גן ארכיאולוגי / סימה טלמון

גן ארכיאולוגי
מאת סימה טלמון, עברון (מתוך הספר "פרוטוקול מזכירת קיבוץ")
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן
איור מאת יעקב גוטרמן

לא לחינם דבק אורייה ברות.  לא היה דבר שאורייה אהב יותר מעתיקות. הרשעים שבינינו רמזו, שרות היא חלק מאוסף העתיקות של בעלה.  המעודנים יותר רמזו שהוא דבק בה משום שהיא מזכירה לו את רות המואבייה.

משחר ילדותו תר אורייה אחרי מציאות.  כשהיה קטן, מילא את כיסיו במסמרים חלודים, אבני נחל מיוחדות ובעלי חיים. הוא לא בחל בצפרדעים, נחשים ועקרבים.

על מדף שהיה תלוי למראשות מיטתו סידר את ממצאיו.  את החיות הכניס לצנצנות פורמלין ואת האבנים סידר באופן כרונולוגי על פי התקופה הגיאולוגית. ליד כל אבן הציב פתק המציין את תקופתה.

אוריה גרר את הוריו המותשים לטיולים מפרכים בשדות כדי לחפש סכינים של האדם הקדמון או שברי חרסים מתקופת התורכים.  תחילה לא ידע לזהות עתיקות והיה אוסף כל חרס או שבר זכוכית שנראו לו ישנים. אבל, כשנקפו השנים, למד אורייה להבחין בין ימינו לשמאלו, ובעזרת מפות, ספרים וזכוכית מגדלת, נטפל לאתרי עתיקות נעלמים.

בגיל ההתבגרות החליטו הוריו המודאגים להפנותו לפסיכולוג, משום שאורייה החל לדבר בארמית.  במקום לקרוא עיתונים, הוא עיין בכתב יד אשוריים או כנענים.  במקום לחשוק בנערות, נהג ללטף חמוקיהם של כדי חרס, שהצליח להרכיב. מלבד השפה הארמית, שהייתה שגורה על פיו, ידע מילים אחדות באכדית ושלט בפרשנות המקרא.

כשהשתחרר מהצבא ושב לקיבוץ, הצטרף אוריה לצוות השלחין.  הסיכוי שהמחרשה תחשוף כד עתיק או מטבע עתיקה, העבירה אותו על דעתו.  עובדי השלחין ראו אותו הולך אחרי המחרשה, כשראשו טמון בקרקע ועיניו בולשות אחר ממצאים.  באותה שנה לא עלתה יפה החיטה. יש הטוענים, שאורייה פזור הדעת שכח לכוון את המזרעה כראוי.

כשצירפו אותו לוועדת המשק, הציע אורייה להקים בית בד לייצור שמן-זית למטרות מסחריות. הוא היה בטוח שאם אבותינו התפרנסו ממכירת שמן זית, נוכל גם אנחנו לשפר את מצבנו הכלכלי לבלי הכר.  אבל רעיונותיו של אוריה נדחו על הסף והוא החל מאבד עניין בפרנסה לשמה.  הוא החל להקדיש את זמנו להקמת גן ארכיאולוגי סביב ביתו.  הוא הציב מחרשה עתיקה, כותרת של עמוד מימי הרומאים, ארון קבורה שנשאר אצלו מתקופת בית הספר, כדים משוחזרים ועוד כהנה וכהנה עתיקות שאסף בדרכי יושר או בדרכים אחרות.  בין המוצגים שתל אורייה קיסוס ודשא.  גינתו הפכה לעולם קסום, שהפך למקום עלייה לרגל לחברים ואורחיהם.

כשהגיע הקיבוץ לפת לחם, בשל המצב הכלכלי הקשה, הציע אורייה להפוך את גינתו לענף מכניס.  הוא גידר את הגינה, הציב שער דמוי עתיק והחל מוכר כרטיסים למבקרים. ילדים זכו להדגמה של אפיית לחם בנוסח התנ"ך. הם הוזמנו לטחון במו ידיהם חיטה באבני רחיים.  אורחים רעבים במיוחד יכלו לקנות במחירי מציאה פיתות עם זעתר וגבינת צאן, שרות מכרה במזנון מאולתר. אוריה הגדיל לעשות ופרסם מודעה בעלון המועצה האזורית, כדי להפיץ את שם הגן ברבים. 

יוזמתו של אורייה הגיעה לישיבת המזכירות.  ציפק'ה, חברה מן המניין בכל המזכירויות, מאז שקם קיבוץ החלה לשאת דבריה בפאתוס אופייני. "הריצה אחרי כסף היא התחלת סופו של הקיבוץ.  רדיפת הבצע מעבירה את אורייה ואת משולם הגזבר על דעתם.  פעם, כשהיינו צעירים", אמרה את משפט המפתח, שלא פסחה עליו אף פעם והשתמשה בו פעמים אחדות באותה ישיבה, "אוריה הדביק בהתלהבותו חברים רבים. הוא גם עשה ערבי שקופיות והרצאות על ממצאיו הארכיאולוגים וכולנו הסתפקנו בזה.  לא חשבנו על כסף. גביית תשלום בגן העתיקות תמית את התמימות ואת רוח החלוציות שעוד נותרה בקיבוץ", פסקה ציפקה.

נרי, שחזר מהשתלמות בטכניון ועמד להינשא בקרוב, הגיע לישיבת המזכירות בנעלי עבודה מבוצבצות. גרבי עבודה אפורים השתרבבו מהן.  רגליו השעירות הגיחו מתוך זוג מכנסי עבודה כחולים, שכיסיהם הבולטים אפיינו את תוצרת המתפרה המקומית.  "הגיע זמן להקים ענפים חדשים כדי למשוך את הצעירים לחזור לקיבוץ", אמר.  "ממילא כל המשרות המעניינות תפוסות ואין שום סיכוי לצעיר שחוזר מהצבא לקבל עבודה מעניינית" הוא גרס.  הוא פנה לציפקה ואמר: "הגיע זמן שהוותיקים יפנו את השטח לצעירים ולרעיונות חדשים".

דבריו גרמו לתסיסה וציפקה, שפעם נחשבה לשם דבר בשטח החינוך אמרה: "רואים שלא התחנכת אצלי..."

נרי לא נשאר חייב: "אם הייתי מתחנך אצלך, כבר מזמן הייתי עוזב את הקיבוץ" ואכן, חוקיות מוזרה הוכיחה, שכל חניכיה של ציפק'ה, בלי יוצא מן הכלל, עזבו את הקיבוץ.

ציפק'ה התנפחה. "אתה מאשים אותי בעזיבת הבנים?" שאלה.

"אני לא מאשים", אמר נרי, "אבל הגיע זמנכם לזוז הצידה".

פישקה, הצביע וביקש רשות דיבור.  ידעתי, שאם פישק'ה רוצה לדבר יעלה לנו הדבר בנאום מנומק, שיארך לפחות עשרים דקות, ילך ויצבור תאוצה, עד שיגיע פישק'ה לנושא אחר, שתמיד מעסיק אותו והוא שב אליו גם אם אין לו שום קשר לסעיף המדובר.

פישק'ה קופץ כל בוקר ממיטתו עוד לפני קריאת התרנגול.  אנחנו חושדים בו שהוא כלל אינו ישן.  כל הלילה הוא ממתין לרגע המתוק של הקימה לעבודה.  מדי רבע שעה הוא בודק את השעון.  מהלכו האטי של הזמן גורם לו ייסורים.  הוא חש כאב עמום ברגליו ודגדוג מעצבן בכפות ידיו.

בשעה היעודה קופץ פישק'ה בשמחה מן המיטה, עוזב את בת זוגו הנוחרת, לובש בגדי עבודה כחולים, חמוצים מזיעה, נועל את נעלי העבודה, ששרידי גריז ושמן מכונות דבקו בהם ויוצא בריצה מהבית.

פישקה מדליק את האורות באולם הייצור, מדליק את המחם, אך לא מחכה למים שירתחו, הוא מתחיל מייד לעבוד. כשהמחם רותח, הוא מכין לעצמו קפה ביד אחת ובשנייה הוא ממשיך להרכיב מכשירים.

עד שראשון החברים מגיע לעבודה, מספיק פישק'ה "להרוג" שעות אחדות. הוא מאזין לשירי האשמורת האחרונה של גלי צה"ל וחש התרוממות רוח.  הוא גם חש רחמים על החברים הרדומים המתחילים לזרום למפעל.  המסכנים היו מוכנים לשלם כדי לישון עד שעתיים.

הסיפורים על נאמנותו של פישקה לעבודה, מסתובבים בינינו.  מספרים, שבאמצע משחק שש-בש עם בנו, הוא מסוגל ל"קפוץ" באמצע המשחק, "רק לרגע", שנמשך לכמה שעות עבודה במחרטה.  יש לו תירוצים קבועים שבני משפחתו מכירים בעל פה. הם יודעים שאינם אלא מסווה להתחמקות משעות הפנאי.  כל פעם שהוא מתנדב להשליך את שק הכביסה, הוא חוזר כעבור שעתיים.  בסוף השבוע, כשתא הכביסה הנקייה נמצא ריק, מתברר שפישקה לא התאפק, נכנס למפעל, עבד שעתיים ושכח את ערמת הכביסה המלוכלכת ליד שולחן העבודה.

פישקה הוא אנציקלופדיה מהלכת על שניים לאירועי המפעל.  הוא זוכר על בוריים תאריכים כמו הבאת המחרטה הפניאומאטית הראשונה ואת התאריך והשעה בו נפתחה המחלקה לעיבוד שבבי.  הוא שוכח, לזעומת זאת את תאריכי יום ההולדת של אשתו וילדיו.

את ימי השבת הוא היה מוכן למחוק מלוח השנה.  בשבת פישק'ה מתעורר כהרגלו לפני קריאת התרנגול, אך איננו קם. כאב עמום הולך ומתפשט בגופו.  כשהוא קם ממיטתו ראשו כואב.  הוא סועד חפוי ראש את ארוחת הבוקר ומהרהר קודרנית על היום הצפוי לו.  הוא סולד מקריאת ספרים והאזנה למוסיקה.  המנגינה היחידה שהוא אוהב היא שריקת המחרטות באולם הייצור.

פישקה אינו מסוגל להבין כיצד החברים מסתפקים בשמונה שעות עבודה ולכן, הוא לא מפסיק לשגר לוועדת העבודה הצעות להארכת יום העבודה או לגיוסים במפעל.  באספות, הוא מתריע על המצב הכלכלי המתדרדר ועל הצורך לעמוד במועדי אספקה ללקוחות.  אנחנו מבינים אותו, אך שכשמחליטים על עוד גיוס, אנחנו מקללים את פישק'ה בליבנו.

למען האמת, פישקה מעצבן אותנו.  הוא מחרף את ייסורי המצפון שלנו וגם החרוצים בינינו מתגמדים לעמתו.  אנחנו יודעים שפישקה הוא "שומר החומות" שלנו.  אלמלא הוא, יתכן והיינו במצב גרוע יותר.  משום כך אנחנו נשמעים לו ויוצאים לעוד גיוס שבת.

פישקה נאם זמן רב והגיע לנושא האהוב עליו – מוסר העבודה הירוד בקיבוץ.  כשסיים סוף סוף את דבריו, שלא קידמו במאום את הדיון, החלטנו לקיים הצבעה ולשתף מאוחר יותר את משולם הגזבר.  החלטנו לתמוך ביוזמתו של אורייה, להפוך את הגן הארכיאולוגי לענף אירוח.

השנים החולפות, והווילה בסגנון ארמונו של הורדוס, שאורייה הקים, הוכיחו שה"גן הארכיאולוגי"  עלה על מפת התיירות הארצית, וגם... שהגיעו זמנים חדשים לקיבוץ. 

 


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: