נרות נשמה / שולה אפרת

 

נרות נשמה

שולה אפרת - משמר העמק

איור מאת יעקב גוטרמן

 

שנים-עשר ילדים היינו בקבוצת "רימון" עד לאותו חג-החנוכה. כיצד קרה הדבר שלמחרת נותרנו תשעה?

איור מאת יעקב גוטרמן

סיפור עצוב אספר לכם לחג-האורים. כך דרכם של החיים, ששמחה ועצב משמשים בהם בערבוביה.

 

מלחמת-השחרור ירדה עלינו כחטף כשהיינו ילדים רכים, כבני שמונה. קיבוצנו, משמר-העמק, היה בין הישובים הראשונים ש"זכו" לקבל את פני הצבא הערבי, כאשר ניסה לכבוש את חיפה.

 

ביום אביבי אחד, בשעות אחר-הצהריים, ממש לפני שהיינו אמורים ללכת מבית-הילדים לבתי-ההורים, החלה לפתע פתאום הפגזה קולנית מכל העברים. כדורים זמזמו, פגזים שרקו, תותחים הרעימו. בין-ליל נהפך קיבוצנו השלו והיפה למשלט לוחם. אך בין מטח-יריות למשנהו מלאה דאגה אחת את לב כולם: הילדים - מה יהא עליהם?

 

כל אותו ליל-בלהות ולמחרתו שכבנו על מזרונים מתחת למיטות ורעדנו. אפילו מקלטים לא הספיקו להכין מבעוד יום! רק ביום השלישי להפגזת התותחים נפסקה האש.

-   אנחנו עוזבים את המקום - בישרו לנו המחנכות - כל הילדים, הזקנים והחולים עוברים לקיבוצים שמעברו השני של העמק. הגדולים ביותר - למזרע, הקטנטנים - לשריד, ו"רימון" ושאר הילדים - למרחביה.

 - לתמיד? - שאלו עיניים נפחדות בלא-אומר.

 - רק לעת עתה, עד יעבור זעם ויגורשו הפולשים - הוסיפו ואמרו המחנכות.

 - ומה יהיה על משמר-העמק שלנו? - שאלו עוד עיני הילדים.

 - כאן יישאר כל מי שיכול לאחוז בנשק, חברים וחברות, מבוגר וצעיר. היו שקטים, ילדים, משמר- העמק לא תיפול.

 - ומתי נשוב? - שאלו-ביקשו עיניים עצובות.

 - אנחנו נשוב מיד כשישקוט האזור - לא איחרה התשובה לבוא.

 

וכך יצאנו לדרך. האנגלים, שעוד היו בארץ, דאגו להפסקת-האש הקצרה. הם הביאו עימם שיירה של משוריינים, במיוחד עבורנו. קפצנו על המכונות הרועמות, ספק מסוקרנים, ספק מפוחדים, נשקנו להורינו שמחו בסתר דמעה מזווית-העין, ונסענו דרך השדות, מזרחה. משמר-העמק הלכה והתרחקה. ענני האבק, שהעלו המשוריינים, והערפל הדק שכיסה את עינינו, טשטשו את צורתה יותר ויותר...

 

וכך התחילה תקופת הגלות שלנו. קשה וארוכה הייתה תקופה זו. כל מאמציהם של אנשי מרחביה להסביר לנו פנים ולפנקנו כמיטב יכולתם היו לשווא: הם לא יכלו לעצום את עינינו מראות את תימרות-העשן שעלו מעברו המערבי של העמק; הם לא יכלו לאטום את אוזנינו מלשמוע את הדי-המלחמה הבוקעים משם; הם לא יכלו להשכיח מליבנו את הדאגה והגעגועים להורים, שנשארו להגן על ביתנו שלנו. חודשים ארוכים עברו עלינו כך. ידענו, שהמלחמה כבר התרחקה ממשמר-העמק שלנו. הגאווה שמילאה את ליבותינו על קיבוצנו, שעמד בגבורה מול אויב חזק ממנו ואף יכול לו, הוסיפה לנו אמנם אומץ וביטחון, אך סבלנותנו פקעה: מדוע אין מחזירים אותנו הביתה? הן המלחמה נגמרה כבר!

 

עד שיום אחד הודיעו לנו שאנו שבים הביתה. שמחתנו לא ידעה גבולות. הביתה!

 

משחזרנו סוף-סוף, כמעט שלא הכרנו את הקיבוץ. תעלות עמוקות חרשו את פניו לאורך ולרוחב; תילי-תילים של עפר כיסו את ירק-הדשאים והגינות שהשארנו כאן לפני זמן כה רב; הבתים נראו כמסננות קרועות: חורי-חורים, גדולים וקטנים, נפערו בקירותיהם, וגגותיהם קרועים ושסועים. מה רבים הדברים אשר ברצונם לספר לנו על כל שעבר עליהם בהעדרנו... לא נותר בית אחד שלם! באותם ימים ראשונים לשובנו היו ידי כולם מלאות עבודה: מי באיסוף תרמילים, ומי בניקוי ובנייה. רצון עז מילא את כולם: למחות מהר ככל האפשר את סימני המלחמה. לבנות את משמר-העמק מחדש, יפה יותר וחזקה משהייתה.

 

והנה קרב ובא חג החנוכה. המלחמה עוד השתוללה בארץ, ואיש לא ידע מה ילד יום. מי יוכל להבטיח לנו, כי אכן נחוג את החג כמימים-ימימה? כל מאמצינו להוציא שמץ-דבר מהמבוגרים היו ללא-הועיל. בעצבנות ספרנו את הימים שנותרו עד לחג.

 

עוד בבוקרו של החג, משאך קמנו משנתנו, תלינו עיניים שואלות במבוגרים. אך לא הם, כי אם החנוכייה הגדולה והחדשה, שהוצבה מבעוד-יום על מגדל-המים, היא-היא שגילתה לנו את הסוד בתשע נורותיה הענקיות: יהיה חג!

 

ואיזה חג זה היה! חג-חנוכה כהלכתו. שמשות החלונות, שהיו צבועות עד אז בשחור, מפחד עיני האויב (מה שקראו אז בשם "האפלה"), שופשפו ומורקו. ושוב, מדי ערב, קרץ הקיבוץ בשלל אורותיו והאיר פנים לכל עובר ושב. אך מכולם הגדילה לעשות החנוכייה החדשה שהתנוססה על מגדל-המים והציפה באורה את הסביבה כולה. מה גאים היינו על שהחנוכייה הוצבה דווקא ליד בית-הילדים שלנו! ומה יפה הייתה בערב הראשון של החג עת דלקה בכל תשעת נורותיה-נרותיה!

 

כה שלמה הייתה שמחתנו, שלא חשבנו כלל על המלחמה. כמעט שכחנו עליה. רק סיפרנו בדבקות רבה על גבורת החשמונאים ורשעות היוונים, על הניסים ועל הנפלאות שחוללו אבותינו בימים ההם... ובזמן הזה?

 

בלילה התעוררנו לקול נפץ אדיר. אבק סיד כיסה את פנינו, וקרעי בטון הוטלו על מיטותינו.

 

כהרף-עין תפסנו כי משהו איום קרה. זינקנו ממיטותינו, ובעיניים עיוורות וידיים מגששות מצא כל ילד את דרכו באפלה למקלט. הורים נרגשים נקבצו ובאו. גם זריז, הכלבלב השחור שלנו, הגיע למקלט, עבר מילד לילד לקבל חיבוק, וגרם להתפרצות של שמחה. מישהו השתיק את כולם והחל קורא בשמות הילדים, לפי סדר החדרים:

-         שולה? – כן

-         ניבה? –כן

-         ראומה? – כן

-         יהודה? – כן

-         דינה? – כן

-         אסא? - כן

-         יהודית?...

-         עילית?...

-         אריה?...

 

...הספירה נמשכה, אבל לא כולם ענו...

 

-  ילדים, עכשיו שיכבו לישון, כבר מאוד מאוחר - פקדה ורד המטפלת.

 

שכבנו על דרגשי העץ שבכלל לא היו מוכנים לקלוט אותנו, וביטאו מחאותיהם בחריקות צורמות. גם שמיכות לא היו לנו במקלט הקר והטחוב, ולכן כיסו אותנו בכל מיני מלבושים ומעילים שההורים פשטו מעליהם.

 

- אוי, הביט, המקלט מלא במים! - צעק אחד הילדים.

 

או-הו! איזו שמחה פרצה במקלט! התחלנו לקפץ מדרגש לדרגש בניסיונות-שווא לא להירטב, ואנו נראים, ודאי, כעדה של רוחות-רפאים שיצאה במחולות לצלילי צחוקנו הפרוע, פורץ הדאגות, שהדהד בחלל המקלט...

 

בבוקר, כשיצאנו מהמקלט, נגלה לעינינו מראה נורא: בית-הילדים הדו-קומתי שלנו, עליו הייתה תמיד גאוותנו - כי הוא נחשב לבית הכי חזק ואיתן בקיבוץ כולו - ניצב חבול ופצוע, פעור-גג, וקטוע קירות. גושי בטון ענקיים תלויים ברפיון על ברזליהם, תילי-תילים של מפולת בכל מקום, תריסים קרועים, מזרונים פרומים, מיטות מעוותות...

 

אספו אותנו בבית-הילדים של קבוצת "שיבולים". ישבנו דמומים וקודרים.

-    הקשיבו ילדים, - פתחה סוף-סוף דינה, המורה שלנו, ואמרה - פצצה נפלה על הבית שלנו. מטוס אויב שהתכוון להפציץ את שדה-התעופה הסמוך זרק פצצותיו עלינו. ייתכן שהחנוכייה הדולקת הטעתה אותו. כל הפצצות התפזרו מסביב לקיבוץ, ורק פצצה אחת פגעה בבית-הילדים שלנו... יהודית, עילית ואריה אינם. גם מירי קציר נהרגה עם התינוק שברחמה. אחר-הצהריים ילווה הקיבוץ כולו את הילדים ואת מירי למנוחת-עולמים. זה יום עצוב מאוד לכולנו. אתם חופשיים לשחק כרצונכם, רק על תרעישו יותר מדי. מחר יאיר יום חדש ונעשה כל מאמץ לחזור מהר ככל האפשר לחיי השגרה שלנו.

 

שנים-עשר ילדים היינו בקבוצת "רימון". בליל-חנוכה הראשון אחרי המלחמה נותרנו תשעה.

* * *

שנים רבות עברו מאז. כולנו כבר הורים לילדים בני שמונה, יותר ופחות. אך מדי שנה, כאשר מדליקים אנו את החנוכייה, איש-איש בביתו שלו, נזכר כל אחד מאיתנו למראה הנרות המהבהבים בסיפור חייהם ומותם של עילית, יהודית ואריה.

 

סיפור עצוב סיפרתי לכם לחג-האורים. כן, כך דרכם של החיים, ששמחה ועצב משמשים בהם בערבוביה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: