'כי בוץ' / שושנה שגב

"כי בוץ"

 שגב שושנה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

1962 - כבשן יולי אוגוסט עטף אותנו עולים חדשים במלוא עוצמתו. אפשר לומר שמדינת ישראל קיבלה אותנו בחום.

איור מאת יעקב גוטרמן

העולים הוותיקים ניחמו אותנו: ככה זה בישראל, רוב השנה חם, אבל, הכביסה מתייבשת מהר.

גם כן עידוד. על מאוורר לא שמעתם?!

 

אך זה הסתיים, וגשמי זעף החלו לרדת ללא הפסקה. "גשמי ברכה" קראו להם. אבל כמה ברכות? שוב הוותיקים ציינו בפנינו שככה זה בישראל: כל השנה אנחנו רטובים, בחורף מגשם ובקיץ מזיעה.

 

החול שליד הבית, ובעצם בכל מקום, הפך לעיסה אפורה לא ברורה שנעלינו שקעו בה חופשי.

לאחר שלמדתי, למדנו, את מילות החובה שכל עולה חדש מפנים: הסתדרות, סוכנות, סבלנות ועוד כמה מילים, המילה הבאה הייתה "אולפן". וזה אמר לי - ללמוד עברית - ולכך השתוקקתי מאד.

 

הייתי כחירשת אילמת בבואי במגע עם דוברי עברית, מודה בליבי למורתי לצרפתית בתיכון, שהייתה קפדנית מאד ובזכותה הצלחתי לתקשר עם עולים מצפון אפריקה.

אולם בעברית, הייתי אנאלפביתית וזה היה לי הכי קשה.

אז הולכים לאולפן. אולפן לעברית - בקיבוץ.

 

עם הגשמים של חודש ספטמבר ואוקטובר הגעתי לקיבוץ גן שמואל.

ארבעה חודשים ביליתי שם והם היו עבורי חשובים מאין כמוהם.

שם פגשתי את ימימה, מורתי באולפן. היא עברתה את שמי מרוזי לשושנה, היא לימדה אותי לקרוא, לכתוב ולדבר. לעד אודה לה על כך.

 

לא היה לי קל להסתגל, בהתחלה לפחות. נערה בת 17 נוחתת מהגולה היישר מבחינות הבגרות בשפה אחרת, בארץ אחרת, עירונית, בת יחידה, שלא בדיוק העמיסו עליה עבודות כלשהן.

 

באולפן למדתי בהתחלה כמה מילים, ובעיקר מילות שאלה: למה? איפה? מתי? והשתמשתי בהן מיד, כולי גאווה, אך בטיפשותי לא חשבתי שאחרי השאלה תגיע גם תשובה ואותה לא אבין.

 

כששאלתי במחסן הבגדים למה? והתכוונתי לבגדי העבודה והנעלים הגבוהות והמגושמות, ענו לי בקיצור, שאבין: "כי בוץ". הבנתי, פה קיבוץ וכך מתלבשים.

 

יעקב, עולה חדש מצ'ילה, ידיד שרכשתי עם הזמן, היה בחור מקסים שחיזר אחרי כשהוא פורט בגיטרה ושר לי בספרדית, כשהגיע אלי כולו מלוכלך ומסריח הישר מבריכות הדגים שם עבד, שאלתי, למה? והצבעתי על מגפיו. הוא ענה כמו כולם "כי בוץ". רק מאוחר יותר הבנתי את ההבדל בין קיבוץ וכי בוץ, אבל בתקופה בה שהיתי במקום, לבוץ בהחלט היה תפקיד לא קטן.

 

קינאתי ב'צברים' הצעירים חברי הקיבוץ, רציתי להיות כמוהם כמה שיותר מהר, לפטפט בחופשיות ובמהירות, ובכלל, להתנהג כמוהם. השקעתי מאמצים ללמוד את השפה ואכן , גם בזכותה של ימימה, התקדמתי לא רע. אחרי כחודש מוניתי לסדרנית עבודה של כל האולפן. גם של כיתות מתקדמות יותר. לעצמי בחרתי לעבוד במטבח ולחילופין בחדר האוכל, העיקר לברוח מהעבודות החקלאיות או מהעבודה במפעל, בה נדרשנו לבהות שעות בבקבוקים הריקים החולפים על פנינו.

 

באחת הפעמים, כאשר רחצתי סירים ענקיים עם שאריות אוכל, התכופפתי על מנת להגיע לתחתית ונפלתי פנימה. הוציאו אותי כולי מרוחה. הם צחקו , אני בכיתי קצת וצעקתי: "כי בוץ, כי בוץ".

בכלל, בכיתי הרבה, הייתי מלאת געגועים לחיי הקודמים.

 

כעבור כשלושה חודשים, חלק מתלמידי האולפן העלה מופע. כולם דקלמו בקפדנות את המילים שהמורות לימדו אותם. ייתכן שהופעתי הרשימה באיזשהו אופן, מה עוד שאלתרתי והוספתי משפטים משל עצמי. כעבור חודש, ימימה לקחה אותי לשיחה. היא הודיעה לי שאחרי 4 חודשים אני יכולה לסיים את האולפן, כי בחודשים הבאים היא תנסה להגיע עם יתר התלמידים לרמת הידע אליה הגעתי אני. הייתי גאה בעצמי ומרוצה. ימימה המשיכה ושאלה אותי אם אני רוצה ללמוד הוראה. הייתי נפעמת מהשאלה, כי זה המקצוע שחלמתי עליו מגיל צעיר מאד, אבל עניתי לה שזה נראה לי חלום שלא ניתן להשגה, נכון לאותה עת.

 

הורי ביקרו אצלי פעמים מספר והתלהבו מאד ממה שראו. אף הציעו לנו להצטרף לקיבוץ, אולם לי היו תכניות אחרות.

 

קיבוץ גן שמואל היה בשבילי ארץ ישראל היפה והפורחת. החברים קיבלו אותי יפה, ובעיקר האכילו אותי. הגעתי רזה ועזבתי שמנה. קיבוץ בשבילי זו ימימה מורתי, אותה לא אשכח אף פעם.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: