר עומד ומסתכל, מה נחמד המראה. התרנגולות מוסיפות חן וקביעות לאהל הארעי.

כשאנו נכנסים לדגניה ורואים את חצרות הלולים, המלאות בתרנגולות לבנות - מה יפה התמונה בעינינו. כמה חיים מוסיפים העופות הללו. התרנגולים הגדולים מהלכים בגאון כאילו בהם תלוי הכול. התרנגולות רועשות ומקרקרות וכשמגיעה שעתן להטיל ביצים הן מסתלקות לתאיהן בשקט ויושבות מרוכזות רק בדבר אחד - בביצה. אחרי שהטילו, הן קופצות ומכריזות בקולי-קולות: "הנה גמרנו את עבודתנו".

 

טובים ומסודרים הם חיי העופות אצלנו. אין הם חסרים כלום. הכול עומד מוכן לפניהם. דייסות מכול המינים, גרעינים, ירק ומים. והגיעו השכלולים לידי כך, שגם חשמל מאיר להם בימות החורף כדי להאריך את יומם ולקצר את הלילה, שיאכלו יותר ויטילו ביצים יותר.

 

בשנים האחרונות השתכללה העבודה בלול. למדנו לבנות לולים טובים. השוקת מתמלאת מים מעצמה וכן כלי האוכל. העופות אוכלים והכלי מלא. ואף-על-פי-כן ידי העובדים מלאות עבודה ועיניהם פקוחות תמיד, כי צריך להסתכל ולבדוק, לבודד תרנגולת חולה שלא תדביק את כל הלהקה. יש תקופה שצריך להוציא את התרנגולות הזקנות למכירה ולטפל בתרנגולים ולברור מביניהם את הגדולים והיפים ואותם להשאיר בלהקה.

 

השמירה על הניקיון היא אחת העבודות היום-יומיות. יש להרחיק את הזבל לעתים קרובות. לאסוף יום-יום את הביצים ועוד. העבודה מתרחבת בתקופת הדגירה. רבות ההכנות לקראת הדגירה. ממיינים את העופות ונוטלים את הביצים רק מהתרנגולות המובחרות ביותר ומכניסים למדגרה, זו "האם הגדולה." בכל שלושה שבועות מתבקעות הקליפות ויוצאים אפרוחים. את האפרוחים מכניסים ללול מחומם, מרופד קש ונקי ומאכילים אותם. בתקופת הדגירה רובצת אחריות גדולה על העובדים בלול. קודם כל צריך לשמור שמירה מעולה על המדגרה, שהחום לא יהיה גבוה מדי או נמוך מדי, וכן יש להשגיח בשבע עיניים על האפרוחים הקטנים. אך הודות למסירותם הרבה של עובדי הלול, עוברת הדגירה בהצלחה.

 

עתה, העבודה בלול קצת יותר קלה, אך מה קשה הייתה הדרך בהתחלה.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: