ישראלים ואמריקאים / שרגא פגי

ישראלים ואמריקאים
מאת שרגא פגי, הסוללים
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן
איור מאת יעקב גוטרמן

שני גרעינים התגבשו כל אחד בנפרד והתכוננו לעליה להתיישבות. זה היה ב- 1949 לאחר מלחמת העצמאות העקובה מדם.  הגרעין הראשון החל את גיבושו כפלוגת עבודה, במושבה רעננה. הגיעו לשם החל משנת 1946  צעירים מתנועת המכבי הצעיר בארץ. לאחר שרות של שנה וגם שנתיים בפלמ"ח, מנו כ- 30  חברים. כדי להתקיים, עבדו במשקים של האיכרים והשכר נכנס לקופה משותפת. קומונה לכל דבר ואגב כך רכשו ניסיון חקלאי.

הגרעין השני שמנה אף הוא כ- 30, היה מבוגרי תנועה ציונית בארה"ב. חלקם הספיק ללמוד באוניברסיטאות. הם היו בהכשרה בקבוץ גניגר ולרעננה הגיעו חודשים ספורים לפני העלייה להתיישבות.

השוני בין הקבוצות היה גדול. האמריקאים, רובם לא שלטו בשפה העברית. והיו שונים מבחינת תרבות ומזג. .גם התנאים הפיזיים היו קשים. חלק גרו  באוהלים וחלק בצריפים שהכילו חדרים קטנים. היה חדר אוכל, אך עקב ה"צנע" שהיה  בכל הארץ, האוכל ניתן במשורה. בבוקר לחם וריבה המדוללת במים כדי להגדיל את הכמות. בחצי ביצה קשה וגזר, זכו רק אלה שיצאו לעבוד בשדות או נשים בהריון(לפי זה ידעו כולם מי בהריון כבר בשבועיים הראשונים). חבילות מזון שהגיעו מההורים המודאגים שבארה"ב, הרגיזו מאד את הישראלים בגלל  "הפרת השוויון".

העבודה העיקרית הייתה נטיעת שתילי יער בחסות הקרן הקיימת וסיקול שפירושו, פנוי כמויות גדולות של אבנים, משטחים  המיועדים לעיבוד בעתיד. העבודה בסיקול הייתה דווקא אהודה. לשטח נסעו בעגלה רתומה לשתי פרדות. הקבוצה מנתה ששה איש משתי הקבוצות. כשהגיעו לשטח זרקו את האבנים לעגלה ופינו אותם בשולי השטח. הם אהבו להיתקל בסלע. אז התפתחו דיונים ופולמוסים, איך לשבור את הסלע. כדי שאפשר יהיה להרים בידיים לעגלה היה צריך לחפש עורקים בסלע וזאת כדי להקטין את מספר הפעמים שיש להלום בפטישים הכבדים.

בו זמנית היו מתנהלים גם וויכוחים פוליטיים ואידיאולוגיים. אז באו לביטוי השקפות העולם השונות. השנים היו סוערות. לא רק מלחמת העצמאות שהסתיימה זה עתה. ארבע שנים לפני כן הסתיימה מלחמת העולם השנייה והחלה "המלחמה הקרה" בין ארה" והעולם הקומוניסטי. מעללי סטאלין - המיליונים שהרג טרם נודעו וכך גם משפטי הרופאים היהודיים. ברית המועצות הצטיירה בארץ כמצילת העולם, בזכותה הוכרעה גרמניה וניצלו היהודים ששרדו.

הקבוצה הישראלית - בוגרי הפלמ"ח, שהתה במהלך השרות בדרך כלל בגבעת חיים [של הקבוץ המאוחד לפני הפילוג]. שם,על אף היותנו תנועה בורגנית (מכבי צעיר), ספגנו רעיונות סוציאליסטים והערצה גדולה לברית המועצות. ואילו האמריקאים ברובם, הביעו סלידה.

עד מהרה התלהטו הרוחות,וכשאחד מהישראלים אמר שאם חיילים מברית המועצות יגיעו לגבולות הארץ, הוא היה מקבל אותם בברכה!  הדבר הכעיס את האמריקאים עד כדי כך שהם השליכו את כלי העבודה וחזרו לקבוץ ברגל ... מרחק של ארבעה קילומטר..............

מספר חברים מהגרעין האמריקאי הגיעו ארה"ב  עם ניסיון צבאי. אחד מהם, דב פלג, התגייס לצה"ל ועקב ניסיונו, שרת כראש מטה חיל האוויר הישראלי, במשך שנתיים. הרמטכ"ל דאז - יגאל ידין, היה מעוניין שימשיך בתפקידו ופנה אליו. דב פלג כחבר קבוץ נאמן (למעשה עד אז לא הספיק לשהות בינינו), אמר לידין שיהיה מוכן לכהן תקופה נוספת בתנאי שיקבל הסכמה ממוסדות הקבוץ,קרי - אסיפת החברים. לרמטכ"ל יגאל ידין לא הייתה ברירה, אלא לבוא לאסיפת חברים מיוחדת שהתכנסה לדון בפנייתו. לאחר שהסביר עד כמה חיוני וחשוב שדב ימשיך בתפקידו, מאחר שהפניה דחופה, ביקש שההצבעה תהיה עוד באותו ערב  יש לשער שהוא הניח שנוכחותו בהצבעה גלויה, תטה לצידו את דעת הרוב.

הוא לא צפה שבמעמד הזה "יחטוף סטירת לחי" כאשר הרוב לא השתכנע שלהיות מפקד מטה חיל האוויר יותר חשוב מלעבוד בקבוץ.  וכך דב הגיע סוף, סוף לקבוץ בגיל 40 פלוס. הוא נישלח, עם טוריה, ישר למטעים לחפור ערוגות.

ניתן להניח שהתגובה של החברים נבעה מההרגשה שנטעו בנו "המוסדות הלאומיים" של טרום המדינה. היינו פלוגת עבודה ברעננה. נשארנו שם במהלך כל מלחמת העצמאות משום שאסרו עלינו במפורש להתגייס ונהיה מוכנים לעלות להתיישבות. אפילו הייתה הנחייה, לאיים בסילוק כל מי שיפר את ההוראה ויתגייס. המסר היה ברור, ההתיישבות עמדה בין היעדים החשובים ביותר של המדינה. צריך לזכור שבאותו זמן ,ניתנו רובים לעולים שזה עתה הגיעו, משום שחסרו לוחמים.

 

לסיום:  

חלפו מספר ניכר של שנים. היו הרבה עזיבות, גם של ישראלים. האמריקאים שנשארו, חלקם ב"נשואי תערובת" עם ישראלים, נקלטו בכל מובן....מלבד "האקסצנט".

רצה הגורל ושלוש הנשים האחרונות  מהגרעין, לאחר כחמישים שנה של חברות - נפטרו במהלך שלושת החודשים האחרונים . אצטט ממה שנאמר בהספדים, "השאירו אחריהן בנים ובנות, ובני בנים, ילדים מצוינים, "סברס" אמיתיים".


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: