לא יאומן כי יֵצובַע / שולה אפרת

 

לא יאומן כי יֵצובַע

שולה אפרת - משמר העמק

איור מאת יעקב גוטרמן

 

קבוצת "ירדן" שרויה בתסכול עמוק: כבר עברה מחצית החופש הגדול, והם עדיין לא הצליחו לצבוע את "דקל", אפילו פעם אחת!

איור מאת יעקב גוטרמן

ולא, חלילה, משום שאין הם יודעים את המלאכה. או-הו! צַבָעִים מנוסים שבמנוסים הם, שמאחוריהם שש שנות חיים סוערים בחברת-הילדים! אלא שנבצר מהם בשבועות אלה לבצע את מלאכת-לילם בגלל גורם בלתי-צפוי: אימו של יובל ישנה בבית הילדים, ב"דקל", מטעמים שאין לילדי "ירדן" שליטה עליהם, למרות שהם בוגרי חברת-הילדים, ופעילות לילית מהסוג הזה מפריעה את שנתה של מיכל, ולפיכך אסורה היא עד להודעה חדשה.

 

איתרע מזלי וסודרתי, דווקא בימים קשים אלה, לשמירת-לילה. ראיתי מקרוב את הילדים בסבלם, עד כי נכמרו רחמיי עליהם. הייתכן? חופש שלם ללא צביעה אחת לרפואה? איך יכול ילד "ירדני" מצוי לעמוד בגזרה שכזאת?

 

ובכן, החלטתי בליבי לנצל כל צל של הזדמנות על מנת לאפשר צביעה חד-פעמית, אך לא מבלי שאדאג גם לצביעה נגדית. במקרה נודע לי שמיכל לא תישן בבית-הילדים בליל-שבת. זהו זה! הנה היא ההזדמנות!

 

במשך כל שבוע השמירה שלי מתחתי את ילדי "ירדן", באומרי להם שאם יתנהגו כראוי במשך כל לילות השבוע - אגלה להם סוד בליל-שבת. וזאת עליכם לדעת, כי לחיי-הלילה של קבוצת "ירדן" בחופש הגדול יצאו מוניטין בקיבוץ כולו. מארגנים הם הילולות מדי לילה בלילו, הכוללות בישולים שונים ומשונים, שיחות על עניינים שברומו של עולם, הנערכות דווקא על הגג ונגמרות לעיתים קרובות בשינה המונית שם, למעלה...גם השתוללויות על אופניים ברחבי הקיבוץ הנם את שנתו אהובות עליהם, ועוד תעלולים כיוצא באלה. אך השאור שבעיסה - הצביעה - חסר! ועוד בשנה האחרונה שלהם בחברת-הילדים הצעירה - זה ממש בלתי-נסבל. הנה-הנה, גם תורו יבוא!

 

בערב שבת אמרתי לבני הצעיר מ"דקל":

-רני, מה יהיה אם "ירדן" יגלו שמיכל לא ישנה אצלכם הלילה?

-אז הם יצבעו אותנו, זה ברור! - ענה רני בפשטות.

-נו, ואתם לא תצבעו אותם בחזרה?

 -איך אנחנו יכולים? הרי הם הולכים לישון נורא מאוחר!

-למשל, אני יכולה להעיר אתכם לפנות בוקר.

-בדיוק!...בעצם, זה לא כל-כך טוב.. - אמר בפינוק.

-ומה דעתך ש א נ י אצבע אותם? - שאלתי בחיוך שובבי.

-זה רעיון נהדר! - התלהב רני - ובבוקר נגיד להם שאנחנו צבענו אותם! אני רץ לספר לדני ולגונן!

-עשינו עסק! - אמרתי, וצהלתי למחשבה על ליל השימורים הצבעוני המצפה לי. כל שנותר לי לקוות הוא ששאר ילדי הקיבוץ יישנו בשקט כל הלילה ויאפשרו לי לבצע את זממי...

 

בעשר בלילה באו כל הירדנים, רכובים על אופניהם, והתייצבו ליד בית-התינוקות, בו הייתה ממוקמת עמדת השמירה של בתי-הילדים.

-נו, מה הסוד?

-בדיוק בחצות אגלה לכם, אם תהיו בבית-הילדים. אני מבטיחה לכם שלא תצטערו!

-אוי, שולה, אל תהיי כזאת, תגידי לנו עכשיו! - הפצירו בי הבנות.

 

לא ולא! בשתים-עשרה בדיוק! - אמרתי החלטית, והייתי מאוד מרוצה מעצמי על הפטנט החינוכי שהמצאתי כדי להבטיח שלא יתהוללו בחוצות אחרי חצות.

 

לא עברה מחצית השעה והכנופיה חלפה שוב על פניי בסערה ובצהלות גיל:

-הה! הה! גילינו את הסוד שלך! מיכל לא ישנה הלילה ב"דקל"!

- מעניין מאוד, אף אחד לא סיפר לי על כך - אמרתי כדי להרוויח זמן ולהתאושש ממהלומת-הפתע שניחתה עלי.

- מותר לנו לצבוע אותם? - שאלה יסמין בהיסוס.

- ברור! - אישרתי בשמחה מעושה - למה לא? זו הזדמנות שחבל להחמיצה! - ובעיני רוחי ראיתי את עצמי מתגנבת באישון-ליל אל מיטות ילדי "ירדן" ומציירת על פני המלאך שלהם יצירות מופת במשחת-שיניים...

 

זמן רב לאחר חצות באתי ל"ירדן", בהנחה שאמצא אותם כבר נמים בשלווה את שנתם. אכזבה מרה חיכתה לי: מחצית הקבוצה אמנם ישנה, אך שבעה חבר'ה ישבו בחדר-האוכל ושוחחו בערנות מרגיזה.

-נו, אולי תלכו כבר לישון? - הצעתי בנימוס.

- אנחנו לא עייפים - ענתה נירית קצרות

- נכון, אנחנו בכלל לא עייפים - אמר טל תוך שהוא מפהק פיהוק היפופוטמי ועפעפיו צונחים בעקשנות.

- צבעתם את "דקל"? - שאלתי כלאחר יד.

- איזו שאלה! - אמר שי, בני הבכור ה"ירדני".

-אם כן, התחילו להתארגן לשינה, כבר מאוד מאוחר - הפטרתי והלכתי, בהרגשה שתוך שעה לכל היותר ישתרר שקט בחזית הירדנית ואוכל לבצע את המשימה.

 

אלא שלילדים הצעירים היו תוכניות אחרות לגמרי. כשבאתי כעבור שעה לערך ל"ירדן", עדיין הסבו חמישה ילדים ליד השולחן...

-נו, מה יהיה? לא תישנו כל הלילה? כבר כמעט בוקר - אמרתי בתחינה.

- יש לי רעיון אדיר! - התפרצה שפי - בואו נישאר ערים עד הבוקר ונראה את הזריחה!

- כן, כן! מהפילבוקס! זה בטח נורא יפה! - הצטרפה נירית לשמחה.

-נו, באמת, אל תגזימו - ניסיתי לגייס את כל כישוריי החינוכיים על מנת לסכל את עצת-אחיתופל הזאת - כדאי לעשות דבר יפה כזה כשכולם ערים, לא? חוץ מזה יש לכם עוד כמעט שלוש שעות עד הזריחה, מה תעשו כל-כך הרבה זמן?

- תסמכי עלינו! - הרגיעו אותי ההוללים.

 

קשה לומר שנרגעתי, וכמו כדי להכעיס הופיעו כולם כעבור כשעה בבית-התינוקות בהחלטה נחושה לחכות, בעזרתי, לזריחה...

 

כל תחנוניי לא הועילו. בינינו לבין עצמנו, עלי להודות כי נהניתי מאוד מחברתם העליזה של ציפורי-הלילה הנדירות, ושעת שמירה קשה בדרך-כלל, חלפה עברה כניד עפעף. אך מה יהא על הצביעה?...

 

סמוך לשעה חמש, כשסימני השחר הראשונים החלו להפציע, הלכה החמישייה לחפש את ג'יפ השומר כדי להצטרף אליו לסיבוב האחרון של הלילה. זהו זה! עכשיו, או בכלל לא! לצבוע, או לא לצבוע - שאלה גורלית ממש! ראו לאיזה מצב ביש נקלעתי: דווקא אותם ילדים טובים שהלכו לישון בזמן, יקבלו את מנת המשחה, ואילו חמשת הפרחחים יצאו נקיים - איפה הצדק?

 

כבר כמעט וגמרתי אומר לוותר על התעלול, אך לפתע הבנתי את המילכוד בו אני נמצאת: הרי ילדי "דקל" יודעים שצבעתי את "ירדן", ועוד בטרם אתעורר משנתי בצהריים, הם כבר ישוויצו בפני "ירדן" שהם אלה שצבעו אותם, ומה יהיה אז? הן יתגלה כל הסוד! לא, לא בא בחשבון, עלי לבשל את הדייסה הזאת עד הסוף, יהא טעמה אשר יהא.....

 

בצעדים כושלים הלכתי ל"ירדן", פתחתי בזהירות את הדלת הראשית, הצטיידתי במקלחת בשפופרת משחת-שיניים וחרש-חרש עברתי מחדר לחדר, כשאני מותירה מאחוריי על כל לחי ורדרדה פס לבנוני של משחת-שיניים. בקושי סיימתי את הסיבוב - וכבר רמי יוצא לפרוזדור, מרוח כולו במשחה הטרייה...במהירות הסתרתי את השפופרת מאחורי גבי, בעוד הוא חולף על פניי, והלכתי אחריו למקלחת.

 

- צבעו אתכם? – שאלתי בחיוך תמה.

 

הוא ענה משהו אל תוך המגבת ונכנס לשירותים. חיש קל הגנבתי את השפופרת למקומה, ונטשתי את הזירה. בחוץ הבחנתי שידיי מרוחות במשחה, אך משום מה לא עלה על דעתי שכדאי, מטעמי זהירות, למחוק את סימני המעשה. מחשבות אחרות הטרידו אותי: בעצם, יכול להיות פה סיבוך. הרי לא צבעתי את כל הילדים, וכשיתחילו ילדי "דקל" להתפאר במעשה הצביעה, ודאי לא יהיו מוכנים להקטין את ההצלחה, ומתוך אמון מלא ביכולתי לבצע את המשימה במלואה יודיעו כי צבעו א ת כ ו ל ם , ואז יתברר העניין...ובכן, נכנסתי לבית של "דקל" וכתבתי מכתב לילדים , בו ציינתי את מי ל א צבעתי, את שעת הצביעה, ושאר פרטים מעוררי אמון.

 

בקושי הספקתי לסיים את המכתב - והנה החבורה חוזרת ממסע הג'יפים שלה.

 

נו,נו, עכשיו יהיה שמח - חשבתי בליבי, יצאתי אליהם ואמרתי בתוקף:

- עכשיו אתם נכנסים בשקט גמור לבית-הילדים ומיד הולכים לישון, ברור?

-זה עוד נראה - לא איחרה התשובה לבוא.

 

כעבור מספר דקות שמעתי דרך השמרטף שבבית-התינוקות קריאות רמות מ"ירדן". רצתי לשם, התפרצתי פנימה והתחלתי לשטוף אותם בצעקות שישתקו מיד, שאינם יכולים להרעיש כך ולהעיר את כל הישנים, ובכלל זה לא ייתכן ש...

-מישהו צבע כאן, זאת את! - התנפלו עלי כולם זועמים.

- אני? יצאתם מדעתכם?

- כן, בטח, יש לך משחה על הידיים!

-לא, מה פתאום, התלכלכתי כשליטפתי את לחיו של רני - אמרתי כלאחר יד, משתוממת על עצמי שהצלחתי לומר זאת בטון כל-כך משכנע.

-אז מי צבע אותנו?

-"דקל", אלא מי?

- הם לא יכלו לצבוע אותנו, זה בטוח לא הם!

- ואם זה הם, אז נצבע אותם בחזרה - אמר שי וזינק לעבר משחת-השיניים.

-הרי כבר צבעתם אותם הלילה! - הגנתי בעוז רוח על הצדק.

- אבל הם צבעו אותנו!

-זה המשחק, לא? למה שלא תהיו הוגנים - אתם צבעתם אותם - הם צבעו אתכם - 1:! פעם אחת הם הצליחו לצבוע אתכם, אז תודו בכך, וזהו!

-נכון, נכון, זה באמת לא פייר - תמך בי ניב באופן בלתי צפוי.

 

יצאתי מבית-הילדים בידיעה ברורה שהדייסה שבישלתי נחרכה מעט, ונכנסתי ל"דקל" כדי לשים את המכתב ליד מיטתו של גונן. הוא מתעורר מוקדם ועליו גם אפשר לסמוך בעניין כה עדין. להפתעתי מצאתי אותו ער. התברר לי שיצא לו דם מהאף ועכשיו הוא מחליף את המצעים, וללא הצלחה יתרה. במקום לעזור לו לסדר את המיטה, התחלתי להרצות את כל פרטי המעשה מראשיתו ועד סופו, וחזרתי לפחות שלוש פעמים על שמות הילדים ש ל א צבעתי, כי הרי אני כבר יודעת היטב עם מי יש לי עסק, ומוטב להכין אותו לחקירת שתי-וערב שודאי לא תאחר לבוא...

 

בטרם הספקתי לסיים את ההרצאה, והנה שי מופיע ב"דקל", עובר מחדר לחדר, מדליק אורות...

- מה איתך, מה אתה עושה? - התנפלתי עליו כדי לטשטש ככל האפשר את עקבות שיחתי עם גונן.

- אני מוכרח לבדוק משהו! - ענה קצרות

 

בקושי הצלחתי לעצור את הפלישה המוזרה הזאת, וליוויתי את שי למיטתו ב"ירדן".

 

ממילא כבר הגיע הבוקר והשמירה תמה.

 

בצהריים העיר אותי שי.

-נו, כבר גיליתם מי צבע אתכם? - הוצאתי מפי את המילים הראשונות של השבת.

-עדיין לא, אבל אני בטוח שלא "דקל" עשו את זה.

-למה? בבוקר, בדיוק כשנכנסת ל"דקל" ועשית שם מהומות סיפר לי גונן שהוא התעורר בסביבות ארבע, וצבע את הישנים. אתם הייתם אז איתי בבית-התינוקות

- אולי - אמר שי בספקנות גלויה.

מאוחר יותר, בעודי שוחה בבריכה להנאתי, ומנסה להתחמק ממבטים מסוכנים, שמעתי קריאה:

-שולה, שולה! - היה זה אהוד שצעק לעברי בחיוך עליז.

-מה העניינים? - היתממתי

-את עוד שואלת מה העניינים? - ענה לי ה"דקל" הקטן וקרץ לי כמה קריצות במלוא פניו.

-תגידי את האמת, לא את צבעת אותנו? - שאלה גלית, אחותו של אהוד.

-אני? השתגעת? איפה זה נשמע ששומרת-לילה תצבע ילדים? רגע, רגע, בעצם זה רעיון לא רע - אני מבטיחה לעשות זאת בשמירה הבאה!

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: