המשכוכית / שולה אפרת

 

המשכוכית

שולה אפרת - משמר העמק

איור מאת יעקב גוטרמן

 

יום אחד, כשביליתי עם בני-משפחתי בחדרי בשעות אחר-הצהריים, נשמעה דפיקה בדלת.

איור מאת יעקב גוטרמן

נכנס משה, ובלי הקדמות מיותרות אמר: - תראי, שולה, אני רוצה לספר לך מעשה שקרה לי לפני שנים רבות, ואת תכתבי אותו. - סיפור אמיתי? - שאל בני הבכור. - כן, ודאי, אמיתי לגמרי - טוב, ספר - אמרתי - אנחנו שומעים.

 

התיישבנו כולנו סביב משה והוא סיפר:

- זה קרה בערך לפני חמש-עשרה שנים. בימים ההם היה עוד בקיבוצנו עדר-צאן גדול. אתם לא זכיתם לגדול עם כבשים, אך תשאלו את הוריכם ואחיכם הגדולים. הם לא יחדלו מלספר בשבחי הצאן... - אתה לא צודק! במשק-הילדים יש כבשים! - מחה רני הקטן. - אה, מה זה חמש כבשים לעומת המון! - הסביר שי הגדול. - - אני זוכר - המשיך משה וסיפר - איך הייתי חוזר עם העדר מהמרעה לפנות-ערב, ולקראתי רצה עדת ילדים עליזה. הילדים היו מתחרים ביניהם: מי יקדים ויגיע ראשון לעדר? ולזוכה חיכה פרס יקר-ערך: רכיבה על החמור עד לדיר!

 

בעונת ההמלטות, איזו צהלה ושמחה היו בדיר! הילדים היו באים, מתרוצצים בין הכבשים עד כי לא יכולתי להבדיל מי כאן טלה ומי כאן ילד... הדבר שרציתי לספר לכם קרה בדיוק בעונת ההמלטות, באמצע החורף.

 

כדי למנוע המלטות במרעה השתדלנו להשאיר בבית את הכבשות אשר בסוף תקופת ההיריון. ואיך ידענו להבדיל? - נו, זה דבר די פשוט. הייתה לנו רשימה של כבשים, ומכיוון שגם ידענו קצת חשבון, חישבנו מתי כל אחת צריכה להמליט, ולפי זה יכולנו להשאירה בבית. ודאי שהכרנו כל כבשה וכבשה גם בלי הרשימה - ענה משה לשאלה עוד בטרם נשאלה - לאיש מהצד, אמנם, נדמה שכל הכבשות דומות, אך באמת יש הבדלים ניכרים ביניהן: אחת לבנה עם אוזניים חומות, לשנייה יש כתם שחור בטליה, השלישית חומה כולה, ורק אפה לבנבן... בקיצור, מי שחי עם העדר מכיר כל כבשה וכבשה לחוד.

 

ובכן, בבוקרו של אותו יום בו מתחיל סיפורנו, הייתי צריך לצאת עם העדר למרעה. לאחר שתמה חליבת-הבוקר עשיתי את כל הכנות הדרושות, כמנהג הרועים: ראשית, הכנסתי לתרמיל-הצד שלי הרבה פרוסות לחם. לא, לא בשבילי. פרוסות אלה היו מועדות דווקא לכבשים. לשם מה? ובכן, כשהיה צורך למשוך את העדר לכיוון אחר מזה שהוא רצה בו, די היה להושיט פרוסת לחם לאחת הכבשים. כשכל הכבשים הרגישו במובילה, מיד היו הולכות אחריה... עיוורות. - איזה פטנט! - צהלו הבנים. - ככה זה אצל הכבשים - הסביר משה ברצינות רבה - די שיראו להן את הכיוון והן כולן הולכות כאיש אחד אחרי המוביל. - אפילו אם זה מסוכן להן? - אפילו. לנו, הרועים, הייתה תכונה זו לעזר רב. מה עוד הכנסתי לתרמיל? אהה, כמובן - חליל קטן, שלא יהיה לי עצוב לבדי בשדה, וכן שני סנדביצ'ים שמנים, לסעוד בהם את ליבי. אחר-כך הפרדתי את הכבשים - את הממליטות השארתי עם הטלאים הרכים בבית, ואת הטלאים הגדולים צירפתי לעדר. נתתי אוכל מזין לנשארים, אכפתי את החמור, ויצאנו לדרך... - איזה מין רועה היית אם לא היה לך מקל? - מחה שי - מקל כזה שהרועים מחזיקים אותו על הכתפיים. - כמובן שהיה לי, איך שכחתי פרט כל-כך חשוב? ודאי שהיה לי מקל, כדי לגרש בעזרתו חיות רעות, או כבשים שובבות. אבל תזכרו שרועה הגון צריך שיהיה לו קודם כל עדר - אמר משה והמשיך -

 

ובכן, היה יום חורף יפהפה. בשמים התכולים שטו עננות לבנבנות צמריות גושים-גושים כמו עדר הכבשים שהתנהל דומם על האדמה. רוח קלילה נשבה והביאה עימה את צינת-החרמון המושלג. סביב- סביב על הגבעות הייתה פרושה שמיכת-ירק מקושטת ברקמה פרחונית מרהיבת עין. רכבתי לי בראש על החמור והעדר התנהל אחריי בבטחה. כל עונת החורף היינו רועים באותו אזור, והכבשים כבר ידעו את הדרך בעל-פה. ירדנו בדרך המובילה לעמק. משני העברים התנשאו בחשיבות סלעי-בזלת גדולים. ואדיות התפשטו וחרצו לשון. בקרבת "המעין הקדוש" נסתיים מסענו. שם, ליד פרשת-הדרכים, היה מישור, מוגן מרוחות ומשאר פגעים, ושופע עשב. קראנו למקום זה "הלשון". הורדתי מהחמור את האוכף, טיפסתי על אחד הסלעים, ושם קבעתי את משכני. הן כל היום עוד לפני. ובכן, ראשית כל, העפתי מבט על כל העדר. הכבשים התפזרו לאיטן בשטח, כשהן תרות אחר עשב טעים וערב. גם החמור לא טמן זנבו בצלחת ואכל בכל פה.

 

כולם עסוקים באכילה - חשבתי בליבי - הבה ואוכל גם אני. בעוד אני לועס לי להנאתי, נתתי עיניי בנוף. הוי, איזו ראות נהדרת הייתה ביום ההוא! יכולתי ממש לספור את הבתים של קריית-שמונה אשר בצידו השני של העמק. אפילו יישובי ההר נראו בברור: רמות-נפתלי, יראון, מלכיה, יפתח, מנרה... ומאחור - שם הייתה התמונה משמחת קצת פחות: המוצבים הסוריים המאיימים נראו ממקום מושבי הרם ברורים יותר, ומשום כך גם מאיימים יותר. מבלי משים גיששו ידיי לעבר האקדח התלוי תמיד על חגורתי. לא שכחתי אותו, תודה לאל.

 

עוד עיניי תרות סביב, והנה קלטתי מזווית העין את דמותה של חומה. מה זה, מה היה לה? מדוע התרחקה כל-כך מהעדר? התבוננתי בה ישירות והבחנתי שהיא מחפשת לה מקום. רגע, רגע, חומה? כן, ודאי, היא צריכה בקרוב להמליט! הייתכן כי הקדימה שעתה? עתה לא הרפיתי ממנה. היא מצאה לה מקום בין האבנים, רבצה בכבדות והחלה לגנוח. חומה הטובה! המשכוכית הנאמנה שלי!..." - מה זה משרוקית נאמנה? - שאל רני. - מה פתאום משרוקית? - צעק שי והסביר כדרך הגדולים - משפוכית, זאת כבשה שתמיד שופכת את החלב! - לא זה ולא זה - חייך משה - משכוכית זאת הכבשה שמובילה את העדר. היא הכי קשורה לרועה, והוא תמיד יכול לסמוך עליה שתלך אחריו לכל מקום. - במיוחד אם יש לו לחם בתרמיל - העיר שי. - מה שבטוח בטוח - הצטחק משה

 

העיקר, היא התחילה להמליט, חומה, המשכוכית שלי. ירדתי מהסלע שלי וניגשתי אליה, למקרה שאצטרך לעזור לה. אך חומה ידעה היטב את המלאכה. לא עברו דקות מועטות ולצידה רבץ טלה קטן, בריא ושלם. היא קמה מרבצה והחלה מלקקת אותו בשיטתיות. והקטן - גישש לעבר העטין, ומשתפסו לבסוף החל לינוק. כמה יפה! - נהניתי מהמראה, כמו סב הנהנה מנכדו.

 

באותו רגע קלטה אזני צהלת ילדים מרחוק. חיש קל חזרתי לסלע וצפיתי לעבר הקולות. הנה הם! ודאי, קבוצת "שיבולים" היא זו, המטיילת לה עם אֶטי, המורה ולפניהם מתגלגל כדורון צמרי שחור. זהו ללא ספק שחורי, הכלב של "שיבולים". משהבחינו הילדים בעדר פרצו בדהרה קולנית לעברו, ושחורי הגדיל לעשות ונבח. - אוי, תראו, טלה קטן! - צעק ילד מן הילדים, וכל החבורה עטה על הממליטה. חומה, שעדיין לא הספיקה ללקק את הטלה עד תום, והייתה שקועה מאוד בעבודתה, נבהלה מהתפרצותם של אורחים-לא-קרואים אלה. היא פעתה פעיית-שבר נוראה, נשאה רגליה וברחה לכיוון הוואדי... מה אתם עושים? הפסיקו את הצעקות האלה! אתם מפזרים לי את כל העדר! - צעקתי צעקות ייאוש. הילדים, מבוהלים, השתתקו מיד והתרחקו חרש מהמקום. אך לשווא, העדר התפזר ונפוץ לכל רוח... בעמל רב הצלחתי לקבץ מחדש את העדר המבוהל. רק כבשה אחת לא חזרה - חומה, המשכוכית. היא נעלמה ולא נודעו עקבותיה. אך אני עדיין לא אמרתי נואש: הלכתי סביב העדר וקראתי לה באותה קריאה מוכרת, שתמיד נענתה לה. חיפשתי עקבות, השקפתי מהסלע - אך חומה נעלמה, כאילו בלעה אותה האדמה. והטלה הפעוט, שלא הבין דבר מכל המתרחש סביבו נותר מיותם. עוד מעט יבוא אשר להחליף אותי - חשבתי בליבי - ואז אוכל ללכת לחפש במרחק רב יותר. אך הזמן, כמו להכעיס, הזדחל לאיטו ודאגתי לחומה גברה והלכה..." - מה כבר יכול לקרות לה - שאל רני - הרי היא הכירה היטב את השטח,לא? - --- סכנות רבות ארבו לכבשים בימים ההם - סיפר משה - ראשית, הגבול הקרוב. לא אחת ולא שתים קרה שהסורים חטפו לנו כבשים שפיגרו אחר העדר, או שהקדימו את העדר יותר מדי... שנית, לעתים די קרובות היו מופיעים זאבים באזור. - זאבים?! הרי תמיד אומרים לנו המבוגרים שזאבים יש רק בגן-החיות ובאפריקה! - מחו הבנים. - נכון, בדרך כלל הזאבים אינם חיים עוד בגליל, אך כאשר הרעב מציק להם מאוד הם מתחילים לתור אחר מזון, וכך קורה לפעמים שזאבים מרחיקי-נדוד יורדים מהרמה הסורית ומגיעים עד אלינו, ובמיוחד כאשר ריח כבשים עולה באפם... - מזל שחיסלו את הצאן! - שמח שי. - מה איתך, שי, הרי יש לנו כבשים במשק-הילדים! - תיקן אותו רני. - אה, כמה כבשים, זה לא נקרא - התנחם שי.

 

המחשבות על הסכנות הרבות האורבות לכבשה האובדת לא הרפו ממני - המשיך משה - עד שקריאתו של אשר החרידה אותי והעירה אותי מהרהורי.

 

היי, מה אתה חולם שם? חזור הביתה, כבר נורא מאוחר!

 

זינקתי ממקומי ורצתי אליו. סיפרתי לו את אשר קרה עם חומה, המשכוכית של העדר שלנו.

 

שמור אתה על העדר ואני אלך לחפש אחריה - אמרתי, ובלי לחכות לתשובה רצתי לכיוון הוואדי. שעות ארוכות שוטטתי בין סיבכי השיחים, הסלעים והקוצים, במורדות של ואדיות ועל ראשי צוקים, אך לשווא. סימן וזכר לא היה מחומה. חזרתי לעדר מדוכא.

 

אתה עוד כאן? - התפלא אשר - הרי אפילו צהריים לא אכלת!

 

רק עתה חשתי ברעב. מזל שלקחתי עמי בבוקר שני סנדביצ'ים שמנים! כשפתחתי את התרמיל, ראיתי את הפרוסות של חומה, שהפעם הכזיבו...

 

אספנו את העדר, כדי לחזור הביתה. עדין קיווינו, כי חומה תחזור ותצטרף אל העדר, אי-שם בדרך. את הטלה היתום הכנסנו לאחד הכיסים שבאוכף החמור ויצאנו שותקים לשוב הביתה. העדר התנהל בכבדות אחרינו. תליתי עיניים מודאגות בשמים: עננים כבדים פשטו מצד מערב. ריח של גשם מתקרב עלה באפי. כשהתקרבנו לקיבוץ כבר חיכו לנו ילדי "שיבולים". התאמצנו מאוד להתנהג כרגיל; די היה לנו בצערנו, ולמה לצער גם את הילדים? והם למודי ניסיון, לא עטו עכשיו על העדר, אלא הצטרפו אליו וליווהו מן הצד.

 

מזל שהם לא מכירים, כמונו, את הכבשים - לחשתי לאשר, והוא הניע בראשו לאות כי ירד לסוף דעתי.

 

כשהגענו לדיר, היו ידינו מלאות עבודה. רחל נטלה על עצמה לדאוג לטלה של חומה, ואילו חנוך, אשר ואני עסקנו בכל שאר העבודות. רחל רצה לבית-התינוקות והביאה משם בקבוק עם פטמה. בחרנו כבשה שהמליטה רק היום, וממנה לקחה רחל חלב לטלה. למרות שהטלה היה רעב מאוד, לא מיד הסכים לקבל תחליף לאימא שלו. אך לבסוף גבר עליו הרעב והוא גמא את החלב בשקיקה.

 

החושך כבר כיסה את הארץ, כאשר התפזרנו איש-איש לחדרו. גשם החל לרדת ורוח קרה טפחה על פני. בהרי הגליל ירד הלילה שלג - קלטתי את קולו של קרין-החדשות, הבוקע מאחד הבתים, בעוברי בחצר. מה יהיה על חומה המסכנה בתוך השלג?... הייתי עייף ורצוץ, נפלתי על המיטה בתקוות-שווא להירדם. לא בני הקטן היה זה שהפריע לי בפעם ההיא לישון, אלא דמיוני הפרוע בלבד... חומה! - זעק כל גופי הרצוץ - מה זאת עשית? מדוע התרחקת מהעדר לבדך באין משגיח?!

 

גשם שוטף ניתך בזעם על התריסים. רעמים הרעימו והרוח יללה בחוצות. גשמי ברכה יורדים בכל רחבי הארץ - הודיע קרין-החדשות. גשמי ברכה, למי?

 

עוד שעה חלפה..

 

מדי ערב נהגנו להיפגש, כל הרועים, בחדר-האוכל, על מנת לספר את חוויות היום שעבר ולארגן את העבודה ליום המחרת. איש לא הזכיר הערב את חומה. ובאמת, מה טעם היה להזכירה? לא היה עוד צל של ספק בדבר - חומה אבדה ואיננה.

 

סמוך לשעה עשר בלילה נשמעה דפיקה חפוזה על דלת חדרי. יבוא! - קראתי וזינקתי כנשוך-נחש ממקומי. נכנס דן.

 

משה - אמר - זה עתה חזרתי מנסיעה. על הכביש ראיתי כבשה משוטטת בגשם.

כבשה, אתה אומר? היכן בדיוק ראית אותה? - שיסעתי את דבריו בקוצר-רוח.

על יד "הסיבוב הגדול".

תודה לך - מלמלתי, חטפתי את הפנס הגדול שלי, חגרתי את האקדח, קפצתי אל תוך מעיל הגשם, ורצתי ישר לחדרו של אשר. משם מיהרנו שנינו אל חנוך ושלושתנו יצאנו בתוך הלילה, בתוך הגשם אל "הסיבוב הגדול". הגשם נחלש בינתיים. אי פה אי שם נצנצו כוכבים מבעד לקרעי עננים. הלכנו שותקים. שלוש אלומות האור של פנסינו בלשו בחשיכה. הנה אנחנו ב"סיבוב הגדול".

 

חומה, חומה! - קראנו. אין קול ואין עונה. הכביש רבץ לרגלינו רטוב, דומם, ריק.

מה נעשה עכשיו? - שאל חנוך בעצב.

בואו וניגש לדיר - הצעתי - אולי היא כבר שם, הרי היא מכירה את הדרך.

 

התקרבנו לדיר וסקרנו בפנסינו את הסביבה. אני כיוונתי את פנסי ישר-ישר אל פתח הדיר. בבת-אחת נעצרתי במקומי, כמו תקוע במסמרים לאדמה: שתי עיניים ברקו מולי בחשיכה... - זאב! - פלט רני.

 

לא, לא - הרגיע משה - לאורם של שלושת הפנסים נתגלתה לנו חומה במלוא הדרה! רצנו אליה צוהלים ונרגשים. ליטפנו את פרוותה הרטובה והמרופשת שקוצים וזרדים ננעצו בה מכל עבר. דיברנו וצחקנו, ונדמה לי שאפילו צעקנו בלי לשמוע איש את רעהו. מה זה משנה, באמת, מה אומרים ברגע כזה? העיקר שהיא כאן! העדר רגש אף הוא: הכבשים קראו, הטלאים ענו - כאילו היה זה באמצע היום! לאחר שנרגענו מעט נזכרנו בטלה. אשר וחנוך הכינו לשנים אוכל טוב וריפוד יבש ורך, ואילו אני בדקתי את הכבשה היטב-היטב. הפלא ופלא, היא הייתה בריאה ושלמה! אלמלא העיפות הרבה שניבטה מעיניה וצמרה המרוט והמרופש, לא יכולת כלל להעלות על דעתך כי דרך ארוכה וקשה עברה כבשה זו במו רגליה.

 

סוף-סוף הגיעה שעת הפגישה. חומה, מבלי לחוות דעתה על האוכל הטוב, ניגשה ישר לטלה, הריחה אותו מכף רגל ועד ראש, ואחר התרגשות רבה החלה מלקקת אותו, בדיוק מאותו המקום בו הפסיקה את מלאכתה בבוקר, בשדה המרעה, כאשר צהלות הילדים הבריחו אותה לוואדי.

 

והטלה? הטלה גישש אל עטין אימו ומשתפס את הפיטמה, החל לינוק בלהיטות עצומה, כשהוא מכשכש בחמדה יתרה בזנבו... ואנחנו, הרועים, קורנים מאושר ועייפים עד מות, יצאנו מהדיר וחזרנו איש-איש לחדרו.

 

בחדר השתררה שתיקה. משה סיים את סיפורו.

 

עם משכוכית כזאת לא ילך שום עדר לאיבוד! - הפר שי את השתיקה.

 

אה, עכשיו אני כבר יודע מה זו משכוכית - צהל רני - משכוכית זאת כבשה שלא שוכחת את הדרך הביתה!

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: