ילדת חוץ / תלמה אפורי

ילדת חוץ
תלמה אפורי, קיבוץ עברון ( מתוך הספר הטיול לביצה / ילדות של פעם)
איור מאת יעקב גוטרמן

"באה אלינו ילדה חדשה!" השמועה עברה כברק בין הילדים. אתמול, בזמן ההשכבה, סיפרה לנו אטקה המטפלת: "מחר תבוא אלינו ילדה חדשה, שתגור ותלמד איתנו". השאלות לא איחרו להגיע. "מי זו?", "איך קוראים לה?", "של מי היא?", "ואיפה היא תישן?" תמהה דנה. "אני מסכימה שנוסיף לחדר שלי עוד מיטה", הוסיפה כנותנת תשובה לשאלתה.

"איך היא נראית?" הסתקרנה נירה.


איור מאת יעקב גוטרמן

"אני מקווה שהיא לא מכוערת", לחש מיכאל ובוודאי הסמיק כמו שתמיד קורה לו בזמן מבוכה, אבל בגלל החושך לא ראינו את פניו.

"למה היא בכלל באה אלינו?" שאל מושיק, ספק בזלזול, ספק בבוז.

המהומה הייתה גדולה וכך גם כמות השאלות והתהיות, אך אטקה לא יכלה להשיב לנו. היא לא ידעה את רוב התשובות ולכן סגרה את הדיון. "לכו לישון, מחר נהיה חכמים יותר". בתשובה הזו נהגה להשתמש כשלא הצליחה למצוא תשובות לפניות ולשאלות שלנו. "אני רק מקווה שתדעו לקבל אותה יפה", הוסיפה לפני שכיבתה את האורות בחדרים. לא בקלות נרדמנו. תחילה התלחשנו בין המיטות, אולם הערותיה של אטקה שהיסתה אותנו ב: "ששש...שששש...ששש...." השאירו אותנו כל אחד במיטתו עם מחשבותיו, הרהוריו וסקרנותו.

הבוקר, שלא כמו תמיד, קמנו כולנו במהירות. אפילו יואב – שהיה ידוע כ"חרופר" רציני, שלא קם עד שלאה המורה הגיעה ותמיד מפסיד את ארוחת הבוקר, הצליח לקום מיד אחרי ברכת ה"בוקר טוב" של אטקה.

גם ארוחת הבוקר הסתיימה במהירות ואני, שכוס החלב המונחת ליד צלחתי גרמה לי לאבד כל בוקר את תאבוני, עצמתי עיני בכוח ובבת אחת רוקנתי את החלב אל תוך גרוני, מתאמצת שלא להקיא. "רק שהילדה החדשה לא תחשוב שאני מפונקת ושאני עושה בעיות בארוחות", חשבתי תוך בליעת המשקה החם והמגעיל, שהקרום מדגדג את לשוני.

דנה, שאמש גילתה רצון טוב בהציעה מקום בחדרה לילדה החדשה, הוסיפה להפגין את טוב ליבה. "אני אזמין אותה אלי הביתה בהקמה".

"ואני אתן לה לנסוע על האופניים החדשים שלי", אמרה נירה.

"ואני אראה לה את הקיבוץ שלנו", צעקה זיוה.

"כבר הבנות מתחילות להתחנף", לעג מושיק. "מאין לכן שהיא תרצה ללכת איתכן בכלל?" הוסיף.

היא בטח נורא מסכנה, שהיא באה בלי הורים אלינו", אמר יוסי במין קול רחמני.

"אז אנחנו נעזור לה בכל מה שהיא תרצה", השבתי לו.

את הדיון הפסיקה ציפי, שעמדה ליד החלון והשקיפה על הדרך היורדת לכיתה. "לאה באה! לאה באה! היא מביאה איתה את הילדה החדשה!", היא צעקה בשמחה.

כהרף עין התיישבנו ליד שולחנות הלימוד, מתוחים וסקרניים לראות את ילדת החוץ.

"שלום, בוקר טוב!" קראה לאה המורה כשנכנסה לכיתה. "אני רואה שהיום אתם מוכנים כולכם, כל הכבוד לכם!".

לאה לא נכנסה לבדה. היא אחזה בכף ידה של ילדה רזה ונבוכה, שבאה בעקבותיה. הילדה לבשה שמלה דהויה, שהגיעה עד ברכיה ונראתה גדולה ממידותיה. מיד ראיתי שהיא שונה מאיתנו.

"הגיעה אלינו היום ילדה חדשה", אמרה לאה. את דבריה היא אמרה לאט, שוקלת כל מילה. "קוראים לה חיה. משפחתה גרה ליד חיפה, אבל חיה רוצה להיות בקיבוץ יחד עם שתי אחיותיה מחברת הנוער 'סלע'. חיה היא בגילכם", הוסיפה לאה. "היא לא הייתה אף פעם בקיבוץ ולכן נצטרך לעזור לה למצוא את מקומה בינינו. כולנו צריכים לעשות מאמצים לקלוט אותה, כדי שחיה תרגיש כמו בבית".

הנאום של לאה היה ארוך ואני לא כל כך הקשבתי לו. כולי הייתי מרוכזת בחיה, שעמדה מבוהלת ומפוחדת, משפילה מבט. שערותיה השחורות גלשו לצידי ראשה וגוון עורה הכהה בלט לעומת גוון עורנו הבהיר.

לאה סיימה את ההסבר, חיכתה קצת, ליטפה קלות את שערותיה של חיה ושאלה "האם אתם רוצים לשאול שאלות נוספות אותי אות את חיה?" השתרר שקט. גם מושיק הגיבור, שתמיד יש לו מה לומר, ישב שקוע על כיסאו, נועץ מבטים בוחנים בחיה.

"חיה...אה...אה... אני רוצה לברך אותך שבאת אלינו ל"עופר"", גמגמה ציפי. "חנפנית" לחץ יונתן, אבל כולנו שמענו את הערתו.

"תודה ציפי", הודתה לה לאה, "ואני מקווה שכולם, בעיקר הבנות, תצרפו את חיה למשחקים שלכם ותזמינו אותה אחר הצהרים מדי פעם לביתכם. במשך השבוע היא תלך לאחיותיה. הן ידאגו לה".

שוב השתרר מין שקט לא שקט. נענו על כיסאותינו ספק בעצבנות ספק במבוכה ונעצנו מבטים בחיה. "ועכשיו נשלח את חיה עם אטקה", אמרה לאה, כשהיא פונה אל אטקה, שנכנסה לכיתה מבלי שנשים לב, "לסדר את הבגדים בקומונה ואת כל מה שחסר לה, ואנחנו נחזור ללמוד כרגיל. בבקשה להוציא את מחברות החשבון".

אבל אנחנו לא מיהרנו להוציא את המחברות. שטף של דיבורים פרץ מפינו. שאלנו שאלות, הערנו הערות וחיווינו דעתנו על הילדה החדשה. "ראיתם כמה שהיא נראתה עצובה?", אמרה דנה המנומשת, שהייתה רגישה מאד למצבי הרוח של הילדים.

"נכון, היא מאד מסכנה", אישר מיכאל.

"איזו שמלה מצחיקה יש לה", גיחכה רקפת. "אימא שלי מזמן הייתה זורקת את השמלה. אפילו למשפחות מהמעברה לא הייתי נותנת אותה..." כאן נשתתקה לפתע. אולי הבינה שהפריזה בהערותיה.

"תגידו", קרא מושיק, "מתי לדעתכם חיה התרחצה בפעם האחרונה?" כולנו הפנינו מבט משתאה ולא מבין.

"מה, לא שמתם לב כמה היא שחורה?..." צחק מושיק בקול.

מזל שחיה לא סיימה את הסידורים שלה עם אטקה וחזרה לכיתה. אני הרגשתי מאד לא נוח עם התגובה של מושיק, אבל לא העזתי לענות לו. לאה המורה הבינה שלא תוכל ללמד אותנו שיעור רגיל, לכן החליטה לשוחח איתנו על קליטתה של חיה. "חיה הגיעה לפני שלוש שנים לארץ מעיראק, יחד עם משפחתה", סיפרה לאה. "הם שוכנו יחד עם משפחות רבות אחרות במעברה בקרית ים, בתנאים קשים".

"מה היא גרה במעברה כמו זו שבנהריה?" שאל מיכה.

את המעברה בנהריה הכרנו מקרוב. לא רחוק מהקיבוץ שלנו בנו שכונת אוהלים ופחונים, ושיכנו בהם עולים מארצות המזרח. בקיץ הם סבלו מהשמש ומהחום המעיק ובחורף הם קפאו מקור. באחד החורפים הייתה סערה גדולה וכל האוהלים התפרקו ועפו. כל רכושם של הדיירים נרטב ונהרס. לאה המורה ארגנה אותנו לעזרה. כל ילד הביא צעצוע או משחק מהבית. הכנו חבילה גדולה ושלחנו למעברה.

"כן", השיבה לאה. "את רוב העולים שיכנו בארץ במעברות, עד שיעבירו אותם לשיכוני קבע. האחים והאחיות הגדולים של חיה נשלחו לקיבוצים ורק חיה ואחיותיה הצעירות נשארו בבית, שהיה מן פחון קטן ועלוב. אביה חולה ואמה התקשתה בטיפול בבנות ולכן הביאו אותה אלינו".

ישבנו שקטים ונבוכים. ריחמנו על חיה ומשפחתה. זאת הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו עם ילד שונה מאיתנו, מעדות המזרח, שבא מעולם אחר, מתנאי חיים שונים וממנהגים שהיו זרים לנו.


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: