ארנון / תלמה אפורי

ארנון
תלמה אפורי – קיבוץ עברון
(מתוך הספר: הטיול לביצה / ילדות של פעם)
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

הכל התחיל בשעת הצהרים, כשאטקה הלכה הביתה ונשארנו רק עם פרידה המקימה. התחלנו כהרגלנו לשחק ולהשתולל מחוץ למיטות. פרידה היתה עסוקה בקיפול כביסה. היא ידעה שלא תוכל להשתלט עלינו ולהשכיבנו במיטות ולכן העדיפה להעלים עין. היה בינינו מין הסכם בלתי כתוב: אנחנו משחקים ללא השתוללות פרועה ופרידה לא מתערבת.

אחד המשחקים שאהבנו היה אוסף חיות הפלסטיק הקטנות שלנו. האוסף כלל גן חיות מיניאטורי של כל סוגי החיות שישנן עלי אדמות, בצבעים שונים.


איור מאת יעקב גוטרמן

ארנון היה "מלך החיות". כך כינינו אותו בגלל אוסף החיות הענק שצבר. ארנון אהב מאד בעלי חיים. הוא נהג לבלות את רוב זמנו החופשי במשק החי, האכיל את בעלי החיים וטיפל בהם.

בכל טיול היה ארנון נעצר ומפשפש בין השיחים ומתחת לאבנים כדי לגלות את חרקי העונה. עקב כך, זכה לגערות תמידיות מאטקה על העיכובים שהוא גורם לנו.

לארנון היה מנהג משונה. הוא נהג להכניס כל דבר לפיו. לא פעם היה נתקף בכאבי בטן חזקים כתוצאה מחפץ מלוכלך או צמח רעלי שהכניס לפיו.

בשעת הצהרים, כאשר ארנון התחיל לסדר את אוסף החיות על הרצפה, הוא הכניס כהרגלו את הנמר החום אל פיו, לפתע שמענו צרחות של יוגב ודנה: "פרידה, בואי מהר, קרה משהו לארנון. ארנון נחנק!" הצעקות הזעיקו את כולנו לחדר של ארנון. על הרצפה היו מפוזרים בערבוביה כל החיות הקטנות. ארנון שכב על הרצפה, בעט והניע בפראות את כל אבריו, מפיו בקעו קולות משונים, צבע פניו השתנה מרגע לרגע מגוון סגול בהיר עד כהה. פרידה לא איבדה עשתונותיה, למרות שהיתה נערה צעירה. היא תפסה את ארנון ברגליו וטלטלה אותו, כשראשו תלוי כלפי מטה.

בינתיים הגיעה קוטי הגננת, שעבדה בגן הסמוך. היא שמעה את הצעקות שלנו ובאה לראות מה קרה. היא הרימה את ארנון על ידיה ורצה למרפאה.

עמדנו מבולבלים ורועדים מפחד, לא מבינים מה קורה. הכל התרחש כל כך מהר. אחרי זמן מה הגיעו אטקה יחד עם אפרים המורה של כיתת "מעיין". אטקה נראתה עצובה מאד. הרגשנו שקרה משהו נורא, אבל לא ידענו מה. "ילדים, בואו לכיתה", אמרה לנו כמעט בלחש. התיישבנו במקומותינו ואפרים פתח ואמר: "ילדים, אני רוצה לספר לכם משהו מאד עצוב". אטקה, שישבה לידו, הרכינה ראשה כדי שלא נראה את דמעותיה.

"היום קרה לנו אסון, אסון גדול, ארנון, החבר שלכם, נפטר".

רעד עבר בגופי. חשבתי שאני לא מבינה מה שאפרים אומר. "מה זה נפטר?" פלטה חיה, ילדת החוץ, שלא ידעה את שפת העברית על בוריה. בעצם, גם אנחנו לא הכרנו לגמרי את פירוש המילה הזו.

"ארנון מת", הסביר אפרים בקול שקט. "הוא בלע צעצוע קטן שנתקע לו בגרון, בקנה הנשימה. בבית החולים ניסו לשלוף אותו, אבל זה היה כבר מאוחר מדי".

אבל למה הוא מת?" שאל מיכאל שאלה שכולנו רצינו לשאול.

"הצעצוע סתם לו את מעבר האוויר והוא לא הצליח לנשום", הבהיר אפרים בהרבה רכות וסבלנות.

לפתע הרגשתי גם אני מחנק בגרון. הנשימה שלי נעשתה כבדה ופחדתי שגם אני איחנק ואמות. התחלתי לבכות בקול רם, אחרי הצטרפו לבכי ילדים נוספים. מבלי ששמנו לב, התמלא בית הילדים בהורים שלנו. העיניים והאף שלהם היו אדומים. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את אימא שלי בוכה. תמיד חשבתי שרק ילדים קטנים בוכים, כי תמיד כשבכיתי אמרו לי "תפסיקי לבכות כמו תינוקת". פתאום הרגשתי את עוצמת הכאב והעצב.

בערב, נשארה אטקה בבית הילדים עד מאוחר ודאגה שלא נישאר לבד. היא סידרה מיטה מתקפלת בפרוזדור והסבירה לנו שכל לילה יישן בה אחד ההורים. "אם למישהו יהיה קשה להירדם, תיגשו להורה הישן", הסבירה.

היום קברו את ארנון. לא ידענו איך קוברים. אמנם ביקרנו הרבה פעמים בבית הקברות, בעיקר לפני חג העצמאות והנחנו פרחים על המצבה של החברים שנהרגו במלחמת השחרור, אבל היום קוברים את ארנון וארנון הוא לא חייל, הוא רק ילד מהקבוצה שלנו.

לאה המורה הקדישה את היום לשיחות על האסון. רמי, שהיה שובב גדול וחבר טוב של ארנון, ישב כל היום עצוב. "לאה", שאל, "איך קוברים מת?"

"חופרים בור עמוק", ענתה לאה. "את ארנון יכניסו לארון עץ ואת הארון יכניסו לבור. אחר כך יכסו את הארון באדמה".

"אבל הוא לא יוכל לנשום...." זעקה ציפי וביטאה את החרדות שלנו.

"הוא כבר לא נושם", הסבירה לאה. "מי שמת כבר לא נושם ולא מרגיש כלום".

שקט השתרר בכיתה. כל אחד התכנס במחשבותיו, בזיכרונותיו ובפחדיו. מושיק נזכר שלפני כמה ימים ארנון רב איתו ותוך כדי ריב הוא אמר לארנון "הלוואי שתמות!". אולי יש קשר, נבהל. אולי אני אשם במה שקרה? הכל היה כל כך עצוב וכואב.

נזכרתי שפעם, כשחזרנו מטיול בים מצאנו ציפור בז פצועה. לקחנו אותה לבית הילדים וטיפלנו בה. ארנון אימץ אותה אליו. הוא ניסה להאכיל אותה בפירורי לחם רטובים ובכל מיני חרקים, אבל הבז מת לאחר כמה ימים. לאה הציעה לנו לקבור אותו. יואב חפר בור קטן ליד בית הילדים וארנון נשא את הציפור שמוטת הראש בעדינות. הוא הניח אותה בבור וכל הבנים כיסו אותה באדמה. אחר כך סידרנו מסביב מעגל אבנים ונירה וזיוה הניחו פרחים שקטפו מהשיח שליד בית הילדים. אחרי כמה ימים שכחנו את הבז.

האם גם את ארנון נשכח? חשבתי לעצמי ונחרדתי מהמחשבה.

 

 


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: