הטיול לתבור / סמדר כרמי

 

הטיול לתבור

סמדר כרמי - עין חרוד

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בגיל 12 הלכתי ברגל לבד לתבור ובחזרה.

איור מאת יעקב גוטרמן

חופשת חנוכה, ימי חורף יפים וצלולים. בשבת, אחרי הצהרים, יצאנו אמי, ארזה ואני לטיול בכיוון גבע. בתחילת הדרך, הצעתי לשנות מסלול וללכת לגבעת המורה. הבנות הסכימו. אך לגבעת המורה לא הגענו. זה היה רחוק מדי, וכבר היה מאוחר. חזרנו עם הבטחה, מחר, כאשר יצאו כיתות ו' ו-ז' לטיול נשכנע את המדריכה, שבמקום ללכת לגלבוע, כמימים ימימה, נלך לגבעת המורה. הבנות הסכימו. למחרת התאספו כל הילדים ב-8 בבוקר ונינה הודיעה, "הולכים לגלבוע."פניתי אליה והצעתי, "אולי הפעם נשנה את המסלול הקבוע ונלך לגבעת המורה?" נינה סירבה. כל הילדים הלכו עם נינה לגלבוע. אך אני לא יכולתי להתכחש לתשוקה שהייתה לי - ללכת לגבעת המורה, שמשום מה הייתה לי תחושה שהגבעה נקראת על שם אבא שלי שהיה מורה. לקחתי איתי, שני תפוזים, תחבתי אותם בשני כיסי הבטלדרס ויצאתי לדרך. אף אחד לא התנגד, לא מחה, לא אמר מלה. התחלתי לצעוד בכיוון גבעת המורה. חציתי את השדות המעובדים בתלמים ישרים וארוכים. האדמה הייתה רכה וידידותית. הבטתי בעקבות הברורים שהשאירו נעלי, וחשבתי שקל מאוד יהיה להתחקות על עקבותיי. חשבתי על קארל מאי, ועל ג'ק לונדון, ועל שרלוק הולמס.

 

ככל שהתקרבתי לגבעת המורה, נגלה לפני יותר ויותר התבור בכל יפעתו, בעגילותו וחמוקיו ונחמדותו. הוא פשוט פיתה אותי. קרץ אלי, קרא לי : בואי אלי! לא יכולתי לעמוד בפיתוי. שיניתי מסלול ועברתי לרגלי גבעת המורה דרך הכפר נעורה. פגשתי בכפר ילדים, אימהות, וקצת אבות. אמרתי להם שלום. הם ענו לי: "שלום". חלפתי על פני הכפר והגעתי לעמק כסולות. גם כאן חציתי את השדות ישר אל דבוריה. לא נכנסתי לכפר, רק חלפתי בפאתי הכפר על פני בקתות הבוץ הפשוטות, שנראו לי נחמדות למראה. התחלתי לטפס על התבור ישר, לא בכביש המתפתל. בתחילה הפיתולים של הכביש ארוכים למדי. אבל משליש גובה ההר הפיתולים מצטמצמים והמדרון תלול, אז הלכתי בכביש. הגעתי לראש התבור בערך ב-12:30. נזיר אחד, פגש אותי ופנה אלי בעברית עילגת: "אתה רוצה ביסקוויט?" חייכתי. הוא נתן לי שני ביסקוויטים וגם תפוח. הודיתי לו. עליתי אל גג האגף הדרומי של הכנסייה. שם הייתי כשנתיים - שלוש קודם לכן עם אבא והכתה שלו, ושמעתי את כל ההסברים שלו על הנוף, הישובים, ההרים והעמקים. העליתי בזיכרון את כל סיפוריו אשר זכרתי. וגם את סיפור שאול בעין דור. שמעתי אפילו את קולו מתנגן באוזני ומספר את סיפוריו. הוא היה אתי לאורך כל הדרך. אחרי זמן מה חשבתי שהגיע הזמן לחזור הביתה. התחלתי לרדת מההר. אך הפעם לא ירדתי דרך הכביש אלא ירדתי בריצה במורד התלול, כשהאבנים מתגלגלות... מסלע אל סלע, כמו בריקוד מעופף. תוך זמן קצר הגעתי לתחתית ההר. הלכתי אל כביש כפר תבור-עפולה, וחשבתי שאולי הפעם כדאי לקצר את הדרך והרמתי יד לטרמפ. עד מהרה נעצר לידי טנדר עם פועלים ערבים שנסע לעפולה. עליתי מאחור ונסעתי אתם. בעפולה הלכתי לטרמפיאדה שמובילה בכיוון לעין-חרוד. גם פה חיכיתי אולי חצי שעה. השמש כבר שקעה. החשיך. והנה נמצא לי טרמפ שנסע לבית שאן. הוא עצר לי בסיבוב לעין-חרוד, ועליתי בכביש העולה למשק. הגעתי לחדר האוכל של חברת הילדים בחמש ורבע. שמחתי. לא איחרתי לארוחת הערב. היה כבר חושך. כשהתקרבתי לחדר האוכל, נשמעו פתאום קריאות: "הנה היא! הנה היא!" קמה מהומה בחדר האוכל: "איפה היית? המשטרה מחפשת אותך! רוצי לחדר, אימא שלך דואגת נורא. שפרוני יכעס עליך... המשטרה בעקבותיך".

 

מילא. ויתרתי על ארוחת הערב. הלכתי לחדר ההורים. אימא ישבה בקצה המיטה, והחזיקה את ראשה בשתי ידיה. כשנכנסתי היא הרימה את עיניה ואמרה באיפוק רב: "איפה היית?" עניתי בתמימות: "הלכתי לתבור, אבל לא איחרתי לארוחת הערב". אימא מיד אמרה: "כל היום חיפשנו אותך. בצהרים עופר ונחמקה יצאו על סוסים לחפש אותך, וגם המשטרה מחפשת אותך.

 

פתאום נזכרתי שיש לי הערב חזרה בתל-יוסף, על הצגה שהכינה חיה... התנצלתי בפני אימא, ואמרתי: "אני ממהרת לחזרה, אסור לאחר".

 

הלכתי לתל-יוסף דרך חורשת הזיתים. בינתיים הודיעו למשטרה שחזרתי הביתה. הם נסעו מיד לעין-חרוד כדי לפגוש אותי ואולי גם לנזוף בי. אבל אני הייתי כבר בתל-יוסף. כשנודע להם שאני בתל-יוסף, הם פנו לשם, אבל החזרה כבר נגמרה, ואני חזרתי דרך חורשת הזיתים לעין-חרוד. כך כשהמשטרה הגיעה לתל-יוסף, שוב החמיצה אותי. בשלב זה, הם התייאשו מהמרדף וחזרו לעפולה והפסידו את המפגש אתי.

 

החיים חזרו למסלולם.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: