המטמון / עופרה בריל


המטמון
מאת עופרה בריל, קיבוץ עין השופט
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן  

אותם ימים של מלחמת השחרור היו מלאי עניין ופחד. פחדנו לא רק מהערבים הרעים פחדנו גם מהאנגלים. עוד כשהייתי קטנה פחדתי שחייל אנגלי מסתתר לי מתחת למיטה. באותה מלחמה גורלית, בקיבוץ שלנו עשו את כל ההכנות הדרושות למקרה ותהייה התקפה. כילדים עזרנו למלא את שקי החול שהיו צריכים להוות הגנה לחברים שישכבו בעמדות. עזרנו לחפור את תעלות הקשר בין עמדה לעמדה. כשהייתה ההתקפה הגדולה על משמר-העמק היו כמה ילדים אמיצים שעלו בניגוד להוראות למגדל המים כדי לראות את הפיצוצים.


איור מאת יעקב גוטרמן

בתקופה הזו הוקם מחנה אוהלים גדול בחורשה שנקראה אחר כך - חורשת הפלמ"ח. בתי הילדים היו קרובים מאוד לחורשה ובכל רגע פנוי שהיה לנו באנו לבקר את חברינו מהפלמ"ח.

ראינו אותם באימוני הק.פ.פ, ראינו את ההווי המיוחד שנוצר ביניהם, עליצות של הנעורים פרצה מכל אוהל.

יום אחד קיבלו הפלמחניקים משימה, הערבים ברחו מכפריין ויש לטהר את הכפר כדי שיהיה נקי מהאויב.

הטיהור נעשה בלי התנגדות, החיילים נכנסו לבתים וראו שאף אחד לא נשאר בשטח הכפר. באותו יום הם חזרו לאוהליהם ואנחנו באנו לבקר אותם. כל חייל הוציא מכיסו מזכרת-שלל קטנה ממלאכת הטיהור-מחרוזת של אישה –צמידים ליד-שבריה יפה וכמעט כל ילד קיבל מתנה.

איך היינו מאושרים, אלה היו המתנות היפות ביותר שקיבלנו בחיינו הקצרים. הורינו חיו בקשיים כלכליים גדולים ולנו הילדים לא חסר דבר מהאוכל והבגד אבל קישוט או משחק מאוד חסרו לנו. עשינו בינינו השואות למי יש מתנה יותר יפה.

 

כשהגענו לבית הילדים הצגנו בגאווה את מה שקיבלנו. המחנכים שלנו החווירו.

שיקה (המורה של אלומה) דב (המורה של עופר) עליזה (המטפלת של ניצנים) ויהודית (המטפלת של אלומה) יצאו להתייעצות. מה עושים? איך מסבירים לילדים שאסור לקחת מתנות כאלו?

אחר כמה דקות של ויכוח שיקה פנה אלינו, "ילדים בעוד כחצי שעה כולם נכנסים לכיתת 'עופר' לשיחת חברה".

אנחנו התחלנו להרגיש שהאדמה מתחילה לבעור מתחת לרגלינו... הרגשנו שבזה תם עידן המתנות.

ילדי קבוצת 'עופר' סידרו את הכיתה עם כל הכיסאות ושיחת החברה התחילה. דב לקח על עצמו להסביר בצורה הכי חינוכית שאפשר, שמאז ימי התנ"ך ידוע  שאסור לקחת שלל מהאויבים שלך. אפילו עם קיבלנו את החפצים האלה מתנה מהחיילים זה עדין נחשב לשלל, כי הם נלקחו משכנינו הערבים הגרים לא רחוק מאיתנו וחשוב לנו לכבד אותם - כי אולי יגיע היום ותיגמר המלחמה ויהיה שלום בין הערבים והיהודים ונוכל להחזיר להם את החפצים האלה.

אחרי שהוא גמר לדבר התחיל ויכוח בין הילדים האם זה שלל או שאלה סתם מתנות שאפשר להחזיק בהן. בסיום הויכוח הציע שיקה שנעשה הצבעה ונראה למה יש רוב להחזיר או לא להחזיר.

כמובן שהיה רוב להחזיר. כולם הקשיבו טוב לדוב המחנך והבינו שאסור לנו לקחת שלל מהאויב.

 

גובשה החלטה שכמה ילדים מ'עופר' ו'אילה' יאספו את התכשיטים לקופסה ודוב ייקח את הקופסה ויטמין אותה באדמה.

כך היה, אספו את כל התכשיטים מהילדים, פה ושם היו ילדים שהזילו דמעה אבל נתנו בכל זאת. בלילה כשכולם ישנו לקח דב את הקופסה והטמין אותה באדמה. מרוב חיפזון אפילו לא סימן עם גזר עץ את המקום, כדי לזכור איפה הקופסה מוטמנת.

למחרת בבוקר כבר אף אחד לא דיבר על התכשיטים כאילו לא היו ולא נבראו.

כשבגרנו קצת וקבוצת 'עופר' סיימה את המוסד הם רצו להציג בתערוכה שלהם זיכרון ילדות- את קופסת התכשיטים מהכפר כפריין. ניגשו לדוב המורה שלהם ושאלו איפה הקופסה טמונה. דוב כבר באמת לא זכר - הוא הלך איתם לחפש אבל שום דבר לא נמצא.

החיפוש אחר הקופסה לא נפסק - בתקופת השירות הצבאי של אחד מהחבר'ה הובא מגלה מוקשים כדי להמשיך בחיפושים. המגלה גילה המון מסמרים וקופסאות שימורים, אבל לא את קופסת הפח עם התכשיטים.

 

בשנות השבעים החלו לבנות כיתה חדשה לבית הספר, הדחפור עבד והעלה אדמה והנה לפתע צצה לה מעמקי מהאדמה קופסת הפח עם התכשיטים.

ההתרגשות בקיבוץ הייתה גדולה, סוף סוף המטמון התגלה.

עכשיו הייתה בעיה איפה להחזיק את הקופסה. הציעו להביא אותה למוזיאון שהאחראים עליו היו שמעון אבידן ושלמה קורץ. שמעון קיבל את הקופסה אבל התבייש להציגה ברבים וטמן אותה מתחת למיטתו. רק לאחר פטירתו ניתנה לנו האפשרות לספר לילדים את סיפור המטמון ולהציג את הקופסה עם הצמידים והמחרוזות כדי שהילדים יבינו שזו לא סתם אגדה אלא באמת מעשה שהייה.


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: