להתעורר אל תוך הבוקר / שבות שופט

להתעורר אל תוך הבוקר

שבות שופט - נגבה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

את הברד של שנת 82' לעולם לא אשכח, כי גם בקיץ המחומסן של שנת 2009, זה בא בגושים גדולים.

איור מאת יעקב גוטרמן
בבוקר של חורף בכיתה א' קמתי מהמיטה, שלא כהרגלי. השמיים נטפו חזק לאללה, כל-כך חזק, שלא יכולתי להמשיך לחלום. קמתי הראשונה. אף פעם לא היה גשם כל-כך חזק, והלכתי לחלון לראות במה מדובר. היה חושך. רק הדפיקות על הגג עם שתי ה"כיפות" המשוריינות שלו, עשו רעש של אבנים כבדות. בגלל החושך אי אפשר היה לראות דבר וניסיתי לנגב בידי את אדי הקור מהחלון. ניגבתי קצת, מנסה לגלות במה מדובר. היה מוזר. רעש כזה מעולם לא היה בזמן שירד גשם. ואז עוד ילדה התעוררה. גם היא ניגשה לחלון וניסתה לברר במה מדובר. החושך של שלוש בבוקר, גם לה לא נתן צ'אנס. היא התיישרה ושאלה אותי מה המצב. הבטתי על הכיפות אבל הן היו אטומות. פחות או יותר כמו כיפת הכסף או הזהב בירושלים, אבל עשויות חומר זול מעובד, אטום ומשוריין, שהורס את כל הכיף. אם היינו קניון חדש בהרצליה או בתל-אביב, אז בוודאי היינו חוטפים בומבות על הראש, אבל כיוון שלא ראינו כלום, יכולנו לנחש. היינו בנות קיבוץ, מה ידענו על החיים? ידענו את תחילת האלף-בית, את זה שלמורה קוראים קלאודיה; ושהמטפלת הצרפתית דומיניק, שמה מיונז וירקות וגבינה צהובה על הסנדוויץ שלה, וחותכות אותו בסכין ואוכלת עם מזלג. לאט, לאט התעוררו עוד ילדים, הם באו להיצמד אל המתעוררים, ספק שמחים ספק מפוחדים, מסתכלים בדממה על המחזה. מהחלונות אפשר לראות אדי מים וטיפות זולגות, אבל הרעש המוזר, נמשך, ונמשך ונמשך...

 

שומרות הלילה לא התעוררו.

הן לא יכלו לבוא כי הפחד שיתק אותן. מפלצת אימתנית בשם לא ידוע, מאיימת על שלומן. זו הסיבה שנשארנו לבד בבית, מתעוררים אחד אחרי השני, חוגגים את הניצחון. רציתם חופש? - קחו. בית הילדים... אנחנו... השמיים... לא יודעים מה לעשות? - זה הזמן. הזמן שבו אפשר לקפוץ ולהשתולל, לחטוא לאלוהים, לעשות הכל, פרט מללכת לישון.

 

אחרי שעה הגיעה זיווה המטפלת, היא באה מתנשפת, דואגת לגוזלים.

"אתם בסדר?" שאלה.

בעיני עגל, עמדנו מולה.

"תתלבשו" היא הורתה "יוצאים החוצה, לקיבוץ!"

לא הבנו, אבל הלכנו להתלבש. מעיל קטן, נעליים מצוידות בגרביים, וכבר אנו בחוץ.

הקור העז היכה בנו. "ירד ברד", אמרה זיווה, "ברד בגודל של ביצים!".

 

הלכנו אחריה - אמא אווזה ו-21 אפרוחים מתרגשים, פותחים את שער משק הילדים, ומוצאים שהברד היכה בברווזים. עברנו גשר קטן, מביטים על הבריכה של העופות, חלקם צפים, חלקם מצאו מקלט.

היה זה מחזה עצוב.

 

בבוקר התבהרה התמונה. על סככת הסוכה שמול חדר-האוכל היכה הברד הכבד. והסככה העמוסה, קרסה על הדשא. זיווה הגישה לנו כדורי ברד ענקיים כדי שנראה.

ראינו את הכל.

 

בערב באה מהדורת החדשות, ושידרה את נזקי הכפור. עצי האבוקדו במטע החקלאי של נגבה וביישובי האיזור, ניזוקו ללא היכר. אבא היה עצוב, אך לא הראה דבר. הוא אמר ש"נזקי הברד עוד ידוברו", ובשלהי אביב 2009 ניטעו שתילים חדשים, חלקה חדשה של אבוקדו.

מאז נזקי הברד של שנת 82, השתקם הכל, אפילו הקיבוץ עשה שינוי, ובית הילדים עומד עוד על תילו, מרעיש מדי פעם דרך הכיפות, והילדים - בבית ההורים.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: