גן הירק / תנחום, ז'ל

 

גן הירק

תנחום (ז"ל) - דגניה א'

איור מאת יעקב גוטרמן

 

[מתוך: סיפורי תנחום]

 

ילדים יקרים!

 

הפעם אכתוב לכם על ענף הירקות במשקנו. גדול הוא ערכן של הירקות בשביל האדם. יום יום רואים מה חשוב הירק בשביל גוף האדם ומועיל לבריאותו. אביא בפניכם דוגמה חיה מילדי קבוצתנו.

איור מאת יעקב גוטרמן

עוד לפני שנים, כשמספר ילדינו היה קטן, זוכר אני כמה קשה היה לנו לגדל אותם ובייחוד את התינוקות. גם האקלים שלנו בימי הקיץ היה קשה ולא ידענו מה לעשות. עד שסוף סוף מצאו הרופאים שכל הצרות האלה באות לנו מן האוכל שחסרו בו ירקות. שינינו את מזונם של התינוקות, הוספנו ירקות ושמחנו לראות כי הילדים התחילו לגדול, להתפתח, הם עליזים, גבוהי קומה וחזקים.

 

ענף הירקות במשק מעסיק הרבה עובדים, הן חברים והן חברות וילדים. הוא חשוב לנו מאוד. אנחנו מעוניינים ליצור בארץ ענפי עבודה, שבהם יוכלו לעבוד הרבה אנשים. ככל שאנו יוצרים יותר עבודה, אפשר להכניס לארץ יותר יהודים מן הגולה.

 

הענף הזה חביב מאוד על העובדים בו, ובייחוד אוהבות החברות לעבוד בגן הירק. גם אתם, הילדים, אוהבים לעבוד בגן הירק, ואמנם זאת עבודה יפה מאוד. הנה, תראו, עולים בשדה בור, חורשים את האדמה, משדדים או מדסקסים אותה יפה עד שמפוררים את הרגבים, מביאים זבל, מפזרים אותו ומצניעים יפה במחרשה. באים העובדים ומחלקים את השדה החרוש והמזובל לערוגות, ערוגות. ובתוך הערוגות מכינים משתלות לעגבניות, חצילים, כרוב וכרובית. זורעים בזהירות ובדייקנות שורות ישרות, מכסים את הזרעים בשכבה דקה של עפר ומשקים, מי בממטרה ומי בזרמי מים קטנים בתוך הערוגה.

 

אחרי ימים מעטים צצים הנבטים בתוך האדמה, הם מחפשים אויר ושמש. נעים אז להסתכל יום יום בצמחים האלה הגדלים והולכים. אחרי שגדלו השתילים צריך לשמור עליהם מפני כל מיני רמשים ומחלות. בינתיים מכינים את השדות, חורשים ומזבלים ושוב מכינים את האדמה, וכשמגיעים השתילים לפירקם ואפשר להעבירם לשדה הגדול, דרושים הרבה אנשים לשתילה. בימי החופש יוצאים גם הילדים לשדה ואז באמת שמח. יפה היא התמונה: כל העובדים מתחלקים לקבוצות. קבוצה מוציאה שתילים מן המשתלה, אחרת נוסעת לשדה בעגלה ומחלקת את ארגזי השתילים לשותלים. השותלים בדקרים שבידיהם פותחים גומה, שמים בה שתיל בזהירות, כי בזה תלויה הצלחת השתיל. צריך לשתול לא עמוק, אבל גם לא שטחי ביותר, כי אז השורשים אינם מגיעים אל המים והם מתייבשים. העובדים בהשקייה משקים את האדמה לפני השתילה ומיד אחריה. כמה יפה להביט על המים הזורמים בחמש-עשרה, עשרים תעלות בבת אחת.

 

כשגומרים את השתילה רצים הילדים אל העגלה, זה רוצה במושכות וזה רוצה בשוט, זה נוהג קצת וזה נוהג קצת, פותחים בשירה ובאים מרוצים הביתה. והנה, ילדים, כשכל זה מצליח, יוצאים לשדה לטיול בשבת. הנאה מיוחדת היא להסתכל במה שנעשה בימות השבוע. מה אגיד לכם, כשעומדים ומסתכלים בשורות הארוכות של העגבניות שצבעם עדיין ירוק כהה או בזמן שהשיחים עומדים עמוסים פרי ורוד או אדום, הרי זה כאילו אומרים: טפלתם בנו יפה, אספו אותנו ועשו בנו כטוב בעיניכם. או כשעוברים בשדה הכרוב והוא עומד גלוי – ראש כלפי השמש ואינו פוחד כלל, ולידו הכרובית המסתתרת בין העלים המרובים שלה כאומרת: חכה, אל תיגע, עוד מעט ואגלה לך את ראשי היפה, אבל מפני השמש אני פוחדת. כשהכרובית בשלה הריהי מבקשת: הורד אותי, ולא אני מתפוררת ואז לא יישאר לכם דבר.

 

עומד לו הסלק בשורות צפופות, עליו נהדרים, אבל הוא כולו מסתתר באדמה כאומר: איני פוחד, האדמה מגינה עלי ולא אכפת לי מתי תוציאו אותי. אני שומר על עצמי. הוא הדבר גם בגזר. אך הוא אינו אוהב שכנים קרובים, על כן צריך לדלל אותו, שיהיה מרחק בין האחד לשני. וכמה נחמדה הצנונית הקטנטונת, האדומה. היא ממהרת לגדול ומפנה את מקומה בערוגה לאחרים. והמלפפונים הקטנים מסתתרים להם בין העלים המרובים, כי יודעים הם שאותם מחפשים באופן מיוחד, כי בגדולים הכרסתניים איש לא יגע.

 

אם אספר לכם כיצד התחלנו בענף הזה, ודאי תצחקו. אנחנו בעצמנו צוחקים כשהננו נזכרים בזה. בשנים הראשונות לבואנו לדגניה התחלנו לעסוק בירקות, להכין לפחות מעט ירקות בשביל עצמנו, אבל לא ידענו כיצד עושים זאת, לא ראינו איך זורעים ושותלים ירוקות. רצינו לשתול עגבניות וחשבנו שלשתילים צריך להכין בורות עמוקים כמו לעצים. הבאנו שתילים מכנרת (הייתה אז בכנרת חוות – לימוד בהנהלת חנה מייזל), כל אחד מאתנו לקח שתיל בידו, ניגש לבור והתחיל לחשוב מה לעשות: השתיל קטן והבור גדול. התחילו להוסיף אדמה ומעט מים, שוב אדמה ומים עד שהבור התמלא ובבוץ הזה תקעו שתיל. אחרי השתילה בקשנו את חנה מייזל שתבוא לראות את עבודתנו. היא באה ופרצה בצחוק ואנחנו יחד איתה. מאז למדנו הרבה. התוצרת החקלאית שלנו מגיעה לכל חלקי הארץ, וגם לחוץ - לארץ.

 

לבסוף רוצה אני לספר לכם עוד על דבר אחד. פעם עבדתי לא הרחק מבית הספר שלנו, והנה אני רואה את ילדי כתה ב' הולכים עם המורה ובידיהם מטאטאים. חשבתי מה יעשו במטאטאים הללו בחוץ? התקרבתי אליהם. הילדים נכנסו לגינה שלהם, טאטאו את השבילים במרץ, בשמחה. כשגמרו נכנסתי לגינה. איזה יופי וניקיון בין הערוגות הקטנטנות הללו עם הירקות למיניהם! חשבתי: איך התחלנו אנחנו, הגדולים, לפני עשרים ושבע שנים, ואיך עושים זאת הילדים הקטנים היום - והלב רחב ושמח.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: