נמשים / סיליה קסטין

נמשים

סיליה קסטין

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

חיים אמר לי בוודאות שזה צפע. חמש דקות לאחר שהכיש את זלדה הוא מת. שרוע היה על המדרכה מול הצריף שלה כצעיף שאבד לאחת החברות הוותיקות ומחכה בסבלנות שהיא תרגיש בחסרונו.

איור מאת יעקב גוטרמן

"אתה לא רואה שהטבעות מחוברות." חיים הדגיש. אני עמדתי במדרכה, נרגש והמום מגודל היצור. יכולתי לשמוע את הנשימות הקצרצרות שלי ולהרגיש את זיעתי ניגרת לתוך החולצה. "איזה גודל", נשפתי בקושי את המשפט החוצה. "שני צול", חיים דייק. איש המים שלנו תמיד תרגם את הגדלים  בצולים. הזוחל שכב, גחונו כלפי מעלה, ראשו מתוח בצעקה של "הצילו אני נחנק." סלדתי סלידה ללא פשרות מכל חיה שהייתה דבוקה לקרקע במיוחד חסרי חוליות וזוחלים, למרות היותי חייל קרבי מהקרביים ביותר. לאחר היסוס ובעדינות של שען, נגעתי בו, להפתעתי הוא היה חם מאוד. הרמתי אותו כמו מי שמחזיק זר של סרפדים, נזהר לא לגעת תחת העלים ולא להיצרב. השחלתי את הנחש לתוך שקית והרחקתי אותה מגופי, עדיין לא לגמרי משוכנע שהוא נאסף אל אבותיו. שמעתי את הצפרדעים בבריכה ליד חדר האוכל צוהלים, כמראה שהם שמחים שיש להם אויב אחד פחות.

 

"ומה עם זלדה?", שוב חיים פילח את השקט הלילי. קולי איחר לבוא והרגשתי את לשוני מטיילת בחיפוש אחר מילים. בסוף מלמלתי לעברו מנסה להסתיר מעט את רגשותיי: "בצריף, שוכבת עם חסם עורקים יחד עם חנה האחות.", נשמתי והמשכתי בלחש, אולי מפחד להעיר את הנחש או את השכנים. חיים נכנס לצריף לזרז את העניינים ולבדוק אם צריך עזרה. אני נשארתי מאובן מול הצריף עדיין תוהה על מה קרה.

 

נסעתי עם זלדה. חיים רצה חברה, כך הוא תירץ כשזרק לעברי. "תעלה, אני לא נוסע לבד עם הצפע." הוא היה החלטי, פתח את הדלת וכיוון אותי לספסל. את זלדה השכבנו קודם במושב האחורי. עכשיו ראיתי במראה שהיא מכורבלת ומחבקת את רגלה הנשוכה.

"מה בדיוק קרה?", חיים הפנה את השאלה אלי, צמא למידע עדכני. אני הייתי העד היחידי לאירוע, אך לא נידבתי אף רמז למה שהתרחש שם, כאילו שזה רק ביני ובין זלדה או שניסיתי לחסוך ממנה לחוות שוב את חווית ההכשה.

 

"אני לא שמעתי אף פעם שנחש מת אחרי שהוא מכיש אדם, זה לא דבורה". חיים ניסה כיוון אחר, אך לא המשיך כי תחבתי לו את שקית הנייר עם הנחש לתוך אפו. לבית החולים העמק המשכנו לנסוע כל אחד מחובר למחשבותיו כאילו שיש בכוחם להניע את גלגלי הזמן. הייתה דממה ומעט מכוניות עברו במסלולנו.

 

גם לי היה מוזר שהנחש מת. עכשיו כשהשקית הייתה מחוסרת תנועה, החזקתי את הזוחל חזק ובכעס כמוודא הריגה. למרות הנייר אשר הפריד בינינו, ידיי חשו בערמומיות והביטחון השופע ממנו. לרגע רציתי לפתוח את החלון ולהשליך את השקית אך ליתר ביטחון היה רצוי שהרופאים יראו את הנחש. סמכתי על הזיהוי של חיים, אבל למה להסתכן. בכל זאת מדובר בחייה של זלדה. שמעתי אותה מקנחת את אפה במאמץ לעצור את הדמעות. רציתי לנטוש את הצפע יחד עם חיים ולעבור למושב האחורי. "זלדה, זה לא נורא, עוד מעט מגיעים, אנו פה בכדי לעזור, אנו יודעים שזה כואב." לא שמעתי את עצמי אומר את המילים המעודדות. הן רק הדהדו בראשי, אך פי נשאר חסום, ונכנעתי שוב לביישנות שלי. אני מתרכז בכביש כאילו שמבטי הוא דוושת הגז של הטנדר ואני מצליח לגרום לטרנטה הזאת לדהור יותר מהר. בת כיתתי מתייפחת מאחור. הסכר נפרץ והכאב הכניע אותה. אני מניח את האשם בסבלה על רצפת הטנדר ומוציא מכיסי ממחטה, אני מתכופף לאחור ומוחה בעדינות את דמעותיה ומצליח לגמגם: "אנו אוטוטו בעפולה, תחזיקי מעמד." אני אוסף את ידה בידי, כאילו יחד הן עומדות להתפלל. בלי משים אני מביא את כף היד האהובה אל שפתיי ומנשק אותה.

 

"שב", פוקד עלי חיים. "ככה אתה תעוף לי מהטנדר." והוא סוחט עוד יותר את הדוושה בתקווה שכבר לא מאוחר. גופי מתכווץ לתוך המושב. הזיכרונות כובשים את מחשבותיי ואני מעלה את זלדה מתוך ילדותי.

 

היא נולדה בפורים, אך גם אני כשיצאתי לאוויר העולם, נשמתי ניחוחות של חג. הירח המלא עטף את העמק בערפל בוהק. הפלחים לבשו את החולצות הלבנות עם הרקמה הרוסית. אמי החמיצה את הלילה הראשון ללא חמץ וקיבלה אותי במקום החרוסת והכרפס. היא קראה לי אביב זכריה. אני יכול להבין את אימא. היא רצתה זכר לזכריה אביה, אך היא השאירה אותי עם שם כל כך גלותי עבור ילד צבר וקיבוצניק. כמעט לכל בני גילי היו שני שמות: נירית חיה, איתן שמואל, גיא ישעיהו, אלון אהרו. אך החברה חגגו על הזכריה שלי: זכי, זכרי, זכריהו, זיכרון. ברגעים של הצקה כל הטיה הייתה מותרת. זלדה נקראה על שם סבתה שנספתה בשואה ולא קיבלה שם ראשון "צברי-ישראלי". גם שמה התחיל באות אשר הצחיקה את כולם, אבל היא לא הראתה לאף אחד שזה מפריע לה. גם לא הפריע לה לכנות אותי "זכריתו" בכל פעם שהיינו יחד, מתעלמת בכוונה מהאביב שבי. היא הייתה ילדה מעצבנת שבא לך להפליק לה, אך מי העז. זלדה גם הייתה איך להגדיר: מסיבית לגילה. "פרת העמק" החברה כינו אותה. היו לה ידיים של חולבת אוקראינית בעובי של ארבעה צולים והיא השתרכה לגובה של מטר שבעים כבר בכיתה ו'. בטיולים הכיתתיים כשהיינו עולים לאוטובוסים הנהגים היו פונים אליה כאילו היא המורה או המטפלת. שערה הג'ינג'י המקורזל היה נכנע רק כשהידקה אותו בכוח תחת הכפייה. ברגעי כעס הייתה מתאדמת כל כך שנמשיה היו נעלמים אך לרוב הם היו מפוזרים כמו עדשים אדמדמים על פניה החיוורות והעגולות. אף אחד מאתנו לא התעסק אתה ולא רצה להיכנס לפיה, אך גם לא נשאר אדיש לעוצמה הגברית שנדפה מגופה החזק והמשולש שנטה מעט קדימה בגלל שתי הפירמידות שהתנשאו בחזה. באותם הימים הקמנו את המועדון: "בנים המחרימים את זלדה". היינו חבורה אשר תמיד נפלה ברשת התחבולות שלה. זכור היטב אותו הבוקר שהיינו צריכים לחלוב את העזים במשק הילדים. התעוררנו באיחור ומיהרנו לנעול את המגפיים. הרגשנו משהו רך שזז בתוכן. מייד זרקנו מרגלינו את המגפיים ומתוכן קפצו הקרפדות ה"כמעט מעוכות". ידענו שרק זלדה יכלה לחשוב על רעיון זדוני שכזה. רק היא השיבה מלחמה למעשים הקונדסיים שלנו נגד הבנות ואז חיוכה היה נמרח על שפתיה הדקות וגמישות כחוט דייג. אך כל זה השתנה כשבאחד הלילות...

 

זלדה ואני עבדנו במטבח, אני ישבתי וקילפתי תפוחי אדמה למרק ליד הכיור. היא עמדה על יד הסיר הגדול והשגיחה עליו. ריח של ים התנפץ עלינו, עם כל ביעבוע התערבלו התפוחים בתוך המרק הסמיך. זלדה לפתע הסתובבה וקראה לי "זכריתו, זכריתו שלי". קמתי ממקומי, אחזתי בראשה ותחבתי אותו למרק. פתאום היו בכתפי כוח בלתי מוסבר. לא עזבתי אותה עד שלא הפסיקה להתנועע. את גופה הגדול דחסתי לסיר והוא שקע בתוכו

 

התעוררתי בבהלה. איזה חלום. החדר היה חשוך וחוט דק של אור הגיע מהמרפסת. ידיי נגעו בסדינים והם היו רטובים. גלגלתי את המצעים ויצאתי בשקט החוצה מהחדר. אם מישהו היה מתעורר הייתי אומלל. רצתי בפרוזדור ובסיבוב לפני המקלחות נתקלתי בקיר ענק. קלחי תירס התפזרו סביבי, הרמתי את עיניי וזלדה ניצבה מולי עם ידיה פרוסות לצדדים. חשבתי שתהדק אותן סביב גרוני ותחנוק אותי. גופי היה מקובע למקום וזרועותיי חיבקו את המצעים בחרדת קודש. להפתעתי היא קירבה את אצבעה לשפתיה החוטיים.

"שששש... מה אתה עושה כאן?", היא הביטה על הסדינים אך לא אמרה דבר. אני לא התאפקתי: "כמה תירסים. השארת משהו בגינה של משה המשוגע. איך את לא מפחדת ממנו. את יודעת מה הוא עשה לכושי, הכלב של השכן. הוא הוציא לו עין. משוגע או לא???"

"איך אתה מאמין לסיפורים האלה. אבא שלי אמר לי שהכלב רץ בכדי לשחק עם משה בדיוק כשהוא הרים את הקלשון ולא ראה אותו ובלי כוונה הוא פצע את המסכן. משה הוא מוזר, הוא מדבר אל עצמו אך הוא לא בן אדם רע." 

"אז למה את גונבת ממנו את התירס ומה את עושה עם כל הקלחים?".

 "אני לא גונבת. אני לוקחת כי זה של כולם... ואני נותנת לסוסים. אך היום הם לא היו רעבים ואני לא רוצה להשאיר עקבות באורווה. נלך לישון לפני שמישהו יתפוס אותנו, וזה יהיה הסוף שלי."

 

אני לעולם לא חשפתי את זהות הגנב וזלדה שתקה בקשר לסדינים הרטובים. מאותו לילה שרצחתי את זלדה בדם קר בחלומי, שנינו כרתנו ברית של "פושעים". אז לראשונה הבחנתי בעיניה התכולות הבורקות מביטות בי חזק. בכחול כמעט טורקיז שלה ראיתי את השתקפותי ולתדהמתי אביב זכריה ששם נראה רגוע ומרוצה אפילו מחייך. מאותו לילה אני פרקתי את נשקי, ערקתי מהמועדון ה"חרמות" והתבגרתי לצל ידידות כנה ואמיצה עם זלדה.

 

והערב כהרגלנו יצאנו יחד מהמועדון לחבר. שעה מאוחרת, כל הקיבוץ צפה בתוכנית אירוח של רבקה מיכאלי. הלכנו לאט. מחר שבת והיא לא בשיבוץ ברפת. היא השתחררה לפני חודשיים. אני גם חולם על שחרורי, אך עדיין רץ על הר חזון מול כרמיאל עם הטירונים הירוקים. נמשיה של זלדה התמעטו עם השנים והמעטים שנותרו הוסיפו חן ועניין למבט המסקרן שהיא מחזירה לי כל פעם שאני שופך עליה את סיפוריי כחייל גיבור. אני אוהב לשבת על הפוף הגדול אותו הכינה בשיעורי מלאכה בתיכון ולהתרברב קצת באוזנייה איך שאני סמל קשוח לפעמים וממה אני נהנה כשאני עם החברה בבסיס. אך אני לא מעז לומר לה שנמשיה המתוקים תמיד מעלים חיוך על פני כשאני מתאמץ במסעות הקשים. עכשיו אני נישא כראש מעל השערות האדומות שלה אשר מזמן מסודרות בבקבוקים קטנים ותלויים כמו פרחי סוף מאוגדים. אני חולם על שחרורי ההולך ומתקרב. אך לא רק עליו אני חולם, אלא גם על כיבוש הפירמידות של זלדה. אני מדמיין שהן מזמינות אותי לבקר בכל הזדמנות שאני יושב מולן. אך עד כה לא העזתי. שיננתי טקטיקות שונות, בחנתי אסטרטגיות וכל מיני תרגילי איגוף, אך בסופו של דבר השתפנתי וידי תמיד כבולות לגופי, חושקות עד כאב אך קפואות מפחד הכישלון ומאובדן הידידות. אך הערב זה יקרה, אני מרגיש שאני מוכן. אני מנער את הידיים לשחרר את המתח ומפסיק לשרוק. זלדה מסובבת את פניה החינניות אלי, אך לפתע הם מתעוותים יחד עם "איי" חזק ומלא כאב. היא מתקפלת לשניים ומחזיקה את רגלה. על המדרכה אני רואה את הנחש, בטנו נפוחה מאוד. ומתנועע לאט ופתאום קופא במקומו. אני נושא את זלדה עד הצריף ורץ לקרוא לאחות. שוב אני על הר חזון נותן את כל הכוח ומפקד על שריריי למהר. פניה המבועתות מכאב מלוות אותי, נמשיה נעלמים כלא היו וצהוב בהיר כמעט שקוף כובש את עורה. אני מגביר את הקצב  ומוצא את האחות כשגופי כמעט נטול אוויר....

 

חיים עוצר מול המיון וגם המחשבות שלי נעצרות. אני יורד מהטנדר ורץ עד הפרוזדור, כובש כיסא גלגלים וחוזר מהר אל האוטו. כמו אביר אני מרים את נסיכתי המטושטשת מכאבים ומסדר אותה ברוך על כס המלכות. ואז כמו אחוז אימה אני דוחף את הכיסא לתוך המיון וצועק: "הצילו, הצילו. נחש צפע. נחש צפע."

 

מייד מתייצבים לידי שני רופאים, ולוקחים ממני את זלדה. אחות נחמדה ולבבית ניגשת אלי ומנסה לעודד אותי: "היא תהיה בסדר. אם הגעתם לבית חולים ולא עבר הרבה זמן מאז ההכשה בוודאי היא תשרוד. זה קצת יכאב בימים הקרובים, אך תוך שבועיים כבר תוכל לרקוד הורה." אני רוצה להאמין לה, שזלדה ניצלה. מהורהר אני יוצא החוצה ושולח את חיים חזרה לקיבוץ. אני אשאר עם זלדה, היא צריכה מישהו מוכר לידה שיעזור להחלים. חיים מביא לתשומת לבי שהשרץ עדיין בטנדר. אני אוסף את הזוחל ומזדחל אל אולם ההמתנה. אני מתיישב והצפע לידי. מישהו בחלוק ירוק יוצא אלי ומבקש ממני את החיה ומותיר אותי לבדי...

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: