מעשה בשוקו / שבות שופט

מעשה בשוקו

שבות שופט - נגבה

איור מאת יעקב גוטרמן - העוגן

 

והרי לכם מתכון לשוקו משובח: לוקחים חלב, לוקחים סוכר, לוקחים קקאו ושמים בסיר. מערבבים היטב ומרתיחים על להבה גבוהה, והופ - יש קרום!

איור מאת יעקב גוטרמן

אותו הקרום היה אימת הילדים, ובמיוחד ילדה אחת שקוראים לה אנוכי.

 

אותו משקה נהדר שהיה אמור להיות טעים, היה מגעיל. בשנות ה-70 המאוחרות, לפחות בפעוטון "אשל", שבנגבה. בכל בוקר עמדה כוס הפלסטיק הכתומה ומולאה במשקאות, בחלק מהבקרים בשוקו, בקרים שבהם מצאתי את עצמי חומקת באלגנטיות מלהפנימו. אבל הנוסחה הזאת לא פעלה תמיד, כי כדי להתחמק מכוס השוקו, היה צריך לרוב מטפלת שמחפפת באשר לתכולת הכוסות בסוף הארוחה. לא תמיד יש מזל עם זה, כי באחת הפעמים עבדה אצלנו מטפלת מחליפה. שלא כמו האחרות, היא שמה לב לכל פרט קטן. ארוחת הבוקר החלה ולאחר שמרחה קוטג' על חצי פרוסה, וריבה על החצי השני, גם בדקה שכל אחד אוכל. אכלתי את הארוחה שלי, וקמתי במהרה מהשולחן. כשוחרת חופש אמיתית, אהבתי יותר את החוץ ולא את הפנים, וקפצתי מהכיסא כדי לצאת אל החצר. אך שרינה שמה לב. היא התיישבה ליד הכיסא שלי וראתה שכוס השוקו מלאה.

 

"את לא קמה מהשולחן עד שאת לא מסיימת את כל השוקו שלך!". דממה. התיישבתי על מקומי בחזרה, וניסיתי להאמין שזה קורה. ילד, ככל שתתיישבו עליו, ככה הוא יתמרד, ככה שמראש לא היה שום סיכוי, לשרינה גדולת המימדים ונקודת החן בלחיה השמאלית, וישבתי שם דומם. היא הסתכלה על כל הילדים. לאט לאט הם קמו לאחר שהשאירו קצה לחם אך כוס שוקו ריקה, ואת שרינה זה השביע בהחלט. מספיק שהם אכלו כמעט הכל ושתו את רוב הנוזל החום, וזכותם איתם. שרינה הסתכלה בי, וראתה שאיני שותה. "למה את לא שותה?" קמה הדרכה לשטוף את הכלים. "יש קרום" אמרתי לה, בחצי קול חלוש "אני לא אוהבת את הקרום", ניסיתי. שרינה לא וויתרה. היא קירבה את הכוס אליי, ואני הבטתי בה, בדרך האומללה שבה המבוגר חשב לשלוט על אלוהים. מעל המבוגר יש אלוהים, ומתחת למבוגר יש ילדים, ואם הוא מבוגר רע, אז אלוהים כבר מתחמק ממנו איכשהו. ישבתי שם אולי שעה, תחת הצל המאיים של גברת ש. והיא מביטה על השעון ומחכה שהזמן יעבור. בינתיים, שיחקו הילדים בחצר, אחד אחר השני הם קמו לאחר ששתו את המשקה המתובל בחלב הקרוש, ולא הבנתי איך שהם עושים את זה. שרינה מצידה נעמדה כדי לשטוף כלים, היא עמדה מאחוריי, והבטתי איך השעון עובר אל תשע, והזמן הולך ואוזל. זה היה 0:1 לטובתי, כי פרט מלהוריד מבטים לכיווני, היא לא יכלה לעשות דבר. למרות שלא ידעתי לקרוא שעון, ברגעים כאלו כנראה שיודעים... חיכיתי לרגע שבו תגיד לי "קומי כבר" אך הרגע הזה הלך והזדחל כמו חלוק שנופל מהקולב, והוא חצי תלוי. ישבתי יתומה ליד כוס השוקו, מביטה על הבובות, החלונות, הילדים, ויודעת שאותי לא ינצחו. זו היתה מלחמה, מלחמה שהחלה באותו יום, ונמשכה אולי חיים שלמים, בכל פעם כשרצו שאעשה משהו שאני לא. שרינה ניגבה את הצלחות, הביטה שוב בכוס "קומי, קומי, הגיעה שעת-מפגש".

 

קמתי מהכיסא, מנצחת-מפסידה. מצד אחד לא שיחקתי בחצר, אבל מצד שני לא שתיתי את המשקה המאולתר הזה. קמתי והזזתי את הכיסא, הולכת לפח, שופכת את השוקו, בדיוק כמו שהייתי עושה, אם לא שרינה השמנה.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: