כושי כלב קט / שבות שופט

כושי כלב קט

שבות שופט - קיבוץ נגבה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

"כושי כלב קט; נשאר אתה לבד...", ומה עושים הילדים? שנשארים לבד בבית הילדים?... נכון! בורחים. הם מחפשים את הבגדים, ולובשים על הפיג'מה והכותונת, בדרך להצגה "כושי כלב קט" למבוגרים. לא כולם, אבל בכל אופן - אני.

איור מאת יעקב גוטרמן

אני הייתי מאותם הילדים שלא מסוגלים להירדם מיד. אבא שלי ישב לידי, ישב עד שנרדמתי, ולפעמים התעוררתי ואז לא היה לו בדיוק מה לעשות.

 

יום אחד הוא היה במילואים, ואמא השכיבה אותי לישון. נרדמתי, כהרגלי, אחרי שלוש שעות, ואמא כבר חתכה משם ישר לאולם הספורט, כדי לראות את "כושי כלב קט".

 

היא הייתה כל-כך תמימה שחשבה שנרדמתי, התיישבה לה בין רחל לשושנה, וצפתה בהצגה. אבל אני באותו הזמן עסקתי בלחפש את המעיל שלי, ולבדוק איפה נעלי הבית.

 

התארגנתי. תשע וחצי בלילה, ואני בארגונים. אמא צופה לה באיזו הצגה שלא ברור לי למה היא למבוגרים, והבת שלה עוסקת בהפתעות. לילדים אין בדיוק מעצורים, כך שמהר מאוד מצאתי את הנעליים שלי, ויצאתי מהבית. פתחתי את הדלת, וזה היה נפלא לדעת שאין לי ש-ו-ם מעצורים. בתשע וחצי בלילה צפצפתי על כל ההפחדות של המבוגרים, כי תכל'ס - רובן מתפוצצות אחרי שמכירים את החיים, ולא צריך לסמוך יותר על הפחדים.

 

ואז רצתי. כמו שרצים מרתון. כי הקיבוץ זה לא תל-אביב, ובשעות האלו המדרכות ריקות מאנשים. זה זמן מצויין להחליק... משטח שלם של מדרכות, דשאים, שבילים שהוא רק שלי. הדרכתי את עצמי איך להחליק מהר. אני מיומנת בזה. אין מכוניות ואין פקקים, אין אנשים שלא מכירים אותי, כך שמקסימום אתקל בשומרת לילה שתגיד לי: "תחזרי אל המיטה". אבל זה לא קרה.

 

חציתי בקלילות את המדרכה מבית הילדים לבית התינוקות, ומשם שטתי בירידה של הדשא היישר אל אולם הספורט הגדול. היה שם איצטדיון. כמו. כלומר - הרבה כיסאות שאפשר לשבת עליהם ולצפות בהצגות. מדי פעם הביאו הצגה לקיבוץ, וכל פעם המבוגרים הלכו לראות, כי לא בכל יום הגיעה הצגה לקיבוץ.

 

אז הם הלכו, התיישבו וראו אחד את השני בפעם המיליון.

אמא ישבה ליד שתי חברות שלה, ואני ידעתי שאבא במילואים.

הייתה לו סיסמא, לצוות שלו, וכל פעם כשקראו בשם שלה, אז הוא נסע למילואים.

אמא שנשארה לבד בבית, לא כל-כך אהבה את הלבדות. היא די פראית ועירונית באופי שלה, ועדיף לה לקרוע את הערבים במשהו לעשות.

אבל מה יש? אולי הבת שלה מתכננת לה תוכנית והפתעות?

 

מהרגע שנכנסתי לאולם, כבר שמעתי היטב את המופע. היו שם שחקנים, היה הרבה חושך והלכתי במסדרון הצר, מחפשת את אמא.

 

נכנסתי לאולם. על כיסאות ישבו האנשים, המון, באופן יחסי, וצפו במה שהיה נראה כמו הצגה למבוגרים. זה די מוזר למען האמת, אבל רציתי את אמא, אז קראתי לה בשקט, ומישהו קרא בשמי. רציתי רק לזהות אותה. את הפרצוף שלה. אבל איך מזהים. "שושנה" מישהו לחש, ואמא שלי התרוממה מהמקום שלה, והתקוממה לראות אותי. "מה את עושה פה?" שאלה, אבל שמחה מאוד. למען האמת היא שמחה עד הגג ובחזרה, כי לא היה מתאים לה כל עניין בית הילדים. היא העלתה את הפרצוף השמח שלה, וקראה לי לבוא, לשבת לידה, ולראות את כושי הקטן.

הבטתי בו. כלב שחור. ערב הזוי, והרבה אושר בחום ידיה של אמא.

 

חיכינו קצת, שייגמר, אבל ההצגה הייתה די ארוכה.

"בואי" אמרה אמא "נלך אל הבית".

נתתי לה את היד, החברות שלידה מביטות בי וצוחקות בסלחנות.

צעדנו לבית באמצע הלילה, ואמא סידרה שמיכות על הרצפה, והדליקה טלוויזיה, ואמרה לי שאשב. שכבתי על העטיפות, וכושי כלב קט, אמא הכינה פופקורן, ולעולם כבר לא רציתי לחזור לבית הילדים.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: