סוד הכוח המדמה / טלי בן ענת

סוד הכוח המדמה

טלי בן ענת

איור מאת יעקב גוטרמן

 

אמנות הכוח המדמה: צייר לעצמך דבר, אובייקט בעל משמעות. התבונן היטב ובריכוז לאורך זמן. התמונה הממוקדת מיטשטשת, הולכת ומתערפלת, כמעט אבדה. סבלנות. המשך להתבונן, די הרבה, ועוד מעט יותר. עייפות בעיניים. מה יצא?

איור מאת יעקב גוטרמן

שוב הזמן מערבב את היוצרות. נראה שתרחיש נטפל לגוף ללא רחם.

 

לפני שנים נבקעו סדקים ראשונים. איני יודע אם היה זה מקרה הרדיו או הקומקום הפרטי. מספרים שמאז מחריש מנשקה כשחקן שפרש בשיאו.

 

מעשה שארע בשלהי העולם הישן, לפני המפץ הגדול המכונה אצלנו "השינוי". ארע אך לא נודע, בחדר האוכל, בשעת טרום צהריים. כמדי יום הבריק מנשקה את המלחיות הקטנות, אחת אחר השניה, משתדל להסיר כל עננה משקיפות המלחייה ומקפיד בקלה כבחמורה. תוך כדי כך נתרחשה לו הארה, מעין קאמבאק פוליטי.

 

הנה מגיעים רבים שהרי זו שיחה מיוחדת וחשובה. משא וכובד האחריות על כתפיי מחוללים בי פלאים. אני קם ואומר אמירות נועזות וחשובות. מסמן את הדרך הנכונה, האחת הנכונה בלבד שאין לה א-ל-טר-נ-טי-בה. קולי חודר, אינו שופט, אינו פוגע, ומשכנע. והעיניים שבתחילה מהססות מתחילות לבטוח ואף ללכת קסם אחרי דברי, וקולי מתעצם בהתאם וקומתי מזדקפת. בסבלנות אני מוביל אותם בדרכי, מסביר, משכנע ומעמיד נימוקים איתנים: הרי חיינו חיים טובים ואמיתיים וערכיים. והחיים לא רק חומר וחומר. ידענו תקופות קשות ונחלצנו מהן. בכל קושי ביטחוני, כלכלי, ערכי, התמודדנו והתחזקנו מעצמנו. מן האמונה בדרך, בדרכנו, של עשייה משותפת לטוב ולרע, של רעות ואחווה, תמיד אנו משפחה גדולה בעת שימחה ועצב. ומה היום? נקום ונזרוק חיים שלמים? הישנה כושי עורו? והכל בגלל אופנה חולפת ורעיונות מתעתעים? עלינו למצוא את העוז לחשיבה עצמאית, לעמוד בפרץ, לשים גדרות כנגד הסחף הגולש מבחוץ. לא מבשרנו הוא נובע. צריכים אנו חוסן עצמי. נבריא את עצמנו בדרכנו ולא בדרך נוכרים, שהללו אינם יכולים להציע לנו דבר, הרי אינם מכירים ומבינים את מהותנו.

 

המלחיות כבר מבריקות כולן. עתה מנשקה מתחיל למלא אותן במלח. פעם, כשהיה צעיר, נחשב המלח לטעם החיים. מאז נחקק בו הדבר כעובדה חותכת, חד משמעית. דבר זה הביא את מנשקה לעיקר.

 

כך הולכים איתי החברים עד שכולם ניצבים מול האמת. והאמת מה דמות לה? האמת הינה חסרת גיל, תמירה ונאה. והחברים המביטים בה נשבים כולם, אך אין זה שבי מאונס אלא מרצון, התמסרות. רגע זה חשוב לעתיד הקיבוץ כולו וכמובן רגע גדול ומיוחד בשבילי. והחברים מוקסמים מן האמת שנתגלתה להם, קמים ממקומם, ניגשים אלי ואומרים לי בעיניים בורקות: מנשקה היית לנו כמגדלור.

 

פיק בברכיים. לא יקום ולא יהיה. יקומו גיבורים גדולים ויאמרו דברים שבאופנה. ישכנעו את המשוכנעים והמתנגדים יידמו. יעמידו את העולם על ראשו, ואיך יעמוד...

 

יוסקה יושב בחדר האוכל ומעלעל בגיליון האחרון של "הקיבוץ לאן". עיניו מרפרפות: "בשנת 2003 עברו 32 קיבוצים שינוי באור..." הוא קורא וסוגר את העיתון. קם ויוצא. נמאס. יש לו כאב בבטן.

 

הזמן שחקן ראשי, מביא איתו מחר אחר. "השינוי" כפי שהוא מכונה בשיח המקומי, נכנס לתוקף. הדמדומים נמזגים כאן עם שיירי האור ועוטפים צועדים נמרצים על שביל הכורכר, שמקיף את המקום סחור סחור. מרכוס די קרוב לסוף המסלול, נוטף זיעה למרות קרירות הערב. חבר קבוצה מן היסוד ועד הטפחות, מנסה להסתגל להכרעת הרוב.

 

המחשבות הולמות ברקותיו כמו הדופק והוא מנסה לשלוט בהן. כבר אין סידור עבודה, אין ועדת עבודה, אין חובה לעבוד, יש רק צרכים. למקומות עבודה יש צורך לעובדים, ולאנשים יש צרכים גדולים שמניעים אותם לעבוד. עשבים וצמחי בר גבהו לאחר הגשם, הבוץ מגביה את נעליו. חוסר נשימה בפיתולי הגבעות גורם לו להרגיש קצת אבוד. למרות הכל הוא מאיץ צעדים, זה לא הזמן להאט.

 

היתה בחירה בין אלטרנטיבות. כל ואחת מובילה לכיוון שונה. עמדנו על צומת דרכים, קברנו את האהוב והמוכר ובחרנו בנתיב חדש, בחרנו בחיים. כאן הוא נעצר לרגע ומשקיף על הנוף המוכר האהוב עליו, מהם בדיוק חיים אלו?

 

חדר האוכל הישן, כמו חדר בדירה המורחבת של משפחה ששמה קיבוץ. מבנה רוחש ככוורת. מכשיר הטלפון, אחד משלושה שהיו בקיבוץ, ממוקם משום מה ליד מכונת הלחם הרעשנית. כך יצא לעיתים, ששיחת הטלפון שקיבלת מהעולם החיצון היתה נחתכת עם הפרוסות. בינתיים הוצבו מכשירי טלפון בכל אחת מן הדירות המרווחות, אשר רבים אצלנו עוד קוראים להם חדר, וזר לא יבין מדוע. הזמנים השתנו והצריף הישן הוחלף במבנה אבן מאסיבי. כך גם ארגזי הפלסטיק, אפורים וענקיים, בהם היו הסועדים מניחים את הכלים לאחר הארוחה והתורנים אולצו לטבול יד עד כתף כדי לדוג אותם, כך שידיהם היו מתערבבות לפעמים. אלה הוחלפו בפלא טכנולוגי, משטח נוסע, שוטף כלים.

 

דבורה ורוחה סיימו לאכול ארוחת צהריים ומשהות עוד קצת את הקימה. רוחה שמחה בשביל דבורה שרגועה עכשיו, תמיר בנה, שלחם למען קבלת השינוי, יישאר בקיבוץ. דבורה עצובה כי רוחה עצובה, מסיבה הפוכה. רוגע שימחה ועצב התכנסו יחדיו והרגלים צועדות מורגלות לכיוון מכונת הכלים. ביציאה מגיעים אליהן רסיסי שיחה לקינוח הארוחה.

 

חירות לחבר, נכון? שמעת על אורית ותמיר? הם עברו למערה מאתים מטר מביתם ואת הדירה שלהם השכירו. וכך יש להם אלפיים שקל נקי לחודש וכמו שהם אומרים, ראש סבבי בבי. ואורית סיפרה לי שהם עובדים פחות ונהנים מיותר זמן פנוי עם הילדים.

 

מה באמת? הילדים לא חולים בקור הזה? איך הם מחממים? במדורה? ויש להם פרטיות, איך הם עושים סקס?

 

טוב אני אשאל אותה...

 

הרסיסים נקטעים כשעובר נוגע לעניין, או קרוב משפחתו, או חבר טוב שלו, או שכן, או חבר לעבודה ובוודאי כשזה מרכז הענף, שעכשיו הוא המנהל. לא כדאי שמילה קטנה תעיב על הקיום. הגירוש מגן העדן עוד טרי בזיכרון וטעם פרי עץ הדעת חריף על הלשון, וכל אחד משחר לטרף.

 

לוח המודעות ברחבה המרכזית מחוץ לחדר האוכל. היום רבים כבר לא נכנסים ולוח המודעות הראשי עבר לכאן. כמה שריטות בכלי חד, כנראה השחתה של ילדים. יש הזמנה לנטיעות טו בשבט, שיתקיימו בשבת בבוקר. יש מודעות על קורסים של לשכת העבודה. יש כמה מכרזים וכמה מודעות דרושים מהסביבה הקרובה. בפינה פרסום לרפואה משלימה. חגית תעשה לך פלאים. למטה הצעה לשיעורי עזר לילדים. לגלית יש המון סבלנות לילדים וחיוך טוב. ועוד מודעה הפונה ומציעה עבודה בהקשבה. הקשבה לסיפורים.

 

אני הולכת על זה. הצעת עבודה. דרוש/ה עובד/ת לשמיעת סיפורים מפי אדם בודד, תשלום עשרים ₪ לשעה. בתור עבודה חלקית נוספת ללא מאמץ זה נראה לי טוב אז התקשרתי. מנחם אבא של נועה די בודד כי עכשיו כולם עסוקים בעבודתם וכבר אין להם פנאי כמו פעם לשאול אותו מה שלומו ולהקשיב ארוכות לתשובתו. עכשיו הם רק מהנהנים בראשם לקראתו כדי לא לפתוח לו פתח להאריך בדבריו עד אין קץ. עדין יש את מאור הפנים אבל יש גם אור קטן המכוון לעיקר ולא נותן להתפזר. ובכל מקרה השינוי הזה לטובתי הפעם, אני עומדת להיענות להצעה.

 

זה לא נעים כשאתה יכול להדליק את התנור רק בהפוגות ובבית קר. זה לא נעים שהילדים אוכלים בעיקר סנדוויצ'ים אפילו שבין הפרוסות יש גבינה. סיר הבשר אינו רק סמל, יש לו ריח שחסר כאן בבית. אני אומרת לעצמי, גלית, רק העבודה משחררת.

 

למה מה קרה שאני, יוסקה פישל, אסכים עם זה? זה לא מתאים לי וזהו. כל מה שהיה לכולם בבטן יצא ובצורה לא יפה. וזו רק ההתחלה. חכו ותראו מה יהיה, יאכלו פה עוד אחד את השני. אני בטוח, הכל עוד יחזור כמו בבומרנג לפנים...

 

וזה סוד הריח שעטף את הקיבוץ בימי חמישי בשעות הערב המאוחרות. באותם ימים היה נהוג שהחברות מכינות עוגה בכל יום חמישי. ומה שהיה נהוג היה קודש. זה היה קורה בזמן שלאחר ההשכבה בבית הילדים: בשעת הערב היו הילדים פוסעים עם הורה או שניים לכיוון בית הילדים, שם הגיע טקס ההשכבה לעיצומו. ההורה היה שוכב עם הילד על צלע הברזל של המיטה הצרה, אחת מכמה בחדר, והילד היה מאזין לקטעי סיפורים שונים שבקעו מפינות החדר. כשעזבו ההורים את בית הילדים היו צועדים אל צריף חדר האוכל, להתעדכן ולהתערבב בכל. בימי חמישי היה האקונום מציב במטבח שבקצה המבנה עגלה ועליה חומרים להכנת עוגה. שם ליקטו החברות מכל טוב ועם המצרכים היו צועדות כל אחת למטבחה, שהיה פיסת שיש במקלחת. עד מהרה היו הריחות השונים מן החדרים מתערבבים כמו הסיפורים.

 

שיווין! מילה מאוסה! אני עקרת בית עם תעודות. קניות, כביסה, ניקיון, בישול, בצד עבודה והורות. מה זה הורות? א מ א! להעיר, להכין סנדוויצ'ים, לחמם אוכל, לקלח, לעזור בשיעורי בית, לפנק... עתה הוסרו כל המסכות. עכשיו כשהשירותים שהיו בחינם עולים כסף וחלקם אף נסגרו, תתרפקי ענת על הימים שבהם הכובס היה מאוהב והגרביים הלבנות הפכו ורודות, שהטבחית היתה עצבנית והמרק תובל בפתיתי סבון...

 

התקשרה טובהלה בקשר למודעה ואני הזמנתי אותה ל"ריאיון עבודה". שאלתי אותה כמה שאלות אבל הכי שמתי לב לתנועותיה והבעות פניה. וכשהן מצאו חן בעיני אמרתי לה שהיא התקבלה וקבענו שתבוא אלי ביום שלישי. זה יום של פעמים כי טוב.

 

החלוקה שעשינו במערה נראית לי טובה מאד וגם הדלת מצוינת. זה לא רב בריח, אבל לא מציע למישהו להתקרב לכאן במחשבה רעה. מדורת השבט שלי דולקת ומחממת את המערה וכל שוכניה. אורית מכינה אוכל בקדירה, הילדים בריצה ודיצה. מאז שאנחנו פה יש הרבה יותר חופש לילדים, יש יותר שיחות, פעילות גופנית, והווי. טל סיפר לי שאורן ביקש מההורים שלו לעשות אותו דבר. הפכנו מודל לחיקוי. באמת דברים מתפתחים לפעמים בכיוונים לא צפויים.

 

האסם. בבטנו מיליוני גרעיני חיטה. בשנה טובה, דשנים. בשנה רעה, צמוקים. תמיד איכשהו הם הזינו אותנו. על גב המבנה נרשם בעבר - די לכיבוש! לאף אחד זה לא הפריע. אתמול הוחלפה הכתובת. יד נעלמה רשמה - די לשינוי!

 

שבי טובהלה ואני כבר מכין לך כוס תה טובה עם צמחים ודבש. את אוהבת? יופי. אז איך הולך עם השינוי בקיבוץ? את מרוצה? בוודאי קשה להתרגל, אני מבין.

 

באת לשמוע את הסיפור שלי. כן כן. אני אוהב להקשיב אבל גם להשמיע.

 

תמיר שד משחת. הוא פשוט טוב. אני לא אגיד הטוב מכולם. כל הכישורים של שנות האלפיים עם כל האיסטינקטים של האדם הקדמון. בקיצור, דוגמא משובחת לחיית האדם המודרני. אז התארגנו כאן מעולה במערה. ושכולם יחנקו עם הלשונות הרעות שלהן. חדר העבודה שלי כאן באמת מקסים, נוח ומעורר השראה.

 

דבורה, מה קרה???

 

אל תשאלי רוחה, איך שאני פגועה, אני לא יכולה לבטא זאת במילים. אז אחרי השינוי החלטתי להמשיך בעזרה לימודית לנערים, בהתנדבות. מה יש אם עשינו שינוי, אז אין כבר אידיאלים? אין ערכים? הרי אין לי בעיה אחרי העבודה לשבת עם נער או שניים ולעזור להצליח בבגרות.

 

כן באמת יש לך לב רחב וגם מוסר אנושי, חברתי. אבל למה את מתייפחת?

 

גלית התנפלה עלי ברחבה ליד הכל בו, מול כל מי שעבר שם. אני גוזלת לה את הפרנסה והילדים אוכלים רק סנדוויצ'ים. חשבתי שאני עושה מעשה טוב. טוב אולי טעיתי. אבל למה להתנפל? אני מבינה שהיא בלחץ. אבל לא צריך לאבד צלם אנוש...

 

היום כשאתה יוסקה פישל בן חמישים, מסתבר לך שהמרת על הסוס הלא נכון. אין עבודה, אין גאווה, ואין משענת איתנה לקיום. אני זועק את הסיפור שלי לכל מי שמוכן להקשיב. איך זרקו אותי לכלבים, שיתביישו להם! שיכאב להם המצפון אם יש להם דבר כזה. מכל הצמצומים דווקא אותי החליטו לפטר! איפה היחס, איפה כל השנים שהשקעתי ונתתי מעצמי שעות על שעות של מאמץ... אפילו לימים של סידור עבודה שהייתי רב עם סדרן עבודה אני מתגעגע. עכשיו כשאני צריך לחיות מעבודה עבודת כפיים זה כבר לא ממש לכוח שלי. וכל הלחצים מתרוצצים פנימה והחוצה ופוגעים. בבריאות, ביחסים. הילדים וגליה מאוכזבים ממני. וגם אני. אני לא גבר ולא בנאדם. לא מפרנס ולא אנושי. אני הולך לישון ורק שגליה לא תתחיל איתי בשיחות נפש באמצע הלילה. אין מפלט טוב מן השינה.

 

אני שומעת, הקול עובר במסלול הרגיל דרך צינור השמע לקרום התוף והמוח מעביר שדרים לכל חלקי הגוף להגיב בשפתו לנאמר. יש לי את הכישרון כאילו להאזין, מבלי להקשיב. באותה העת אני עסוקה בחשיבה על מה שמעסיק אותי בלי קשר לדובר. וכך לא נתפסים לי תאי זיכרון במוח. אבל מנחם הוא קשיש מדליק והסיפורים שלו חודרים לי אפילו ולמרות הכישרון. לפגישה הבאה החלטתי להביא לו פשטידה, בלי מלח.

 

עוד מעט כשיצטברו לנו קצת חסכונות, אזרוק את תעודת עקרת הבית שלי לחצי שנה, נקנה קראוון, נארוז כמה חפצים, נעמיס את הילדים ונצא לטיול בעולם. מאז שנת החופש עם יואל זה חלום שלי. עכשיו זה כל כך מוחשי, היכולת לעזוב את השגרה השוחקת, עבודה, לימודים והכל ולצאת. כן כן, עם הילדים. לשטוף את הראש והעיניים מהפינה הקטנה הזו. כמה שהיא יפה אבל מעיקה לפעמים. ולנהל שיחות קצת יותר מעמיקות מלמה אתה נכנס עם בוץ או הכנת כבר את השיעורים. להיות ביחד, להתגבש באמת, ובטבע. אני כבר כל כך מודעת לכך שזה מה שטוב לי, לנו.

 

האסם. כמה זמן תחזיק מעמד התבואה ולא תחמיץ? סימן קריאה שני, באדום, התווסף לכתובת.

 

רוחה, חכי רגע, את נראית לי לא טוב. מה קרה?

מה לא שמעת את החדשות האחרונות? איפה את חיה? את לא קוראת את עיתון הקיבוץ שלך? חדר האוכל עומד להסגר בארוחות ערב שבת. שורה אחת בישרה על זה. מחר זו הסעודה האחרונה. לא איכפת לי לבשל, זה לא העניין. העניין הוא אמון. קודם מפריטים את הענף ונותנים לחברים תקציב ראוי. אחר מבטלים את התקציב ומעלים מחירים. וכשלא רווחי פשוט סוגרים. איזו הנהלה ללא לב וללא אחריות ניהולית. ואני עוד משלמת להם משכורות שמנות במסים הגבוהים. אבל יותר חשוב זה איך אפשר בשורה אחת לגמור את הקיבוץ. לב הקיבוץ. קשה לחיות עם לב שבור. אז מה נשאר מהקיבוץ? לא אל תעני לי. יותר טוב שלא.

 

מחר מנחם יבוא אלינו לארוחת ליל שבת. נסגר החדר אוכל ולא נעים לו ליפול למעמסה על נועה.כן הוא איש נחמד ומעניין. מה יש, נאמץ אותו במקום הסבא שאין לנו. יש לו סיפורים מדהימים.

 

בספרי ההיסטוריונים של התנועה הקיבוצית, הוא יוזכר ויכונה כנראה - המפץ הגדול. בוודאי יבוארו התנאים והסיבות למה שמכונה כאן "השינוי", מות האב הגדול. מרכוס בטוח שהוא לא מת. רק פנה עורף. הכזיב. הוא ממשיך איתו את הדיאלוג, מונולוג בעצם. זה עוד לא ברור, מהי האלטרנטיבה? מה משוחרר פה? חירות??? אולי עוד לא התרגלנו. לפעמים נדמה לי שהפכנו לנטיפים נטיפים, כל נטיף ועולמו וכל עולם הוא עולם סגור, אין יוצא ואין בא.

 

היצירות של אורית בחדר העבודה החדש שלה השתבחו, כמו מכלול חייה, באווירה המשוחררת ובתפאורת המערה. סבא של תמיר, מנשקה, מרוצה מהתפתחות הדורות. הוא גם הרשה לעצמו לצאת לפנסיה, בגיל שבעים ושמונה, חי מהכנסה נאה וקבועה בהתאם לתקנון החדש ושוב נח בשתיקתו. טובהלה שיפרה בכמה מדרגות את יכולת ההקשבה האמיתית שלה והחלה לאהוב את מנחם ומנחם את פשטידת הירק שלה ואת הגבה הימנית המתרוממת למשמע המצאותיו. הילדים של טובהלה למדו ליהנות מחיקויי החיות הביזריים של מנחם בהופעה הקטנה שלו סביב השולחן המשפחתי כל ערב שבת. מרקוס התמיד לצעוד בקצב, משתדל להתמודד עם השינויים ולהשיג את תמורות הזמן. יוסקה מצא עבודה אך נשאר ממורמר, אבל אנשי הקבוצה רגילים לזאת. דבורה ורוחה כתמיד, כלים שלובים. צילומים מהסעודה האחרונה בערב שבת בחדר האוכל התפרסמו בעיתון המקומי והגיליון שמור בארכיון. ענת קיבלה הצעת עבודה מפתה מאד ודחתה לפי שעה את תוכניות הנסיעה. גלית המשיכה ללמד שיעורי עזר. לוח המודעות התמלא בהצעות חברים לפעילויות מפרנסות. הנטיעות התקיימו בהשתתפות רבים, בשבת שלאחר טו בשבט, שהיתה קרה, שטופת שמש.

 

אני מנסה לשחזר את הסוד. תמונות, ריח, סיפורים. כל דמיון בורא מציאות וכל מציאות עולה על כל דמיון. ואין לדעת מה עולה על מה, מה עולה ממה.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: